"יש לי בשבילך משהו שיעניין אותך," אמר לי בחיוך יוני גדעוני, כממתיק סוד. ואכן, מידע חדש הנוגע לאירועי י"א באדר תר"פ הוא חגיגה לכל שוחר היסטוריה, ובפרט תולדות הציונות. וסיפורו, אכן, ריתק אותי.
אין כאן מידע חדש הנוגע לקרב על תל-חי, אך המידע נוגע למעטפת של האירוע, באותו היום ובאותו השבוע בגליל העליון. הסיפור נוגע לאברהם ("שורו, הביטו וראו") הרצפלד (על הזיקה בין הרצפלד לשיר ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו). הרצפלד לא השתתף בקרב, אך הגיע למקום זמן קצר לאחר הקרב. הרצפלד השתתף בפינוי הפצועים, והיה אחד מארבעת האנשים שטרומפלדור אמר להם, בווריאציה זו או אחרת, את מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו."
אבל מה עשה שם הרצפלד? הרי הוא לא השתייך לא לקיבוץ תל-חי ולא לכפר גלעדי. תשובה לשאלה הזאת, הגם שאף היא מסתירה טפחיים, חושף סיפורו של יוני גדעוני.
יוני גדעוני, בן 88, הוא חבר מחניים זה 69 שנים, ובכל אותם שבעה עשורים הוא דמות ציבורית מרכזית מאוד, בתחומים רבים, במחניים ובגליל העליון. יוני גם מחובר מאוד להיסטוריה של האזור. בין שלל תפקידיו, היה חבר בהנהלת חצר תל-חי. מכאן, שסיפור תל-חי נוגע לו מאוד.
סיפורו של יוני מתחיל בשלהי שנות השבעים, בקדנציה הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, בסיפור קברו של מיכאל הלפרין (או הלפרן, כפי שמאויית שמו במרבית הכתובים, אך אני דבק בכיתוב על מצבת קברו), לו הוקדשה כתבה גדולה באחד הגיליונות האחרונים של "על הצפון". הלפרין, מנהיג ציוני ומחנך, איש העלייה הראשונה, מיוזמי ההגנה היהודית העצמית במזרח אירופה ובארץ ישראל, עלה לגליל העליון בתקופת המתיחות שקדמה לאירועי תל-חי, ובדצמבר 1919 נפטר מצהבת. כיוון שהוא נפטר בערב שבת, וכדי שלא להלין את המת, הוא הובא למנוחות, בקבר הראשון בבית העלמין שאולתר בחורשת בורוכוב במחניים. את האישור לקבור את הלפרין במחניים קיבלה אסיפת חירום של חברי מחניים. כפי שסופר בכתבה ב"על הצפון", אף שהלפרין היה ממייסדי "פועלי ציון", גם בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית אימצו אותו לפנתיאון שלהם. באותה כתבה לא הוסבר הקשר בין בית"ר להלפרין. הקשר הוא ירמיהו הלפרן. ירמיהו הלפרן, בנו של מיכאל, היה מראשי תנועת בית"ר וממייסדי האצ"ל. הוא עמד בראש ההכשרה הצבאית של בית"ר והקים את המחלקה הימית של בית"ר. ירמיהו נשא את מיתוס אביו, והפך אותו לאחד מגיבורי בית"ר, והתנועה אימצה את הגיבור.
ב-1922 ננטשה מחנים. ב-1939 הוקמה מחדש. ב-1941 איתרה "ההגנה" את קברו של הלפרין, והציבה עליו מצבה. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הוא יזם את העברת קברו של הלפרין ממחניים להר הרצל. קיבוץ מחניים התנגד לכך בתוקף והוקמה ועדה ציבורית, בראשות אברהם הרצפלד, לבחינת הנושא. הרצפלד פנה ליוני גדעוני לכהן בוועדה. הוועדה החליטה להשאיר במחניים את קברו של הלפרין.
בין חברי הוועדה היה גם החבר בן ציון טל, אביו של סגן הרמטכ"ל לשעבר ואבי טנק המרכבה אלוף ישראל טל. בן ציון, מספר יוני, היה חבר מחניים בגלגולו הקודם. הוא האיש שקבר את הלפרין במחניים באותו יום שישי הגשום. באחת הישיבות, שהתקיימו במשרדו של הרצפלד בתל-אביב, ישב יוני בין הרצפלד לבין בן ציון טל. בן ציון סיפר לו את הסיפור שלהלן.
ב-1 במרץ 1920, י"א באדר תר"פ, התקיימה במחניים, במבנה הצפוני ביותר הקרוי היום "בית סולם יעקב", ישיבה שעסקה בנושא מצב הביטחון המעורער בגליל העליון. הסוגייה שעל הפרק הייתה האם לשלוח לתל חי כסף ותגבורת של אנשים. מי שיזם את הישיבה, לחץ לקיומה וזימן אותה, היה הרצפלד, שכבר אז היה ממנהיגי תנועת העבודה. בזמן הישיבה במחניים, נערך הקרב בתל-חי, אולם מידע על כך לא הגיע למתיישבים. בתום הישיבה המשיך הרצפלד צפונה, לכיוון תל-חי. הוא הגיע לשם אחרי הקרב. בלילה שלאחר הקרב כתב לחבריו במרכז החקלאי על האירועים. הוא סיפר להם, שבהגיעו לתל חי הוא שאל את טרומפלדור הפצוע כיצד הוא מרגיש, והוא ענה "בלי שום אנחה כל שהיא": "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל."
האם ומתי הגיעה למחניים הידיעה על קרב תל-חי? שאלה זו הטרידה את יוני, והוא חיפש את התשובה בארכיון הקיבוץ, בעזרת הארכיונאי עודד ברק. האם ידוע על מישהו שהגיע למחנים וסיפר לחברים על האירועים?
בארכיון הם מצאו מכתב, על פיו הילמי העביר את הידיעה ליהודה שסיפר על כך לחברי מחניים. הילמי היה חבר מחניים, שבזמן האירוע היה בתל-חי או בכפר גלעדי. אך מיהו אותו יהודה? על קיומו של חבר ששמו יהודה הם לא מצאו תשובה ברשומות. גם בחוברת שכתבה רחל ינאית בן צבי, ששהתה אז במחניים כמדריכה חקלאית, ותיעדה בה את כל חברות וחברי מחניים, לא הופיע השם. להערכתם, מדובר ב"יהודה הרועה". בגיליון "בינינו" – "במה חופשית לפועלי הגליל העליון", משנת 1920, הופיע הספד על "יהודה הרועה".
"מי לא הכירוהו בגליל ובעמק? כולם ידעו והכירו אותו. מעט אהבוהו, והרבה מהפועלים והאיכרים שנאו אותו, מפני שהיה אומר את האמת לכל אחד ואחד, ולו גם אמת מרה, בלי משוא פנים. לא רבים הבינו כי התמרמרותו ממקור טהור נבעה. מאמין היה, קיצוני באמונתו, ישר עד בלי גבול." באותה רשימה סופר שהוא נקבר בחורשת בורוכוב במחניים, ליד קברו של הלפרין. ועוד נאמר עליו בהספד אחר באותה חוברת: "הוא נקרא יהודה הרועה כי היה בין הראשונים שלחמו בעד האידאל הזה. חלם ולחם על משאת נפשו. גלגולים רבים עברו על 'אגודת הרועה' ושוב קמה לתחייה לפני זמן מה. בין ארבעת הרועים שנשארו נאמנים לשאיפתם היה גם יהודה הרועה."
לאחר קרב תל-חי, התכנסה אסיפה של חברים מבין פועלי הגליל העליון ששיגרה מכתב לוועד הצירים. בארכיון מחניים מופיעות ארבע טיוטות, עם גרסאות שונות של המכתב. הגרסה הסופית, שנשלחה לוועד הצירים, היא בזו הלשון: "אנחנו, חברי קבוצות פועלי הגליל העליון, בהתאספנו לדון על המצב בקבוצות הצפון, קיבלנו את ההחלטה דלקמן: אנו מוחים בהתמרמרות נגד ועד הצירים על יחסו המחפיר של אדישות למתהווה בגליל העליון, על אשר לא הושיט את העזרה ההכרחית באנשים ובכסף להגנת עמדותינו הלאומיות בגליל העליון ובזה גרם לקורבנות חינם." על החתום: אסיפת פועלי הגליל העליון.
בשנה שעברה מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. הקורונה, שפרצה באותם ימים, הטילה צל על ציון שנת המאה, שלא זכתה למקום הראוי לה בתודעה הציבורית. ובכל זאת, נערכו מספר אירועים בנושא, ובהם יום עיון מיוחד במכללה האקדמית תל-חי.
מכללת תל-חי, יחד עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, היתה שותפה להוצאתו לאור של ספר מרתק, בהוצאת יד בן צבי: "תל-חי 1920-2020 – בין היסטוריה לזיכרון", קובץ מאמרים בעריכת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין. אני ממליץ בחום על הספר עב הכרס. מחקר רב תחומי המקיף את פרשת תל-חי, את דמותו של טרומפלדור את עלייתו, נפילתו ואולי שוב צמיחתו (?) של מיתוס תל-חי.
דומני שסיפורו של יוני גדעוני, על ישיבה בנושא הביטחון באצבע הגליל שנערכה בגליל העליון ממש בשעת הקרב בתל-חי, מוסיף נדבך נוסף לסיפור.
פורסם ב"על הצפון"

2. צרור הערות 1.9.21
* מורים עוכרי מדע – דניאל הוא מורה לאנגלית בבי"ס תיכון בת"א, סרבן חיסונים וסרבן בדיקות. למה סרבן בדיקות? בראיון לרשת ב' הוא הסביר שהוא מתנגד לפלישה לגוף שלו עם מקושים רעילים. רעילים?! תהה המראיין. "בוודאי," השיב בביטחון. וכך, לאורך הריאיון הוא השפריץ לכל עבר רסס של פייק ניוז וקונספירציות כיד הדמיון החביבה על הכת. המראיין (לא הספקתי לקלוט מיהו), נדהם יותר ויותר מכל תשובה. "אתה יודע יותר ממנהלי בתי החולים?" – "הם מועסקים על ידי פייזר." "כל המחקרים לא משכנעים אותך?" "על כל מחקר אני יכול להביא 10 'מחקרים' שיאמרו ההיפך," וכו' וכו' וכו', והוא סיים באיחולי בריאות למחוסנים. הוא גם הסביר את המישנה הפדגוגית שלו: "אני מלמד את התלמידים להטיל ספק, לשאול שאלות, לא להיות חלק מהעדר."
איני חושש מדניאל וממורים מן הזן שלו בהקשר של הקורונה. מי שמסרב להתחסן ולא ייבדק, לא יוכל ללמד. במוקדם או במאוחר הקורונה תהיה מאחורינו. הבעיה היא עם אותם מורים אחרי הקורונה, לאורך שנים. בשם ערכים כמו הטלת ספק ושאלת שאלות, שהם בסיס המדע, מורים כאלה שוטפים את מוחות תלמידיהם באנטי-מדע, באמונות תפלות, ברפואת אליל. אולי אחד מיתרונות הקורונה, הוא ההזדמנות להכיר את אותם מורים ולהציע להם לבחור מקצוע אחר, כדי שלא להפקיר בידיהם את עתיד ילדינו.

* מוות שצריך היה להימנע – איני יכול לכנות חלל צה"ל שנפל על הגנת המולדת חלל שווא. כך חונכתי, בכך אני מאמין ועל כך חינכתי את ילדיי. אולם מותו של לוחם מג"ב בראל שמואלי צריך היה להימנע. יש לשנות את התפיסה בנוגע ל"הפגנות" ו"הפרות סדר" לאורך הגדר. איננו שולטים ברצועת עזה, והפגנות או הפרות סדר ברצועה אינן מעניינינו. אנו מגיִנים על הגבול שלנו. אין לאף פלשתינאי מה לעשות ליד הגבול שלנו. אם הוא מתקרב לגדר הגבול, אות הוא כי מדובר במחבל שרוצה לחדור לשטח ישראל או לבצע פיגוע. בפועל, אנו יודעים שאכן, ה"מפגינים" בעד ה"שיבה", כלומר בעד חיסול ישראל, הם מפגעים. אנו רואים זאת, למשל, בחוליות ה"הטרדות". מה זה השם המכובס הזה "הטרדות"? מדובר בהשלכת מטעני חבלה ורימונים לעבר גדר הגבול. זה אירוע טרור לכל דבר. יש להתייחס לחוליית "הטרדה" כאל חוליית מחבלים לכל דבר שמבצעת פיגוע, ולירות בה על מנת להשמידה. וכך גם באשר ל"הפגנות". על ישראל להודיע ששטח של 150 מ' מן הגדר הוא שטח סטרילי, מחוץ לתחום לפלשתינאים. יש לבצע נוהל מעצר חשוד כלפי פלשתינאי שמתקרב לגדר (ואם גורמי המקצוע יקבעו כך, אולי השטח צריך להיות רחב יותר). ברגע שבראל נשלח לחרך הירי, היה עליו לקבל פקודה לירות במי שמתקרב ומסכן אותו.
ה"הפגנות" וצעדות השיבה וחוליות ההטרדה החלו במרץ 2018. אחרי 3.5 שנים הגיע הזמן שנשנה את דרך הפעולה הקלוקלת שבה פעלנו עד היום. בנושא ההצתות חוללה הממשלה החדשה שינוי – לא עוד "הכלת" ההצתות, אלא תגובה על כל הצתה כאילו הייתה רקטה. כעת יש לשנות את המדיניות באשר לפיגועים לאורך הגדר. כל אלה מהווים פגיעה בריבונות, ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בריבונותה. וכפי שכבר כתבתי פעמים אחדות – כל תפיסת הביטחון לאורך גבולנו עם עזה מיצתה את עצמה. עלינו להפנים שאין מנוס ממבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה.
יהיה זכרו של בראל שמואלי ברוך!

* הוראה מלמעלה – לפני כשנה, בני, ששרת כלוחם בשריון (מאז הוא השתחרר) ביצע תעסוקה מבצעית בקו התפר, לאורך הגדר. היתה פרצה בגדר שדרכה עברו מדי יום המוני שב"חים לישראל. הם לא עשו כלום כדי לעצור אותם. למה? אלה ההוראות מלמעלה. לעומת זאת הם איבטחו מסיק זיתים בקיבוצי הסביבה. למה? להגן עליהם מפני מסתננים מהרש"פ. אבל המסתננים הללו נמצאים שם, כי יש הוראה מלמעלה לא למנוע מהם לעבור. זה היה כבר בעידן הקורונה, כשהצורך בגבול סגור היה גם בריאותי. לכאורה, מה הקשר בין זה לבין המחדל שהביא למותו של בראל שמואלי? לדעתי יש קשר הדוק.

* המחול על הדם – אין דבר מעורר מיאוס וסלידה יותר מהריקודים והמחולות המאורגנים והמתוזמרים היטב על דמו של חלל צה"ל. הכוריאוגרף מבלה בהוואי.

* ערלת לב – אורלי (ערלת) לב, היא מן הגרועים והמנוולים שבין הביביסטים. אחד מתחביביה המרכזיים הוא לצאת במחולות סוערים על דמם של חללי צה"ל, אם היא חושבת שזה יכול לשרת את מושא סגידתה ובעיקר כדי להשפיל את יריביה אדוניה. היא זאת שארגנה את ההפגנות ליד ביתה של משפחת פרקש בקיסריה ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השנייה. והיא זאת שאירגנה את כנופיית החוליגנים הביביסטים שחיללה את הלוויית חלל צה"ל בראל שמואלי והפכה אותה לקרקס של הפגנת שנאה ונאצה נגד ראש ממשלת ישראל.
ואחרי ההלוויה הכנופייה עשתה אפטר-פרטי בקבוצת הווטסאפ. צילום מסך מהזוועה שהופץ, מעיד לאיזה שפל מוסרי הם ירדו. כותבת רחל: "שמחתי לראות את אורלי, זרקא רמי ב יהודה בהלוויה... עשינו 'רעש'. היו קריאות בוז לבנט ולכל הממששת הפלסטינית. הצלחנו!" כתב רועי: "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק." משיבה רחל: "להעביר מסר ואת הטעות של ממששת הזדון" ומסכם רועי: "שיתפוצצו. בראל לא הלך לחינם."
כן, בראל לא הלך לחינם בעיני הביביסטים המנוולים הללו. הוא עלה קורבן למולך השנאה וההסתה נגד מי שהעז להחליף את אלוהיהם בשלטון.

* תשובה חיובית – בפגישתם של בני גנץ ואבו מאזן ביקש אבו מאזן שישראל תעביר לידי הרש"פ גופותיהם של עשרות מחבלים שבידי ישראל. לדעתי התשובה הישראלית לבקשה צריכה להיות חיובית. ביום שבו נקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, נחזיר ללא שהיות את כל גופות המחבלים שבידינו לידי הפלשתינאים.

* מטרד רעש – ח"כ מוסי רז ממרצ תקף את הודעתו של ראש הממשלה שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת.
בנט צודק בעמדתו, הן מבחינה פוליטית והן מהבחינה המדינית. כדי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים יש לגבש הסכמה בממשלה על מדיניות ישראל ועמדותיה בנדון. אין אפשרות להסכמה כזו. הפער בין בנט למוסי רז הוא בערך כמו הפער בין בנט לאבו מאזן. אז מהי עמדת ממשלת ישראל? עם הקמת הממשלה היה ברור לכל הצדדים שהנושא הפלשתינאי נכנס לארבע שנות הקפאה. מוסי רז יודע זאת. ואף על פי כן, הקומפרסור שלו לא מפסיק לעבוד. הוא לא התרגל לעבודה שהוא כבר אינו תנועת מחאה ולא אופוזיציה עקרה, אלא חבר בקואליציה ויש לו אחריות. והוא ממשיך כל יום, כל שעה, לטרטר ולכרכר, להיות אופוזיציה לממשלה שמפלגתו חברה בו. הוא פשוט מטרד רעש.
חוסר ההיתכנות של מו"מ עם הפלשתינאי אינו נובע רק מהרכב הממשלה, אלא מכך שאין באמת פרטנר למו"מ. הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. התעקשותם המוחלטת על דרישת "זכות" ה"שיבה" מעידה על כך. הם דחו את ההצעות המטורפות של ברק ואולמרט ואת הצעותיו מרחיקות הלכת של קרי שנתניהו וציפי לבני היו שותפים להן. אפשר לנהל מו"מ עקר, אבל ראינו מה קרה אחרי קמפ-דיוויד. ערפאת דחה את הצעות ברק בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותינו. כאשר התהליך מול הפלשתינאים נמצא על ראש שמחתנו, כל העולם הערבי הוא בן ערובה לתהליך הזה, ואין שום התקדמות לשלום במזה"ת. יש להמשיך ולהתמקד בקידום הסכמי אברהם עם מדינות ערב, לצרף עוד מדינות להסכמים ולהעמיק את נרמול היחסים עם המדינות שכבר חתמנו עמן על הסכמים. אי אפשר לקדם את התהליך הזה כאשר מתנהל תהליך מדיני עם הפלשתינאים. המשך התהליך של הסכמי אברהם יבודד את הפלשתינאים ואולי ייאלץ אותם להסכים לפשרות ראויות. עמדת ישראל בנושא הפלשתינאי צריכה להיות ברוח תוכנית טראמפ (ודוק – ברוח תוכנית טראמפ, לא קבלה של התוכנית כמות שהיא, כי יש בה כמה מוקשים שישראל אינה יכולה לקבל בשום פנים). אם הפלשתינאים ירצו לנהל מו"מ על בסיס תוכנית טראמפ – יהיה מקום לדיון. בנושא תהליך השלום במזה"ת ממשלת השינוי צריכה להיות ממשלת המשך, כי מדיניות השלום של נתניהו היתה נכונה.
