על "שלום לך, איראן"
מאת פאריסה דניאל
עריכה – ד"ר לאה צבעוני
חירות 2021, 198 עמ'
קורותיה של פאריסה דניאל, כפי שמפורטות בספר שלפנינו, משאירות את הקורא פעור פה: לא סביר שאישה תעבור עשרה מדורי גיהינום, כמו שפאריסה עברה, ותישאר אופטימית, ונכונה תמיד לסייע לאנשים, ולהילחם בגבורה עילאית למען זכויות ליהודים, ובעיקר למען נשים יהודיות במשטר האימים של איראן שאחרי המהפכה האיסלאמית.
הספר מתאר את יוון המצולה שבו נאלצות נשים איראניות, ובעיקר נשים יהודיות באיראן, לבלות את ימי חייהן: לנשים אין זכות דיבור, אישה צריכה לשמש שפחה של המשפחה, ואל לה לשאוף להשכלה. נשים לוקות מנחת זרועם של הבעלים, וזה מוכר כלגיטימי בעיני החוק. ולמי שמרים גבה בתמיהה, אני ממליץ לקרוא בקוראן סורה ד', פסוקים 3, 39-38, וסורה ז' פסוק 7, ויגיע למסקנה, שמוחמד עצמו התיר להכות את האישה הסוררת, וגם "הנשר הגדול", הרמב"ם, מרשה להכות את האישה בשוט אם היא תימנע מלבצע את המטלות המוטלות עליה, כולל לרחוץ את רגליו של הבעל (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י'). חוק המדינה של איראן גם מחייב אישה לתת את כל רווחיה לבעל.
נמשיך בתיאור מעמדה של האישה באיראן, כמתואר בספר שלנו: כמקובל בכל החברות הפרימיטיביות, הכלה חייבת להוכיח את תומתה בדם הבתולים על המצעים. ברור שלבעל מותר שיהיו פילגשים, ומותר לו לבלות עם זונות.
אביה של פאריסה מחלק את הונו בחייו לשלושת בניו, ולא משאיר לפאריסה דבר. זה גורם לאכזבה אדירה אצל חמותה מאנז, ואצל בנה, אומיד, בעלה של פאריסה, ומשום כך היא נידונה לשמש שפחה בבית, כמו שהייתה שפחה בילדותה כשאימה, ואחיה התעמרו בה, והיכו אותה. ברור שאומיד מכה אותה, וכשמוזמנת משטרה, השוטרים מצדיקים את הבעל. ולא רק זאת, אחד השוטרים מציע לה עסקה – שהיא תשכב איתו, ובתמורה הוא יאסור את הבעל המכה.
פאריסה יולדת פעמיים בנות (ג'סטין ורוז), ומשום כך היא אינה ראויה לקבל מתנת לידה, ואף לא לביקור של הבעל. אדרבה, הוא גם לא מוכן לממן את האשפוז בבית חולים, והיא נאלצת ללדת בבית חולים מוזנח, ובו יחס מחפיר ליולדת (כולל מכות).
יחסי האישות עם אומיד, הדוחה פיזית, והמדיף ריח רע, הם עבור פאריסה סיוט, והיא מנסה להתחמק מהם בכך שהיא מתגוררת אצל אימה. משפחתו של אומיד מנדה אותה, מתעלמים ממנה, ומונעים אוכל מבתה. בימי הנידה היא מחויבת להיות פרושה מהמשפחה, לא לאכול בכלים הרגילים, ולא לשבת על השטיח שעליו יושבת המשפחה.
פאריסה מבקשת לבקר קרובת משפחה בישראל, אבל לפי החוק האיראני, אישה אינה רשאית לקבל דרכון ללא אישור בעלה. וכדי למנוע ממנה לנסוע לישראל (למרות שכבר קנתה כרטיסים לאיסטנבול, ומשם לארץ), הוא משכר אותה באלכוהול, ומכניס אותה להריון. היא נוסעת לבסוף לישראל, וזוכה לחוויות נפלאות אצל דודיה, אבל כשהיא חוזרת, משפחת בעלה קוראת לה "זונה!" – כי מי יודע אם מי היא התרועעה בישראל (היא הרי היתה בהריון, ורוב הזמן הקיאה). לאישה הרי אסור לצאת מהבית! כדי להעניש אותה, הם מביימים שוד, וגונבים לה את כל תכשיטיה.
למרות המגבלות האינסופיות בהיותה אישה באיראן, ונוסף לזה – יהודייה (היא החלה לעבוד כמורה, ופוטרה כי היא יהודייה ש"עושקת את הפלסטינים"; חברה של ג'סטין בבית הספר לא רוצה לשבת על-ידה, כי היהודים טמאים, כל הילדים מקבלים מתנות בסוף שנת הלימודים, חוץ מהיהודייה...) – נוסף לזה, היחס המחפיר אליה במשפחתה ובמשפחת בעלה – למרות כל אלה היא מצליחה לסיים לימודי גרפיקה באוניברסיטת שיראז, פותחת משרד, ומרוויחה כסף באופן עצמאי, מצליחה למכור את הציורים שלה (ציור של מלך דובאי נמכר באלף דולר!)
