[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ואחד

דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר

שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג'וקים (הקוקורצ'ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.

יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –

"נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!"

יעל לא נישארה חייבת: "איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!"

היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר'ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע'ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר'ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א."

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שווסטער", אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –

"הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה," אומרת אמא, "כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!"

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג'ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג'ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: "מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?" – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג'ה ואל-עוג'ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג'ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה "זינגר", כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם "יום התופרת") – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג'אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר'ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –

"פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

אל תרחיקו מתחום השבת!"

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אבו-חמסה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר'ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר'ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג'אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותשגה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

אהוד בן עזר

המשך יבוא