[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושה-עשר

קוצי צבר נמסים בריר גמלים,

ומגדל רמלה מתקרב ללוד

סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים "אקמק!" – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.

בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.

לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: "כספכם או נפשכם!"

חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?"

"לא!" אמר סבא. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!"

אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!"

נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.

הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.

לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.

עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.

רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.

מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.

מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.

סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.

הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.

לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.

השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.

סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!" – מגדל רמלה מתקרב!

ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.

ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.

פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.

כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.

פתח האחד ואמר: "בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם."

קבע השני: "אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו."

"אבל כיצד ייגנב מגדל?" שאלו לודאים אחרים.

ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.

הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.

השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: "הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!"

השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.

באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.

חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! ביתקרב!"

שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא