על ספרו של אהוד בן עזר "המושבה שלי"
אסטרולוג 2000, 458 עמ'.
את "המושבה שלי" קראתי לפני למעלה מעשור, והעובדה שלא כתבתי על ספר זה, כמו על ספריו האחרים, נובעת מהעובדה הפשוטה שממש התקשיתי להבדיל בספר זה בין כרוניקה לבדיון. המחבר, "האני המספר", מצהיר על עצמו מיספר פעמים שהוא כותב כרוניקה, שהוא משועבד לעובדות, ובאחד המקומות (עמ' 390) הוא מצהיר שכנקמה בתושבי המושבה הוא יתעד אותם כפי שהוא רואה אותם, והתיאור הזה הוא שיישאר בספרות העברית.
באמת יש בספר זה תיאור עובדות כהווייתן לגבי המושבה פתח-תקווה והטיפוסים שהתיישבו וחיו בה, אבל שמות הגיבורים שונו ללא הכר. המספר בגוף ראשון שמו בספר אורי בן עמי, ולא אהוד בן עזר, לאביו, ששמו בנימין, הוא קורא אלישע, ולדודתו, המורה והסופרת אסתר ראב, הוא קורא יעל. הספר הגדוש בגיבורים ובגיבורי משנה (פירוט מופיע ב-9 עמודים בסוף הספר), ולפחות חלק מהשמות משרים על הקורא תחושה של תיעוד אמת, כגון שמותיהם של גצל קרסל, שמעון רוקח, ציונה וארווין רבאו, לוי שקולניק (אשכול), נחום גוטמן (חיילים ב"גדוד העברי"), א"ב יפה, שרה אהרונסון, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, ישראל אהרוני הזואולוג המפחלץ, משה דיין, דויד בן-גוריון, הפרופסורים חיים שירמן, לאה גולדברג, ישעיהו תשבי, שמעון הלקין, מיקוניס, משה סמילנסקי, יוסף חנני, יעקב רבינוביץ' דן בן אמוץ – באמת רשימה חלקית.
ולעומת שמות "אמיתיים" אלה נתקל הקורא באישים בעלי תפקיד מרכזי בספר, אשר אמורים להיות דמויות היסטוריות, והקורא ממש מתקשה לזהותם: מי הוא אלימלך שפירא, סופר המושבה שהדובר מחקה אותו ומצטט אותו? – נראה לי שזה כפילו של המחבר. ומי זה זיאמה פולונסקי, שמתואר בספר כמתנדב בגדוד העברי ששמר עם שקולניק וגוטמן בפתח הבורדל של אום אל-טאך ביפו כדי שחיילים בריטים לא ייכנסו לשם? על זיאמה זה מסופר שהיה אהובה של יעל, שבעל את שיינע-פשה, צחת העור ובעלת החזה הענק, נצר לברון גרמני שהתגייר. על זיאמה זה מסופר מספר פעמים שלימים חתם על מגילת העצמאות, והיה שר שממשלת ישראל, וברור כי מי שיחפש בכתובים, לא ימצא תיעוד על אישיות חשובה כזאת בשם זיאמה פולונסקי.
עד כאן תיארתי בקצרה את המשוכות שהתקשיתי לעבור כדי שאוכל לכתוב על הספר, וכעת אפנה למטמונים שמצפים לקורא בספר הזה. בראש וראשונה מעוררת התפעלות הדרך בה עוצבו הדמויות – רובן בעיוות מכוון, ויחד עם זאת, הקורא חש שדמויות אלו חיות לנגד עיניו. הרי מספר דוגמאות:
יוסקה המרסק, בנו של מנחם מוניש גולדשטיק, מרוקן המחראות במושבה, שנאלץ לשלוח את בנו הבריון (שגונב מאביו ומכה את אחותו) למוסד לעבריינים צעירים בגרמניה. שם הוא גומל לאנטישמים (מכה את מחרפיו, שם נפט במיכל המים, מחרבן בפתח חדרו של המנהל. יוסקה מתחתן עם פרלה המנשקת. כשאימו מתה, הוא שומר את גופתה בקרח9.