היא מתנדבת לטובת הקהילה היהודית בשיראז, מסייעת לנשים המוכות על ידי בעליהן: אישה בשם מוז'אן איבדה את השמיעה באוזן אחת בעקבות מכות שקיבלה מבעלה, אבל לא ניתן לגאול אותה מייסוריה, כי הבעל נמצא בידידות עם השופט, ושניהם מבלים בעישון סמים.
אישה אחרת מבקשת גט מבעלה האלים. מציעים לה להתאסלם, ואז, לפי החוק האיראני, כל רכוש בעלה עובר אליה. היא העדיפה לברוח מאיראן.
פאריסה טסה עד טהראן כדי להשתדל לאפשר לנער חולה סרטן, שעלול לאבד את ראייתו, לנסוע לישראל (ארץ אוייב!) כדי לקבל טיפול, והיא גם משיגה עבורו כסף לטיסה.
פאריסה מוציאה עיתון כל חודש, ובו מאבק למען שחרור האישה. היא מכינה תוכניות בנייה עבור העירייה, אבל כאישה היא נאלצת להיעזר בגבר שיחתים את התוכניות. רג'אעי, שעובד במשרדה, וגם ג'אפור פור, אצלו היא פתחה משרד, רוצים לשאתה כאישה שנייה. היא מגיעה למסקנה ששניהם שתולים של השלטון ומקליטים אותה. האחרון מתכנן לחטוף אותה, וכאשר כל מאמציו להשיג אותה אינם מצליחים, הוא משחד את המשטרה להעמיד בפניה ברירה: או שתתאסלם ותתחתן איתו, או שתשב בבית הסוהר שנתיים וחצי.
היא מעדיפה את בית הסוהר (המקום מתואר כגיהינום עלי אדמות!) – שם מזריקים לה סם, שבעקבותיו המשטרה מנצלת את כהיון החושים שבו היא נמצאת כדי להחתים אותה שהיא, כביכול, סוכנת מוסד. כשהיא משתחררת מהמעצר לפני משפט, מסתבר שעורכי הדין שהיא שוכרת, נעלמים לה, מן הסתם כדי שלא יצטרכו להגן עליה במשפט חסר תקווה. מייעצים לה לברוח, וכאן מתואר המסע הארוך של פאריסה עם שתי בנותיה, בסיוע של מבריח רמאי, שלוקח ממנה 5,000 דולר, ואת התיק עם בגדי ההחלפה, הדרכון והמחשב, ומועל באמון.
התלאות בדרך הן נוראות: אינספור שעות בשלג ובקור נורא, עם שתי הבנות הקטנות. גונבי הגבול מודיעים לה שהבנות תמותנה מקור ומאפיסת כוחות, ולא יצליחו לעבור לטורקיה. לפאריסה יש אומץ אדיר, ותושייה שלא תיאמן – אזכיר כאן רק תמונה אחת: כשהיא הגיעה סוף סוף לצד השני של הגבול, היא נאסרה בדיר של בהמות, ואיימו עליה שלא תצא לחופשי אם לא תשלם לבעל הדיר. פאריסה מעלה אש בדיר, ומאיימת על בעליו עם ענף בוער. האיש נכנע, ופאריסה עם שתי בנותיה מצליחות להגיע לאיסטנבול ולקונסוליה הישראלית.
כמו כל עולה חדשה גם פאריסה נתקלת בקשיים: בעיות בקליטת השפה, הבנות לא רוצות ללכת לבית הספר כי "הצברים החמודים" לועגים להן. אישה מגייסת תרומות כביכול בשבילה, ומכניסה את הכסף לכיסה. אבל יש בארץ גם אנשים טובים, שמסייעים לה להשיג גט מהבעל המנוול שלה (תמורת 5,000 דולר!), מסייעים לה כשמסתבר שהיא חולה בסרטן אלים (ניבאו לה שנתיים של חיים), מסייעים לה להביא את הוריה לארץ כדי שיטפלו בבנות בחולייה. היא מתגברת על חולייה, מקיימת תערוכת ציורים, מגויסת לקריין ברדיו ובטלוויזיה בשפה הפרסית, וכמו בארץ מוצאה היא נרתמת לסייע לנשים במצוקה.
הספר חושף את קורותיה של גיבורה גדולה, חושף את העולם המעוות על ידי הדת השורר באיראן, ואת העובדה שגם במאה ה-21 יש מקומות בעולם שמשעבדים ומשפילים את הנשים. ואיך באמת קיים עדיין העוול הנורא הזה? אלו הרי האימהות שלנו, האחיות שלנו, הבנות שלנו, שעומס כבד מוטל עליהן מצד הטבע, הרי השכל הישר מצווה כל בר דעת לשאת את הנשים על כפיים באהבה גדולה.
משה גרנות