על הרומן "משכילה"
מאת טארה וסטאובר
מאנגלית – אורה דנקנר
שוקן 2020, 354 עמ'
צריך לציין כבר בתחילת הדברים שלא מדובר בבדיון – הספר שלפנינו מציג בפני הקורא תיעוד, אמנם מלוטש, ולעיתים מרתק, כמו שבדיון טוב עשוי להביא בפני הקוראים, אבל בספר הזה הגיבורה היא הסופרת עצמה – טארה וסטאובר, גיבורי המשנה הם הוריה, אחיותיה ואחיה, וכל הדמויות האחרות, בני משפחה, עמיתים ומרצים באוניברסיטה, מכרים, חברים – כולם דמויות אמיתיות, והספר כולו הוא וידוי כואב ומייסר, של נערה, ובהמשך אישה, שמצליחה בקושי רב להינצל מהמלתעות של הדת המורמונית, אליה נשאבה כל משפחתה בהשפעתו של האב הדומיננטי, שמתברר כי היה מעורער בנפשו.
משפחת וסטאובר, ממוצא נורבגי, חיה ליד פסגת באק במדינת איידהו, אחת משש המדינות בארצות הברית, בהן התפשטה הדת המורמונית. האב, ג'ין וסטאובר, בטוח שקץ הימים קרב, ומסייע לדעתו זאת החשש מבאג אלפיים הידוע. כדי להכין עצמו לימים הנוראים שמיועדים לאנושות החטאה, הוא אוגר נשק, דלק ומזון ומחביא אותם מתחת לאדמה. הוא שולל כל קשר עם הממשלה החטאה, ולכן אין לארבעה מתוך שבעת ילדיו תעודת לידה, והוא גם מונע מהם ללכת לבית הספר. מעט ההשכלה הם מקבלים מאימם פיי. הוא נוהג בלי רישיון נהיגה ובלי ביטוח בשאננות פלילית ממש לנושא הבטיחות. הוא מתפרנס ממגרש גרוטאות, שם הוא מוציא מתכות למכירה, וכן מבניית רפתות, אסמים, סככות. הוא מעביד את ילדיו ומעמיד אותם בסכנות.
אחת הדוגמאות המבהילות – כאשר הוא דורש מטארה, בתו הקטנה, לסייע לו בחיתוך מתכות באמצעות מכונת מלתעות המקפיצה שברי מתכת ומסכנת את העומד לידה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישה המבהילה הזאת – היא תגורש מהבית.
אחד מילדיו נפצע אנושות מהמכונה הזאת, בן אחר נכווה כאשר ריתך מיכל דלק של גרוטאה לפני שרוקן את התוכן, ופרצה שריפה. מקרה דומה קורה לג'ין עצמו, שבו הוא נכווה אנושות, אבל אינו מוכן להירפא בבית חולים, אלא רק ברפואה שהעניק אלוהים, כלומר שמנים ותמציות טבעיות שרוקחת אשתו, המשמשת גם מיילדת במחתרת. הרפואה היא בעיניו עבודה זרה, ושיתוף פעולה עם השטן.
החזרה מאריזונה, שם נופשים הסבים, מסתיימת פעמיים בתאונות קשות שגורמות לפציעות, כי הוא איננו מוכן להישמע לכללי הבטיחות – הוא שומע רק ל"כללים האלוהיים", שכידוע, בדת המורמונית כל מאמין יכול להיות ברמה של קדוש, כהן, ואפילו נביא.
בעיניו של ג'ין הממשלה היא סוציאליסטית, אילומינטית, כלומר, בעלת גישה קונספירטיבית. כנ"ל ההשכלה בבתי ספר ובאוניברסיטאות, שם לדעתו, שוכן השטן.