דוד אלכס ההולל, עבד בצעירותו בחווה של אהרן אהרונסון בעתלית, ושם יצא לו לנשק את שרה (גיבורת ניל"י) לילה שלם. הוא מתהלל שהוא מתקן לטשרניחובסקי את שיריו. אלכס ואחיו אלישע (אביו של המספר – בחיים קראו לו בנימין) מתחפשים לבדווים ומכים אץ זיאמה פולונסקי, כי יעל אחותם אוהבת אותו (אותו סיפור מסופר בספר גם על הכאת אביתר, אהובה של יעל שנהרג במאורעות תרפ"א).
יונה מאיר קוסוחוב, המכונה יינע טאך קוס אוחתו, משותק בחצי פה, מכניס להריון את הכובסת הערבייה, שיולדת לו את שימל, שמינו אינו ברור, והוא מקים באסם בורדל.
סקנדל-סנדריל קוסוחוב אבול באר'ל, הצולע, אחיו של יונה מאיר המגמגם, ששינה את שמו לגרשוני. הוא נשוי לשיינע-פשה, נכדתו של ברון גרמני גר-צדק. לשיינע-פשה יש עור צח וחזה ענק המעורר תשוקה בלב גברי המושבה. זיאמה פולונסקי שנפצע מיריות שומר ערבי זוכה לחסותה של שיינע-פשה, וכאשר בעלה מתעכב ביפו, היא מפתה את זיאמה לשכב עימה. תשעה חודשים אחר כך נולדת בת בשם רותי, שהיתה משאת נפשו הבלתי מושגת של המספר. בספר מתוארת קמצנותו של סנדריל גרשוני כך שהרפגון של מולייר ואבא גראנדה של בלזק חיוורים לעומתו. סנדריל מתפתה לקנות ב- 16 נפוליאוני זהב כושי שהוצג בפניו כעבד, והתוצאה, "העבד" ברח עם סוסה ועגלה, ו"המוכרים" ו"העבד" מתחלקים בכסף שהצליחו לקחת מסנדריל בעורמה. הפרד המשוגע של סנדריל גורם למותה של בת-שבע דודתו של המספר ושל העובד הערבי של הסב, חאמד.
אום אל-טאך, בשמה האמיתי – חוה דובה הירש – אלמנתו של ינקל הירש, פותחת בית בושת במנשייה, שמבקרים בו מצמרת השלטון הטורקי. בספר ימצא הקורא תיאורים עסיסיים על חייה וחיי בנותיה בהוויית הפריצות, גירושן לפתח-תקווה, וגירושן משם על ידי "שומרי המוסר" של המושבה. תיאור מזעזע של חיי המגורשים לכפר סבא, ששמעון רוקח מנסה בכוחותיו הדלים לסייע. שתי בנותיה מתו, והיא פותחת בורדל ביפו ומעסיקה רק גויות. לבסוף, כשהאנגלים עוזבים את הארץ, והלקוחות שלה הם אנשים גסי רוח, היא פותחת חנות סדקית בנחלת בנימין בתל-אביב, ונעזרת במכרה, לוי אשכול, לפטור אותה מתביעותיו של מס הכנסה.
סבו של המספר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר, קורותיו זהות לאלו של יהודה ראב – כולל העלייה ארצה מהונגריה, הנישואין עם אלמנה מהיישוב הישן בירושלים, הגירושין ממנה בלחץ משפחתה, כי לא הסכים להיות תלמיד חכם. הוא נושא נערה בת 16, שכבר הספיקה להיות גרושה, ומצטרף למייסדי פתח-תקווה (באר ראשונה, תלם ראשון). הוא נוכח לדעת איזה חורבן גורמת שנת השמיטה ככתוב בתורה למושבה, ובשמיטה השנייה הוא מצליף בשוט במי שאיננו מכן לעבד את האדמה.
