מתוך יומן ספטמבר 1997
שבת, 13.9.97
בבוקר אנחנו יוצאים ברכבת מזייפלד לאינסברוק. מגיעים לאינסברוק, עוברים לרכבת לזאלצבורג. נוף מקסים. יורד קצת גשם. עוברים אגם גדול, שיימזי. לאחר שעתיים וחצי נסיעה מגיעים לזאלצבורג.
נהג המונית מביא אותנו למלון מרקור, הניראה לנו עלוב-למדי, בסביבה של שיכונים, ורחוק ממרכז העיר ומהעיר העתיקה. למזלנו מתברר שעקב תקלה אין מקומות עבורנו במלון, והם הזמינו לנו חדר במלון נובוטל, שבו ניסינו תחילה להשיג מקומות דרך הסוכנת ונענינו שאין חדרים פנויים. על חשבון מרקור מסיעים אותנו במונית לנובוטל.
אנחנו מסתדרים בחדר, בקומה רביעית, וממנו נשקפים גגות רעפים ופסגה של גבעה מיוערת הנמצאת מדרום לעיר החדשה. אנחנו יורדים לנהר הזלצאך ולעיר העתיקה ברגל, פוסעים בכיכרות ובסימטאות הציוריות. יושבים בקפה נחמד ואני טועם פעם נוספת מהעוגה המופלאה, הזאכר-טורט. לאחר שנחים מעט ממשיכים, עוברים את הגשר להולכי רגל ומגיעים לגן מיראבל שבעיר החדשה, ושם, ליד תיאטרון הבובות, אני מגלה את המוצרטאום.
מדוע אני מחפש אותו?
לקראת הנסיעה אני מדפיס מתוך כרך "כל הפרוזה" של אסתר שני סיפורים. הראשון, "עולי הרגל בזאלצבורג", נכתב ב-1936-1935 לערך. תקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. בקיץ ובסתיו של שנת 1935 שהתה אסתר באירופה. הוא כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור "אהבה בזאלצבורג", שנכתב אף הוא בשנים 1936-1935 לערך, ותקופת התרחשותו: שלהי 1935 לערך. הסיפור נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 20.3.1936, זאת כשבועיים לפני הולדתי.
סימנתי לי בקווים את שמות המקומות שעליי למצוא, אבל הגשם שמתחיל לרדת קוטע את הטיול ואנחנו שבים למלון לפנות-ערב, רטובים כהוגן. בערב אנחנו שואלים על מסעדה עממית, וממליצים לנו על אחת כזו, בקצה הרחוב המוביל מאזור המלון שלנו לנהר. המקום קצת מאכזב. גדול מדי. מזמינים מרק בשר עם אטריות ביצים. אני מזמין שניצל וינאי ומתאכזב. שתי חתיכות די עבות, לא מתקרב לאיכות השניצל שאכלנו בשעתו בווינה ובבודאפשט. יהודית מזמינה פורל, ומה שטעים אלה הן רק הבצקיות שהיא מקבלת כתוספת. שותים בירה מקומית. לאחר הארוחות המפוארות מדי ערב בשונראו, זייפלד, קצת קשה להתרגל.
אנחנו יוצאים ויורדים לשפת הנהר, ומה אני רואה – הפרוז'קטור מעל המנסברג מאיר את העיר העתיקה, בדיוק כתיאורה של אסתר מלפני שישים ואחת שנים!
שבים למלון. מדי פעם יורד גשם דק.
יום ראשון, 14.9.97
זאלצבורג. מלון נובוטל. ארוחת-בוקר מתקבלת על הדעת. כעכים ולחמניות עם גרגירי מלח גס, אפויים עד שצבעם נעשה חום. גבינות. בשרים. בהחלט ארוחה משביעה וגם הקפה טעים.