הבן השני שלו, שון, הוא מהדורה קיצונית של דמות האב – הוא סדיסט הנהנה לטרטר את הבנות שמתאהבות בו, ולהשפיל אותן. כמו אביו, הוא רואה בנערה שמתאפרת, או חס וחלילה, לובשת שמלה מעל הברך – פרוצה. הוא מתעלל בשתי אחיותיו אודרי וטארה, מכנה אותן פרוצות וזנזונות, דורש דרישות אבסורדיות, ואם לא נענות, הוא מכה, מעקם איברים, מכניס ראש לתוך אסלה.
פעם טארה סירבה לרדת מהמכונית משום לבושה המלוכלך (בעבודתה במגרש הגרוטאות, במנופים, במלגזות וכו'), כי ראתה את החבר שלה צ'ארלס (שרק אחרי חודשים העז לגעת בידה, והיא הצטמררה מחשש שתיחשב לפרוצה). שון גורר אותה על האספלט הקפוא, כשבגדיה נושרים מעליה – ואת כל זה רואה העולם, ואיש אינו מגיב. גם האם רואה ומבליגה, ומקסימום הוא פורצת בבכי. כשהיא מתלוננת על האכזריות של שון, האב דורש ראיות כתובות (!), ומודיע לשון מה אחותו העלילה עליו. בעקבות כך הוא מאיים ברצח אחותו – לא פחות!
למרות הרקע הנורא הזה טארה, הבת הקטנה מבין שבעת האחים, מחליטה לפרוץ אל עולם ההשכלה. היא לומדת בקשיים גדולים לקראת מבחן פסיכומטרי, ולאחר שני ניסיונות היא מצליחה להשיג ציונים טובים באוניברסיטה בריגהם יאנג (על שם "הנביא" שירש את ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית שנרצח באילינוי). מסתבר לה שיש לה חור ענק בהשכלה, והיא נאלצת להתמודד עם מושגים ועובדות, שכל תלמיד תיכון חייב לשלוט בהם. היא מצליחה להצטיין בלימודים, לקבל מלגות (שהרי לא היה שום גב כלכלי מהמשפחה), ובעיקר – מלגת גייטס היוקרתית, ולהמשיך לתואר שני בקיימבריג' ובהרווארד, להשיג תואר שני ותואר דוקטור – כל זה בעיני אביה מוכיח שהיא השכּינה בעולמה את לוציפר.
למרות פריצת הדרך הענקית של טארה, ההשפעה של האב על חייה נמשכה שנים לאחר שעזבה את הבית: היא הקפידה על לבוש צנוע, על היעדר איפור, לא שתתה קפה ויין (למורמונים אסור הטבק, אסור לשתות אלכוהול, קפה, תה, קוקה קולה). באיזה שהוא שלב, בעקבות הקללות של אביה, היא שוקעת להפרעה נפשית קשה המעכבת בשנה את הגשת התיזה לדוקטורט.
הספר של טארה וסטאובר הוא כתב אשמה חריף נגד הדת המנתבת לבורות, לאלימות, לדעות חשוכות ולאנטישמיות (אביה מאמין ב"אמת" של "הפרוטוקולים של זקני ציון"), לשלטון גברים שוביניסטי: לפי הדת, כפי שמסביר האב, מקומה של האישה בבית, והיא צריכה לדעת איך עליה לכבד את הגבר, שלא לדבר על כך שהדת המורמונית חייבה פוליגמיה עד שנת 1890, ומועידה אותה לעתיד לבוא בגן עדן.
הספר מרתק, והגם שיש טעם לתאר את העבודות במגרש הגרוטאות, את מיני הצמחים שהאם רוקחת כתרופות "אלוהיות", את פירוט הספרים והמאמרים שבהם למדה, ושאותם חיברה הדוברת, את פירוט התיזה לדוקטורט, וכד' – לדעתי, הפירוטים האלה גדושים מדיי, ואולי אני טועה.
ואם תורשה לי, אביע תמיהה: טארה מזכירה מיספר בני זוג, אך בשום מקום בספר אין מילים המרמזות על אהבה, בוודאי לא על סקס – מסתבר שפורצת הדרך אל עולם ההשכלה, נשארה מרותקת לכבליה של הדת.
משה גרנות