מייקל קוגן, "אלוהים וסקס –
מה באמת כתוב בתנ"ך"
מטר 2013, 213 עמ'
לפנינו חיבור המבקש להביא בפני הקורא מפירות מחקר המקרא בשפה נוחה עבור מי שאיננו מצוי במילייה של מחקר זה, לכן גם אין ציפיות מהחיבור שיביא בפני הקוראים חידושים מפליגים. חבל שהמחבר מצא לנכון להכתיר את חיבורו בשם היומרני "אלוהים וסקס", כי הרי אין בתנ"ך סקס הקשור באלוהים. גם כותרת המשנה היא יומרנית בעיניי – "מה באמת כתוב בתנ"ך."
כשהמחבר, פרופסור לתנ"ך ולברית החדשה בהרווארד ובאוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, נוקב בשם "מקרא" – "ביבלייה" – והוא מתכוון למכלול – התנ"ך, הספרים החיצוניים שנכנסו לקאנון הנוצרי, וכן הברית החדשה.
ובכן, כפי שציינתי לעיל, אין בכל המקרא שום קשר בין ה' לבין סקס. האל מפגין קנאה מטורפת כלפי "נשותיו" – יהודה וישראל (ירמיהו ב' 24-23, י"ג 26-25, יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע ב' 3, 12, 22-21), אבל ה' וסקס – פשוט אין!
יש בספר של מייקל קוגן אבחונים קולעים ביחס לאל: אם הוא חתום על ספרי התנ"ך, שיש בהם אינספור סתירות, ללא ספק הוא סופר גרוע מאוד (עמ' 13). האמת הרי היא שהתנ"ך נכתב לאורך דורות רבים, והמחבר צודק שספרים בעולם הקדום היו מצע לתוספות מאוחרות. מסתבר גם כן, לפי המחבר, שהאל איננו כל-יודע, אם הוא חייב להעמיד את האדם בניסיון (אדם, אברהם, איוב).
המחבר צודק שהמונותיאיסט המובהק הראשון בתנ"ך הוא הנביא המכונה במחקר "ישעיהו השני" (יש' מ"ג 11, מ"ד 6, מ"ה 5, 21), כי הרי האל עצמו מודה בקיומם של אלים אחרים ("ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" – שמות י"ב 12; "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – שמות כ' 3, ועוד רבים) ברור שעם ישראל ראה בה' את האל העיקרי שלו, אבל האמין גם באלילים אחרים, ורוב המלכים מוקעים על ידי העורך הדויטרונומיסט בספר מלכים, על כך שהכניסו למקדש ה' אלילים ואלילות. הוויכוח שבין ירמיהו ובין גולי יהודה בפתרוס שבמצרים מוכיח שהם סגדו למלכת השמיים, שהיטיבה עימם לדעתם, ולכן מתעקשים להמשיך בכך (ירמיה מ"ד 19-15). ללא ספק האמונה הישראלית הקדומה הייתה סינקרטיסטית, כלומר, אמונה באל עיקרי, ובאלילים נלווים. ולא רק זאת, (ואת זה למרבה התמיהה המחבר איננו מזכיר), בני ישראל עבדו את ה' עצמו בפסל ומסיכה – ולראיה: נכדו של משה עובד לפסל (שופטים י"ח 30), כנ"ל גדעון (שופטים ח' 27-24), כנ"ל ירבעם בן נבט שהיה שליח האל (מלכים א' י"ב 30-28).
התורה דורשת מהמאמינים לחקות את האל כדי להיות קדושים כמוהו, והמחבר שואל בצדק – איך אפשר לחקות את האל שנוהג בקנאה מטורפת כלפי "נשותיו"?
וכן, איך אפשר להישמע לצווי התנ"ך, כאשר הם מתארים הוויה פטריארכאלית במירעה: האישה היא רכוש הבעל (משתמע מ"לא תחמוד", ממשל כבשת הרש ועוד), מסתבר מהמוסר המקראי כי הכנסת אורחים היא כל כך חשובה עד כי למענה אפשר להפקיר נשים לאונס (סיפור סדום וסיפור פילגש בגבעה) האישה נקנית במוהר (שמות כ"ב 16-15; הושע ג' 2), ניתן לבטל את נדריה (במדבר ל' 15-3), אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמות כ"א 11-6). לא לחינם מברך היהודי את האל על כך שלא עשה אותו אישה.
המחבר מביא פסוקים מהברית החדשה הדורשים מהאישה להיות נכנעת, שלא תעז לדבר בציבור ושלא תעז ללמד (אל הקורינתים י"ד 34-33; אל טימותיאוס ב' 12-11). בהקשר הזה מזכיר המחבר את הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר שנטש את הכנסייה הבפטיסטית הדרומית משום שדבקה בעמדת התנ"ך והברית החדשה שמנציחה את נחיתותה הדתית והחברתית של האישה.
בין הסתירות שמונה המחבר הוא מציין את חוק הייבום לעומת חוקי גילוי העריות האוסרים מגע מיני עם אשת האח. (ויקרא כ' 21). ברור שרוב האיסורים על ענייני אישות חלים על האישה. הגבר הנשוי רשאי לשכב עם רווקה ועם זונה. ואגב, מציין המחבר שאין בתנ"ך גינוי לזונות (תמר כלת יהודה, רחב, אימו של יפתח, שתי הזונות המתדיינות אצל שלמה). למרות הדעה הרווחת במחקר על זנות פולחנית באזור שלנו, המחבר מצביע בצדק שאין לכך זכר בישראל, בבבל, בכנען ובקרתגו. התנ"ך שולל יחסים הומוסקסואליים, אבל איננו מזכיר כלל יחסים לסביים.
כאמור, "המקרא" בספר הזה מכליל את הברית החדשה, והמחבר מצביע על ההבדלים, כגון ההמלצה של אבות הנצרות להתנזר ממין, ולהעדיף רווקוּת. ישו עצמו נולד, כביכול, מבתולה, ולא מיחסי מין אנושיים, ואימו נשארה בתולה כל חייה, אבל הרי מוזכרים בברית החדשה אחים שהיו לישו. לפי התורה, גבר יכול לתת ספר כריתות לאשתו (דברים כ"ד 4-1), ואילו ישו שולל לחלוטין גירושין. הנצרות הרחיבה את מעגל הניאוף האסור על המאמין, ומכלילה (נוסף על האיסורים בתורה) זנות, פורנוגרפיה, אמצעי מניעה, סקס לפני הנישואין, גירושים, פוליגמיה (המורמונים כן דוגלים בפוליגמיה ומסתמכים על התנ"ך), הומוסקסואליות.
בספר שלפנינו יש מספר אי-דיוקים, כגון שאבשלום הרג את אמנון במו ידיו (עמ' 151), כאשר כתוב מפורשות שהוא ציווה על נעריו להרוג את אמנון לאחר שישתכר (שמואל ב' י"ג 29-28). המחבר מנקד את השם המפורש בניקוד של המילה אדוני, וזה בוודאי לא דרך ההגייה הנכונה של השם המפורש.
מסקנות הספר הן שאפילו מי שמאמין באמת שהמקרא נכתב ברוח הקודש, בוודאי שצריך להתאים אותו להוויה העכשווית, למשל בכל הנוגע למעמד האישה, היחס להומוסקסואלים, הנצחת העבדות וכד'.
משה גרנות