ובמקביל, יש להמשיך לשמור על קשרינו עם הרש"פ בנושאים ביטחוניים, כלכליים ובריאותיים. לדעתי, על ישראל לסייע לרש"פ בנושא החיסונים. זה גם אינטרס בריאותי שלנו.

* המאמץ העיקרי – אחד ממבחניה המרכזיים של ממשלת השינוי, הוא שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים של המדינה והחזרת הריבונות הישראלית לנגב, לגליל ולמגזר הערבי. ההזנחה של התחום הזה היא בפריסה רחבה של תחומים. התמקדות בנושא אחד לא תפתור את הבעייה. אך כמו במלחמה, וזו מלחמה, יש לקבוע היכן המאמץ העיקרי, שבו יש להתמקד כדי להבקיע את קווי האוייב. מהו המאמץ העיקרי, לא היחיד, אך שההתמקדות בו עשויה להיות נקודת המשען לחולל מפנה אסטרטגי?
התחום הזה הוא הנשק הבלתי חוקי. הנשק הבלתי חוקי הוא התגלמות אובדן הריבונות והמשילות. יש מחלוקות רבות בשאלת מהות המדינה ותחומי אחריותה, בין המאמינים במדינה הרחבה, שאחראית על תחומים רבים, לבין המאמינים במדינה מינימליסטית ובצמצום השפעתה. הקונצנזוס בין כל מרכיבי רצף הדעות הזה, הוא שהמדינה היא האחראית הבלעדית על הפעלת כוח. נשק הוא הביטוי להפעלת כוח. נשק בלתי חוקי – משמעותו הפקעת המונופול על הפעלת הכוח מידי המדינה. מצבורי הענק של הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, הם איום אסטרטגי. המסר הוא שאין ריבון והריבונות עוברת לידי ארגוני הפשע והטרור. התופעה מבטאת אובדן הכבוד למדינה ואובדן ההתייחסות למדינה כריבון. הרצח הסיטוני במגזר הערבי, מבטא אנרכיה – באין ריבונות, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. והנשק הזה, כפי שראינו בפרעות תשפ"א, מופנה גם נגד היהודים ונגד המדינה. מה שראינו בקטן, יחסית, עלול להיות מופנה אלינו בגדול במלחמה הבאה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה מול גיס חמישי חמוש וחזק בשעה שנתמודד עם האוייב החיצוני מדרום ו/או מצפון. זה יתחיל בחסימת הצירים כדי להקשות על שינוע כוחות צה"ל וימשך במלחמה של ממש בנשק שיופנה נגד המדינה וכוחותיה ולרצח יהודים.
אני מניח שהרשימה המשותפת ורע"ם, שמלינות בצדק על אוזלת היד של המדינה והממשלה במאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, יצאו נגד המדינה ברגע שהיא תילחם בתופעת הנשק הבלתי חוקי, אך זה לא צריך להרתיע. גם ארגוני "זכויות אדם" כביכול ימחו ויפגינו ויעלילו עלילות על "מדינת האפרטהייד" וגם זה לא צריך להרתיע אותנו.
יש להכניס את השב"כ ואולי אף את צה"ל לעובי הקורה ולתקצב תוספת משמעותית לכו"א של משטרת ישראל שייועד לנושא הזה. המאמץ הזה לא יצטלם טוב. כאשר כוחות משטרה ואולי צבא יפשטו על כפר, ייכנסו לבתים על פי מידע מודיעיני ויחפשו נשק, בטוח שהמונים מוסתים שמתבכיינים על אוזלת היד ייצאו לרחובות לעצור את ה"כובש". יתכן שהנשק הבלתי חוקי יופעל נגד כוחותינו. יתכן שנשלם מחיר דמים במלחמה הזאת. אולם מוטב שהיא תהיה ביוזמתנו ובעיתוי המתאים לנו ולא שנגרר למלחמת אזרחים ביוזמת האוייב מבפנים.