בספר ימצא הקורא קטגוריה מושחזת נגד החרדים הקנאים שסולדים מהקדמה, מההיגיינה, שיודעים איך האל מעניש את בני האדם על ערבוב בנים ובנות בבית הספר וכד'. הסב מצליח להתגבר על מנהיג הסוורים בנמל יפו ג'וואד מוסתקים, וזה במקום לנקום בו – הוא הופך אותו לחבר בנפש. הסבא הגיבור הזה מצליח להתגבר על שישה ערבים שרצו לשדוד את כספו שנועד לקניית בהמות בלוד. מסופר עליו איך היכה בקת של טוריה את העובד שלו שגנב פרי הדר, וכן מתוארת התאונה הקשה שעבר בהתפוצצות במנוע המשאבה להשקיית הפרדס. למרות התאונה הקשה הזאת הוא חי עד גיל תשעים, וזוכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל.
מסייה בוריס קלדס, אגרונום, פקיד הברון, נפרד מאשתו שנשארה בפריס, הכניס ערבייה בשם לטיפה להריון, והיא נמצאה טבועה בבריכה שלו. והוא בורח למצרים מפחד לנקמה. הוא הופך את אפרת, תאומתו של אביתר, בתו של גרישה ירקוני, בעל בית המלון – לפילגשו. אפרת היא חברתה ובת גילה של ארלטי בתו, וכמו זיאמה פולונסקי, גם הוא מתענג על מחמדי גופה של שיינע-פשה, וכשכוח הגברא שלו נחלש, הוא נוסע לדאבוס שבשווייץ כדי למצוא לכך מזור. במאורעות תרפ"א הוא מציל את המושבה מחורבן (שיח' שאקר כבר הכין כרה ענקית עבור הפורעים שאמורים לחסל את הגברים, לשבות את הנשים ולשרוף את בתי המושבה). הוא רוכב על סוס ליפו להזעיק את הבריטים להגן עלה מושבה, ואמנם שני גדודים הודים השוכנים ליד הירקון, וגם מטוס היורה בפורעים – מצילים את המושבה.
יעל, הדודה של המספר (בת דמותה של אסתר ראב), מאוהבת באביתר, וכסופרת בעלת דמיון היא מחברת סיפור על מותו שכביכול אירע מפרסותיו של הפרד המשוגע, ולא נרצח על ידי הערבים במאורעות תרפ"א. בסיפור היא כביכול נושאת ברחמה את ילדו של אביתר, ומתכננת לירות בפרד ובבעליו, ולהתאבד. המספר יודע שאביתר ידע את יעל בבקתה שבחצר. יעל וארלטי (בתו של מסייה קלדס) מתאהבות בטייס גרמני שנחת ליד המושבה בדרך ליפו משום שאזל הדלק. אחר כך היא מתאהבת בפרולטר זיאמה פולונסקי, שנרמז כי הוא אולי אביה של רותי, אהובתו של המספר. ארלטי, חברתה, מתאהבת במורה חניאל גרינבלט גבעוני. יעל אהבה גם סטודנט מביירות, ובסוף נישאת ליהודי אמיד מקהיר.
הבאתי כאן דוגמאות אחדות מתוך למעלה ממאה דמויות שקורותיהן מתוארות בספר, והן מסוקרות בסדר אלפבית ב-9 עמודים בסוף הספר. כמעט לכל דמות יש איזה פגם: אחד עיוור בעין אחת מטרכומה שסבל בילדות, אחד חירש-אילם, אחד מגמגם, אחר צולע, שתיים משוגעות, אחד בן של משוגע, ולכן אינו רוצה להוליד ילדים, אחד עבריין, וכנראה מדובר בתמונת אמת, כי איזו ברייה יכולה לומר על עצמה שהיא מושלמת. שתי בנות בספר הן יפות ומושלמות: סרח בת אברשה פוגצ'וב מוביל הקרח, שסיומה, בעל בית הקולנוע, מבקר אצל אשתו כאשר זה מסובב את המושבה בעגלת הקרח. השנייה היא רותי היפה, בתה של שיינה-פשע, שיש סיכוי טוב שהיא בתו של זיאמה פולונסקי. היא יפיפייה (פגם קטן – אוזניה מכוערות), המספר חושק בה שמשך שנים, ואינו זוכה להיענות, כשנערים אחרים, סטודנטים, ורפתן זוכים בחסדיה. וכשבסוף היא נענית לו ונישאת לו, למרות תשוקתו הענקית אליה, הוא אינו מסוגל לממש את נישואיו, והם מתגרשים...