אנחנו יוצאים מהמלון והפעם בכיוון אחר, שמאלה, לצד צפון-מערב, בקשת שיוצרת שדרת הקיסר פראנץ יוזף עד הנהר. חוזרים דרך גן מיראבל ואני מצטלם שם על חלקה חלקו האחורי של המוצרטאום, מקום משוער שבו ישבה אסתר ב"גן העיר". מגיעים לכיכר שבין בית מוצארט לבין התיאטרון, ומתברר לנו, גם על פי המדריך של לפיד, והדרכה של קשיש מקומי נחמד, שאפשר לקחת מכאן אוטובוס להיילברון.
האוטובוס מגיע בתוך דקות אחדות. השמיים תכולים ללא ענן. יום יפה וחמים ואנחנו נוסעים להיילברון. זוהי אחוזת שעשועים בעלת גן מרהיב שבנה בישוף חובב נשים, יין והמצאות שניראות כמו דיסנילנד של אותה תקופה. הסיור הוא רק בקבוצה, ומתברר שהפטנט הוא שבכל מקום יש נקבים שבמשיכת מנוף מוציאים סילוני מים מסוגים שונים. חלקם אטראקציות של מזרקות, וחלקם כדי לצנן אורחים שיכורים ולהרטיב מבקרים. יש לי תחושה שגם כאן פועלת כל מערכת המים בכוח הגראוויטאציה, ממקור מים הנמצא בגבעה הנישאת מעל האחוזה, ולא היה צורך בשום כוח מיכאני או חשמלי כדי להפעיל את השעשועים הללו. יתירה מזו, בפינות שונות ישנם מעין תיאטרוני-בובות שמציגים בעלי-מלאכה בעבודתם, וניראה לי שגם הם מונעים על ידי זרימת המים. בין האטראקציות – במה עשוייה עץ ובה כיכר עיר ועשרות דמויות שכולן מתנועעות בעת ההפעלה, וכן כתר מתכת מוזהב שמתרומם באוויר רק מכל זרם המים הפורץ תחתיו.
בסיום הסיור אנחנו קונים תמונה קבוצתית של צלם, ששמתי לב שהעמיד חצובה לצלם אותנו בתחילת הדרך. אנחנו מטפסים כמה עשרות מטרים בגבעה תלולה ומגיעים למוזיאון חיי יום-יום בטירול, הכלול בכרטיס. מחלונותיו נשקף מראה יפה של אחוזת היילברון ושל הקצה הדרומי של העיר העתיקה וכתרה המיבצר שעל המנכסברג. מהכיוון הזה רואים שהמנכסברג הוא מעין צוק תלול שמפריד בין שני עמקים, ורוחבו אינו גדול. בצידו הצפוני ראינו מנהרה לא-ארוכה לכביש המוליך מתחתיו מערבה.
שבים מהטיול למוזיאון, לארמון כבר אין לנו זמן, כי זה היום היחיד שלנו בזאלצבורג. יושבים עשרים דקות לשתות קפה בחצר מוצפת-שמש, ושבים באוטובוס לכיכר שממנה יצאנו, תוך שעושים סיור בחלק של העיר.
נכנסים לבית מוצארט, קונים מזכרות, עורכים סיור עם דיבורית שקולטת מעל כל מוצג את התמליל והמוסיקה שלו. אפשר לבלות זמן רב יותר, וללמוד לעומק. אנחנו מסתפקים בסיור מהיר יותר. בכל זאת אני מספיק לשמוע שתי אמרות של ליאופולד מוצארט. האחת, שחינך את בנו לכך שכסף זה לא העיקר משום שכסף יכולים לקחת ממך, או שאתה יכול להפסידו. העיקר הוא הכישרון, מה שיש בראש, ואם את הראש מתיזים ממך, אז ממילא כבר אין לך דאגות.
האמירה השנייה היא שמפגישותיו עם אנשי זאלצבורג קשה לו לקבוע אם הוא יותר חכם מהם או אם הם יותר טיפשים ממנו.
מבית מוצארט, למוצארטאום. הבניין סגור אבל אני מצטלם בחזיתו.