תיקון ראשון שנעשה בתחום, הוא קבלתה בקריאה טרומית של הצעת החוק של תקווה חדשה לעונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. זה חשוב, אם כי לא הצעד החשוב ביותר במאבק בנשק הבלתי חוקי, אך הצעת החוק מתונה מדי וראוי לשנות אותה באופן משמעותי לקראת הקריאה הראשונה. על פי ההצעה עונש מינימום יהיה 12 חודשי מאסר. לדעתי, עונש המינימום צריך להיות 7 שנים (כעונש המקסימום) ואין צורך בעונש מקסימום. בצה"ל יש לחדד את הוראות הפתיחה באש. מי שחודר לבסיס צה"ל, יש לבצע בו נוהל עצירת חשוד. שוד נשק ותחמושת הוא פיגוע קטלני, שנועד לאפשר עוד פיגועים ומעשי רצח. ולכן, יש לירות על מנת להרוג בשודדי נשק ותחמושת שנתפסים על חם.

* בוז למשתמטים – יש היגיון בהורדת גיל הפטור לחרדים מ-24 ל-21. התקווה של המחוקקים היא שהשינוי יוציא אלפי חרדים למעגל העבודה, יהפוך אותם לאזרחים יצרניים שתורמים לכלכלת המדינה, יקטין את ממדי העוני במגזר החרדי ובכך תהיה להחלטה תרומה חברתית. ואם זה אכן יקרה, יקדם המהלך את תהליכי הישראליזציה במגזר החרדי ואולי יגדיל בעתיד את שיעור המתגייסים החרדים לצה"ל. ייתכן. אבל המשמעות העמוקה יותר של הצעד הזה, היא ויתור על הציפיה, שלא לדבר על הדרישה, מהחרדים להתגייס לצה"ל או לפחות לשירות לאומי. הנה, הלוחמים הגדולים לשוויון בנטל, לפיד וליברמן, נכנעו.
אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי איני רואה בהגנה על המולדת נטל, אלא זכות גדולה. ולכן גם שאלת השוויון פחות מעסיקה אותי. העובדה שאחר משתמט רק מגדילה את המוטיבציה שלי להתגייס. אני מדבר על כך ששבט בישראל בוחר להיות הבן הרשע מן ההגדה ולהוציא את עצמו מהכלל, ומשחרר את עצמו מהתרומה להגנת המדינה. כיהודי, אני סולד מכך שבשם היהדות, כביכול, מגזר שלם משתמט מהגנה על קיומה של המדינה היהודית. אני מתעב את ההשתמטות בשם התורה, כביכול, ממלחמת מצווה, שבה התורה מצווה להוציא אפילו חתן מחופתו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רטן משה כלפי השבטים ראובן וגד, כאשר חשד בהם לשווא כאילו הם רוצים להשתמט מהמלחמה על הארץ. והנה, בשם תורת משה, כביכול, אותם חרדים ישבו באוהלה של עיוות-התורה, שעה שאחיהם יבואו למלחמה.
"בין כה וכה אף טייס לא ייצא ממאה שערים" תירץ ליברמן את ההחלטה, או במילים אחרות – התייאשנו, אין לנו יכולת לכפות על החרדים להתגייס. צריך להשלים עם זה, ולדאוג שלפחות ילכו לעבוד. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שזו ההחלטה הפוליטית הריאלית. אך אנו האזרחים, חייבים להשמיע את העמדה המוסרית, היהודית – בוז למשתמטים. בוז לעריקים.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. מדינה דמוקרטית-ליברלית אולי יכולה להכיל מגזר בתוכה שמבקש פטור משירות. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להכיל עריקה והשתמטות מתוך עיוות מוחלט של תורת ישראל ושל ערכי היהדות.

* ערש התרבות היהודית – בשנים 2000-2004 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז היה זרוע קהילתית של המכללה באצבע הגליל. אף שהחינוך הפורמלי לא היה במנדט שלנו, היינו שותפים ליוזמות גם בתחום הזה, כראיית החינוך כחלק ממכלול קהילתי רחב. וכך, השתתפתי לפחות בשתי ישיבות שבהן השתתפה האחראית על תיק החינוך בעיריית קריית שמונה יפעת שאשא-ביטון, בנושא העמקת הזהות היהודית בבתי הספר בקריית שמונה. יפעת היתה שותפה מלאה למחויבות להעמקת הזהות היהודית ולהבנת החשיבות במציאת הדרכים היצירתיות הנכונות לקדם את הנושא.