המעבר מאירופה לארץ ומהעולם החרדי אל ההתיישבות החקלאית הוא מעבר חד, ולא הכול מסוגלים להתמודד עמו. לכך מתווספים אירועים קשים בחיים, כגון הריון מחוץ לנישואין, ואנו פוגשים בספר שלנו מספר הרב של המתאבדים: לטיפה שנאנסה על ידי קלדס; יוכבד הבלנית, שערבי בעל אותה, תולה את עצמה; היינץ משה (בנה של לוצי הגננת מפולין, שהתעברה מיוסקה המרסק, או מסטודנט איתו בילתה על שפת ים תל-אביב) שם קץ לחייו; בעל בית החרושת לגרביים מתאבד; בדווית שברחה משבטה עם מאהב כושי, מתאבדת בבאר מים כשבני שבטה מבקשים לרצוח אותה על חילול כבוד המשפחה; ארלטי, בתו של קלדס שנאנסה על ידי נוקם הדם על מות לטיפה, שמה קץ לחייה. אוליביה טפירו, אשת חיקו של המספר בימיו כסטודנט, מאבדת את עצמה לדעת על פסי הרכבת.
רוב הזכרים בספר שטופים בתאוות מין שאיננה יודעת שובעה, והקורא ימצא בספר את מעלליה של התשוקה הזאת: צעירים כפויים על ידי טבעם לאונן, הם מציצים לנערות מתפשטות ומאוננים, חלקם חושפים את אברי מינם בפני נערות, המבוגרים יותר מתגנבים למיטותיהן של נשים נשואות, ונדמה שהמושבה גדושה בממזרים.
המספר משתמש בביטויים הכי "עממיים" לתאר את תעתועי המין המתרחשים במושבה. ונקל להתרשם שיש קונטרסט בין הלשון "העממית" ובין הבלחות התרבות הגבוהה שמסתבר שהיא נחלתו של המספר: כבר מגיל צעיר מאוד הוא מתוודע אל הצו הקטגורי של קאנט, ליצירות היינה ושילר, ל"פאוסט" של גיתה ("ליל ולפורגיוס"), ל"כה אמר זרתוסתרא" של ניטשה, ל"פשר החלומות" של פרויד, ל"כלכלה מדינית", "כלכלה ומשטר", לדיקנס, קנוט המסון, לאוסקר ויילד, לכל כתבי עגנון, לבשביס זינגר. הוא מתארח אצל מרטין בובר אחרי שספר הביכורים שלו רואה אור.
בצורה נאמנה מתואר השלטון המושחת והאכזר של הטורקים, שעלול היה לדכא עד עפר את ההתיישבות הזעירה של היהודים בארץ ישראל, לולא החסות שהעניק קיסר אוסטריה באמצעות הקונסולים לאזרחי אוסטריה והונגריה. השליטים הטורקים, שאינם מזיזים אצבע בלי בקשיש, מתפארים בטבח שערכו בארמנים, באונס נשותיהם, ורומזים כי זה עלול להיות גם גורל היהודים אם לא יהגרו לכפרים הארמניים הנטושים, כי הקיסרות העות'מנית אינה מסכימה ליישוב יהודי בארץ ישראל.