מכאן אנחנו ממשיכים לנהר הזאלצאך, חוצים את גשר הולכי הרגל ומגיעים לחלק הצפוני של העיר העתיקה, לפסטשפילהאוז. לא להאמין, יש מודעות על "ידרמן". נכנסים לחנות המזכרות. למרבה הצער יש להם רק גלוייה אחת משנות העשרים, כל היתר חדשות. אני מצטלם בחוץ, על רק חזית הפסטשפילהאוז, ולמעלה רואים את המגדל של הפרוז'קטור.
ממשיכים ברגל, המרחקים מאוד קצרים, לכיכר הדום, שבה ביקרנו אתמול. השוק שלידה מאכזב. קצת למעלה תחנה של קרונית-הכבל, המעלה מבקרים למיבצר. אנחנו עולים. המיבצר הזה, של קיסרי בית האבסבורג, הוא מיבנה ענק ומרשים. נשקף ממנו נוף מפליא, בייחוד של העיר העתיקה והנהר, וככרותיו הפנימיות הומות אדם, בעיקר הורים עם ילדים, יום ראשון היום, ויש שפע של משחקים ואטראקציות המכוונות לשעשע את הילדים וכן מאכלים ומשקאות מסוגים רבים.
השעה כי כבר שתיים לערך ואנחנו מתיישבים בקפה-מסעדה נהדר, מין מרפסת תלוייה בקיר המיבצר הצופה דווקא לא לכיוון העיר אלא ליערות שממערב למנסברג. הפעם אני זוכה בשניצל מקצועי יותר עם צ'יפס טוב, קולה עם הרבה קרח, וקפה כדי להתגבר על העייפות.
יורדים מהמיבצר, גם כן בקרונית. מבקרים בבית הקברות הציורי שמצד שמאל, שמעליו מעין חצי כנסיה דבוקה לקיר הסלע של המנסברג ובה קטאקומבות. מוותרים על הטיפוס אליהן, ויורדים בהמשך בית הקברות לכיכר שבה יש שלוש כניסות צמודות: למסעדה המפורסמת, לבית-הקברות, ולכנסיה. המחיר של ארוחת-ערב עם תוכנית מוסיקאלית ניראה לנו קצת יקר מדי, ואנחנו על המחשבה לאכול כאן הערב.
ממשיכים לכיכר מוצארט ולקפה המפורסם הצופה אליה. כל החנויות הרגילות סגורות, אתמול אחר-הצהריים וגם היום, בגלל סוף-שבוע. יהודית טוענת שאינה מצליחה לערוך קניות. אנחנו עוברים בכל זאת כמה חנויות של מזכרות, ואני מוצא ברחוב גלויות ישנות, מודפסות מחדש, של זאלצבורג וגם של מאהלר. אוכל אולי לכתוב משהו על "אסתר ראב בזאלצבורג" ולעטר בתמונות ישנות וחדשות.
לא מוותרים על הביקור בבית שבו נולד מוצארט, בעיר העתיקה. מעניין לראות עד כמה היו הפסנתרים קטנים ופשוטים בתקופתו. אין כמובן שום פריט אותנטי. בקומות התחתונות יש תצוגה מרהיבה של פרטי לבוש ותפאורה ל"חליל הקסם" וכן לוחות ובהם צילומים של זמרים ומנצחים שביצעו את האופרה בזאלצבורג במשך עשרות שנים. בולט הדבר שגם בראשית שנות הארבעים, בתקופת המלחמה, המשיכו להציג כאן את האופרה. אני מתאר לעצמי שבאותה תקופה לא השתתפו זמרים ונגנים יהודים בהפקה.
ברגל אנחנו שבים למלון. יום גדוש. בדרך אני שם עין על ספל יפהפה שמשולבות בו תמונות משחקי גולף ישנות, בחזית של חנות לתה, מול הנהר, ממש מצפון לכניסה הראשית לכיכר. ברחוב המוביל מהנהר למלון, בעיר החדשה, יש כנסייה. אנחנו נכנסים לגן הכנסייה ומגלים עוד בית קברות שהמיוחד בו הוא שממש בכניסה, מצד שמאל, בדשא, נמצאת מצבת הקבורה של משפחת מוצארט, בולט שמו של האב לאופולד, וכמובן שאין זכר למוצארט עצמו.