אני מאמין שהעמדה המוצקה והמבוססת שהציגה באותם דיונים מבטאת אותה יותר ממשפט לא-מוצלח מחוץ להקשרו, על ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך ולתת יותר להיבט החברתי." זה נשמע לי כמו הסיסמה של כל מי שרוצה כסף לנושא שחשוב בעיניו "אפשר לוותר על טייסת 35-F ולהעביר את הכסף ל..."
שאשא ביטון דיברה על הצורך לחזק את הפן החברתי כדי לא לאבד את התלמיד, כיוון שאז יהיה פנוי רגשית ללימוד אפקטיבי, יותר מאשר בעוד כמה שעות של שיעורים פרונטליים. לגופו של עניין – תלמידי ישראל לומדים פחות מדי תנ"ך. אני פוגש בוגרי י"ב במכינות הקדם צבאיות, והידע שלהם בתנ"ך ובכל תחומי היהדות נמוך מאוד. התנ"ך הוא ערש התרבות היהודית, הוא תשתית קיומו של העם היהודי, הוא ליבת זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, הוא מהות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הפסוק הראשון במגילת העצמאות מעלה על נס את העובדה שהעם היהודי יצר בארץ ישראל את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו.

[אהוד: מי זאת יפעת שאשא-ביטון?]

* שינוי ללא שיהוי – אני מקווה מאוד שהידיעה של רביב דרוקר בערוץ 13, לפיה מתעכבת יוזמת החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתובע הראשי אינה נכונה. השינוי הזה חיוני וחשוב להחליט עליו עוד לפני בחירת היועמ"ש הבא, כדי שהוא יכנס כבר למתכונת החדשה. יש ניגוד עניינים מובהק בין תפקידו של האיש שצריך לייעץ לראש הממשלה ולממשלה ועובד איתם ומתחכך בהם מדי יום ביומו – לתפקידו של האיש שצריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, נהגו במתינות יתר בטיפולם בשחיתות השלטונית, ואין לי ספק שהסיבה לכך היא מגעם התכוף עם אנשי השלטון. מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית היא אינטרס לאומי חיוני ביותר, ולכן חשוב לבצע את השינוי ללא שיהוי.

* תת סיקור – יום ראשון, 29 באוגוסט. שתי מדליות ביום. האחת – זהב בשחייה. השנייה – כסף בחתירה. מרק מליאר זכה במדליית זהב שנייה ובשיא עולמי שני. אלו המדליה הרביעית והחמישית של ישראל במשחקים הפראלימפיים. זו מדליית הזהב הישראלית השלישית. ובחדשות 12 סופר על כך במשפט אחד מהאולפן, בשעה 21:30, לפני התחזית, בלי כתבה.
תת סיקור שערורייתי.

* ביד הלשון: גבוהית – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שבעיניי הוא גדול הסופרים העבריים. הוא מספר-סיפור גאוני. הוא יצירתי, מקורי, בעל דמיון-יוצר נדיר. יש לו יכולת יוצאת דופן לשלב בין ריאלייה לפנטזיה. השפה שלו נפלאה. הוא מיטיב לשלב בכתיבתו מאוצרות ארון הספרים היהודי (מטבע לשון שהוא טבע לפני כארבעים שנה) בדיוק נפלא.
כל ספר חדש של חיים באר, בין אם זה רומן או ספר מסות ספרותיות והיסטוריות, הוא חגיגה בעבורי. כך גם ספרו החדש "צל ידו". לא אכנס לסיפור עצמו, לבל אחטא חלילה בקלקלן (ספוילר). בספר הוא מתאר אישה אחת במילה "גבוהית". גבוהית? מה זה גבוהית? מן הסתם גבוהה. חיים המציא מילה חדשה? אכן, גבוהית היא גבוהה. אך לא, אין זו המצאה של חיים באר. זו מילה מן התלמוד, מסכת בכורות, מה ע"ב: "אמר ר"ל [ריש לקיש]: גבוה לא יישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי. לבן לא יישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק. שחור לא יישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח."
אורי הייטנר