שריף, צ'ייקובסקי וסטרווינסקי

בכניסה להיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן / צ'ארלס ברונפמן – מצד רחבת הבימה, עמדו צעירים וצעירות משולהבים כשמבע של טירוף על פניהם, החזיקו כרזות נגד החיסונים וצעקו שתוצאות החיסון תהיינה כמו אחרי רצח רבין!
העומדים בתור לכניסה להיכל הגיבו באדישות ולא התייחסו אליהם כלל.
בכניסה בדקו את אישורי החיסון השלישי. תוכניות הערב נמכרו רק בקופות ולא בפואייה, כבעבר.
התוכניות הודפסו על נייר כרומו עבה כקרטון ובאותיות קטנות שאי אפשר לקרוא אותן מעבר לכותרות, וזאת על רקע דפים בצבעים עזים של ירוק וכתום. פשוט שערורייה! – זאת לעומת התוכניות הצנועות והקריאות שהודפסו בעבר על נייר לבן ולא קשיח. זה אמנם לא הפרסום היחיד שבו תעלולי גרפיקאים הופכים את קריאת הטקסט עצמו לבלתי אפשרית!
אתם שם בפילהרמונית, אולי תחזרו למתכונת אנושית? הרי גם עם זכוכית מגדלת קשה לפענח חלק מהטקסטים שלכם!
ההיכל היה מלא עד אפס מקום. לאחר שנות הקורונה, וצמצום האפשרויות לצריכת מוסיקה בארץ ובנסיעות לחו"ל – הגיעה כנראה לפילהרמונית שנת עדנה משום שהיא המקום הכמעט יחיד בארץ שביכולתו להציע מופעי מוסיקה ברמה שהיא מן הטובות בעולם.
הקונצרט הראשון של העונה נפתח כמקובל בנגינת "התקווה" כשכל הקהל עומד על רגליו ורבים ממנו שרים את מילות ההימנון, להב שני מנצח והתזמורת בהרכב מלא. מרגש. ממש מרגש, כמדי כל פתיחת עונה. בייחוד הפינלה. זו התרועה של הגשמת הציונות. (ובייחוד מרגש לאדם בן 85 כמוני, שזכה לגדול על ברכי סבו יהודה ראב שחרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשנת 1878).
מרבית הנגנים עוזבים את הבמה ונותר רק ההרכב המצומצם לשמיעת "מוסיקה לכלי נשיפה מעץ, לטרומבון, פסנתר ולבאס" מאת נועם שריף (1935-2018). הקהל מקשיב בנימוס במשך כל עשר הדקות של הצרימות ושל יללות החתולים הללו. חבל. היה נדמה לנו כי יש לנועם שריף יצירות שנעים להאזין להן.
עכשיו מגיע החלק המרכזי והנפלא של הקונצרט. ג'ושוע בֶּל מנגן בכינור סטרדיווריוס משנת 1751 שבעבר שייך לברוניסלב הוברמן – את הקונצ'רטו ברה מגור לכינור ולתזמורת, אופוס 35, של פיוטר איליץ צ'ייקובסקי (1840-1893), בניצוחו המעולה של להב שני. בל מפליא לנגן. הביצוע מדוייק, וירטואוזי, סוחף ומדהים, (אמנם לא חם ורגשני, לעומת ביצוע מעולה של יצחק פרלמן עם יוג'ין אורמנדי כמנצח, ביצוע המצוי ביו-טיוב). הקדנצה בסוף הפרק הראשון, עוצרת נשימה. ובהמשך יש לך כל הזמן ההרגשה של "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם" – כל כך יפה וגאוני הוא המופע.
הפינלֶה של הפרק הראשון של הקונצ'רטו היתה עזה ומרגשת עד שהקהל של היכל התרבות, שיודע שאין למחוא כפיים בין פרקים של יצירה, פרץ במחיאות כפיים, וכך קרה, סופר לי, גם באותו קונצרט שנוגן ביום חמישי. הפעם היחידה ששמענו מחיאות כפיים בסוף פרק של יצירה סימפונית היה בשנת 1989 בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית המצרית בקהיר, אליה לקח אותנו יוסי גינת שעמד בראש המרכז הישראלי בעיר. אז, דומני, זה נבע מחוסר ידיעה של הקהל.
לאחר מחיאות הכפיים הסוערות בסוף הקונצ'רטו, בל מנגן הדרן ממושך יחד עם התזמורת. הפעם יותר ברגש וברכות. לא הצלחתי לשמוע את שם היצירה, ונואשתי מלבקש אותו טלפונית מהפילהרמונית לאחר יותר מעשר דקות של המתנה על הקו. מאוחר יותר עזרו לי במשפחה למצוא באינטרנט את שם היצירה שנוגנה: נוקטורנו אופוס 9 מס' 2 מאת שופן.
אחרי ההפסקה, התזמורת בהרכב מלא שבמלא (אפילו שתי טובּות!) – מנגנת את "פולחן האביב" (1915) של איגור סטרווינסקי (1882-1971) בניצוחו המלהיב של להב שני. מה נאמר ומה נדבר, אם בצ'ייקובסקי הרגשנו "שלא ייגמר לעולם" של חנה סנש, סטרווינסקי הלם בכל חלקי גופנו כמו באימרה העממית "חוליו אגלסיאס מהתחת" של הגששים. יצירה מהממת בעוצמתה. לאחר החווייה של שמיעתה התקשינו להירדם בלילה. כל כך הסעירה אותנו.
מתוך המאמר של צילי רודיק בתוכנייה הירוקה (הנקראת כאמור בקושי):
"כקודמיו, הוזמן 'פולחן האביב' על ידי סרגיי דיאגילב עבור להקת הבלט הרוסי. מיכאל פוקין היה אמור להיות הבמאי ועל הכוריאוגרפיה היה אמון וצלב ניז'ינסקי האגדי. סטרווינסקי התבטא מאוחר יותר בנוגע לרעיונותיו: 'לא הינחתה אותי שום שיטה: כתבתי את אשר שמעתי.'
"בביצוע הבכורה, ב-27 במאי 1915 בתיאטרון שנז-אליזה בפריס תחת שרביטו של פייר מונטה – כפי הנראה אחד הרגעים הידועים ביותר לשמצה בכל הזמנים – היה ברור לקהל למן הרגע הראשון כי מה שהוא שומע אין לו תקדים.
"הפרטיטורה הוצגה בפני מונטה כאשר המלחין ניגן עבורו את היצירה בפסנתר, הוא נזכר: 'הקירות הידהדו כאשר חבט סטרווינסקי [על הפסנתר], מדי פעם רקע ברגלו וקפץ מעלה-מטה על מנת להדגיש את עוצמת המוסיקה. לא שהיה צורך בהדגשה כלשהי.' מונטה חשב שסטרווינסקי הוא 'משוגע בתכלית' וניבא כי המוזיקה תגרום לשערורייה. הוא טעה: היא גרמה למהומה רבתי."
אהוד בן עזר