סופרמנים הם נושא לכתיבה רומנטית, המיועדת בעיקר לנערים ולמי שנותר בעל אישיות ילדית. הספרות הריאליסטית מתארת על הרוב גיבורים שנכשלים בחייהם. כך כתבו הקלסיקונים – בלזק, פלובר, דוסטוייבסקי, טולסטוי. גם המספר שלנו מתאר כישלון אחרי כישלון בחייו: הוא נזרק מהגימנסיה, ונשלח לכפר הנוער בהרי ירושלים, שם הוא זוכה להשפלות. העבודה החקלאית מאוסה בעיניו. הוא כמה לסקס, ומנסה את מזלו אצל הכובסת, ואצל אימה הזקנה, ללא הצלחה. הוא עצלן, ולא מוכן להשקיע בעבודה חקלאית, דבר הנחשב לחטא חמור בעיני הוריו, ובמושבה בכלל. הוא עורג לרותי, שמתעלסת עם אחרים ומסרבת לחיזוריו. התסכול גורם לו לנהוג בה באלימות. כסטודנט הוא מתפרנס מהוראה בכפר הנוער שבו למד בנעוריו. שם מתאהבת בו תלמידה בשם אוליביה טפירו – אולִי – והוא, המורה שלה, בועל אותה. היא עוברת לגור אצלו, מוכנה לשמש לו שפחה, מוכנה ללמוד להיות "מושכלת" כדי שהוא יסכים לשאתה לאישה. היא נכנסת להריון, וכשהיא מבינה שהוא ממשיך לערוג לרותי, וכי לעולם לא יישא אותה לאישה, היא מפרנסת את עצמה ואותו מזנות, ומתאבדת על פסי הרכבת. המספר מתאר איך הוא ירד פלאים מבחינה מוסרית, ונהג בנערה המסכנה הזאת בדיוק כמו אביה, וכמו הנערים בכפר הנוער שפגעו בה מינית.
אומץ רב צריך כדי להתוודות על אירועים קשים כמו המסופר בספר זה. אני קראתי את הספר הזה בשנית, ונראה לי כי נחוץ לקורא בו אפילו שלוש פעמים כדי לרדת לכל עומקו, שמעט ממנו סקרתי ברשימה זאת. כאמור, הייתי קורא בו שוב, לולא הערימה הענקית של ספרים שעל שולחני, תשורתם של חבריי המבקשים ממני לחוות דעתי על כתיבתם.
משה גרנות

אהוד: תודה על קריאתך ב"המושבה שלי", שהוא לדעתי אחד הרומנים הבדיוניים החד-פעמיִים והמתעתעים ביותר של הספרות העברית, וייזכר לדורות כקלאסיקה ארצישראלית, בעיקר של המושבות הראשונות – אבל הוא רומן שזכה להתעלמות והושכח כפי שמושכחת מרבית יצירתי, כדי לתייג אותי במעמד של סופר נידח שאין מונים אותו בין הסופרים של זמנו.
מרבית המבקרים הספרותיים כלל לא קראו את "המושבה שלי", והוא נדחה בשעת על ידי הוצאות הספרים החשובות בארץ, כולל "עם עובד", משם חזר-נזרק כתב היד ללא מכתב לוואי מאת העורכות של ה"ספרייה לעם", והספר יצא לאור רק תודות לאלישע בן-מרדכי, הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", שאותו פגשתי בדוכנו באחד מערבי שבוע הספר בכיכר רבין לפני שנים רבות, ובזכותו גם הוצאתי את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", את הרומנים ("שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי", "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"), את ספרי-העיון ("סדנת הפרוזה", "ברנר והערבים", "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה") ואת ספר השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" – כל אלה ללא שום עורך אלא בעריכה עצמית שלי.
אני מקווה כי הדורות הבאים יכירו בייחוד של כתיבתי – בעיקר על רקע חלק ניכר מן הסופרים הגאונים, "החשובים", עטורי הפרסים והמשעממים – שהיו בני-דורי.
לפעמים נדמה לי שלא אני כתבתי את "המושבה שלי", כי אחרת איך אפשר להסביר שאני שב ופורץ בצחוק פראי כל פעם שאני קורא בו קטעים שעדיין מצחיקים אותי כאילו לראשונה קראתים?
אגב, בשום מקום ברומן הבדיוני "המושבה שלי" לא נזכר שם המושבה פתח תקווה, אבל אופי כתיבתי הכמו-ריאליסטי משכנע את הקוראים שדברים שאני בודה נתפסים כאילו אירעו ממש והם חלק מן ההיסטוריה. "המושבה שלי" קרוב מאוד לסיפורֵי הברון מינכהאוזן, הדמות הספרותית שיצר הסופר הגרמני רודולף אריך רספה – מאשר לפרוזה של הסופרים העבריים בני-דורי.