לאחר מנוחה לא-ארוכה יורדים שוב לעיר העתיקה, למסעדה הנמצא בצפונה, "שטרן-באואר", שכוכב כחול גדול מתנשא מעליה. זוהי תשלובת של מסעדות מסוגים שונים, רובן פועל בשעות היום בחוץ, ובערב פועלות רק המסעדות הפנימיות. אני לוקח תבשיל בשר דמוי גולש עם קניידל גדול טעים לתוספת בתוך רוטב הבשר, וכוס יין ריזלינג. למנה אחרונה אנחנו מזמינים תפיחה משולשת עשוייה קצף ביצים, וניל וקליפות-לימון מושחמים קלות בתנור. כמו שלושה כובעים. נידמה לי שקוראים למנה הזו "חלב ציפורים".
עוד אנו אוכלים, ויהודית כדרכה טוענת שהשעה כבר מאוחרת וכבר לא באים עכשיו לאכול, נכנס זוג מבוגר, הוא בשער-שיבה, חליפה ועניבה, והיא דומה כשתי טיפות-מים למירה מאיר מקיבוץ נחשון ומספריית הפועלים. אני כבר חושש לומר שזו היא, כי יהודית חושבת שיש לי נטייה לחשוב בטעות על אנשים זרים שהם אלה שאני מכיר. אבל מירה מיד ניגשת אלינו. מתברר שיחד עם בעלה, דן, הגיעו אתמול או שלשום למינכן, לקחו מכונית ויצאו לדרך, והיום כבר הספיקו לסייר קצת בעיר, ללכת לקונצרט בארמון מיראבל, ועכשיו באו לאכול.
מתברר שדן הוא יליד קרית-חיים, מבוגר מאיתנו, והיה תלמיד של דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, שמתה בשחפת בשנות הארבעים, עוד בטרם הגיעו יהודית ומשפחתה ארצה.
אנחנו מבלים בשיחה שעה ארוכה ולבסוף הם גם מלווים לנו חמישים שילינג, טיפ למלצרית. מתברר שהמסעדה הגדולה הזו אינה מקבלת כרטיסי אשראי, רק מזומן, ובקושי הספיק לנו כל הכסף לארוחה עצמה, ולא נישאר לטיפ.
בדרך חזרה למלון אנחנו עוברים ליד אוטומאט ופורטים עוד חמישים דולר.
יום שני, 15.9.97
זאלצבורג. לאחר ארוחת-הבוקר, וכאשר כל חפצינו כבר ארוזים, נותרת לנו כשעה לשוטט בחוץ. אנחנו יורדים שוב ברחוב הצר המוביל לנהר ומצליחים להגיע לחנות שבה הספל שראיתי. החנות פתוחה והמוכרות נחמדות. כאשר אני מבקש את הספל של הגולף מציעים לי ספל אחר, מהמדף. אני אומר שברצוני לקנות את הספל שבחלון הראווה, מוציאים לי אותו. מתברר שזהו עותק יחיד. הוא עולה כשישים שקל. לא נורא. מזכרת יפה. יהודית גם הצטיידה בשוקולדים "מוצארט" הידועים, להביא מתנות לחברותיה בעבודה. בשובנו עתיד להתברר לנו שבמכולת שלנו בגן העיר יש גבעה שלימה של "מוצארטים" מסוגים ומאריזות שונים למכירה.
לוקחים מונית לתחנת-הרכבת ועולים על הרכבת למינכן. ביציאה מזאלצבורג, מבעד לחלון הקרון הפונה דרומה, רואים לרגע את הזאלצאך ומעליו צריחי העיר העתיקה והמבצר למעלה.
אהוד בן עזר