"הבריחה מן הארמון המכושף"

שלונסקי וסופרי דור תש"ח

בהוצאת מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב,

וצבעונים הוצאה לאור. 260 עמ'. 2021.

מזה זמן רב לא קראתי ספר מרתק כל כך שעוסק בתולדות הספרות העברית, יותר נכון בתולדותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים בתקופה של שלונסקי ושל סופרי דור תש"ח. מחקר שהוא מצד אחד מעין מותחן בלשי המתחקה בעבודת-נמלים ארכיונית של איסוף והשוואה של אלפי פרטי-פרטים ממוסמכים על יחסיו של שלונסקי עם חבורת המשוררים והסופרים הצעירים שאותם טיפח בצורה זו או אחרת, ומצד שני הוא קובץ מונוגרפיות קצרות ומלאות עניין וידע על אותה חבורת משוררים וסופרים צעירים בראשית דרכם, על כמעט דור שלם בספרות העברית – אשר למזלי את רובם היכרתי, חלקם אפילו מקרוב כמו את שלמה טנאי (שאין מוקדש לו פרק נפרד בספר, אף שהוא מופיע, מובלט ביותר, בתמונה שבעטיפה הקדמית, עם משה שמיר ויגאל מוסינזון, במחנה תל ליטווינסקי, 1949, כאשר בחלק העליון של העטיפה מופיעה תמונתו של שלונסקי), וכן היכרתי את משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, דן בן-אמוץ וכמובן את חנוך ברטוב בן מושבתי.

נראה לי שמושג מדוייק על הספר אפשר לקבל מן הכיתוב בשערו האחורי, שוודאי נעשה גם על דעת המחברת:

ספר זה הוא מחקר ראשוני העוסק ביחסים בין המשורר אברהם שלונסקי ובין אחד-עשר מסופרי דור תש"ח: משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל, דן בן-אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב.

סופרי דור תש"ח ראו בשלונסקי את 'האב הגדול', 'המאסטרו', שקידם את פניהם במאור פנים, פירסם את ביכורי יצירותיהם והגן עליהם מפני הצנזורה המרקסיסטית [של תנועת "השומר הצעיר", של "ספריית פועלים" שהוא היה מעורכיה, ושל מפ"ם. – אב"ע]. אולם ברבות השנים הם מרדו באוטוריטה שלו, בדעותיו הפוליטיות ובשירתו. חשוב היה להם לצאת מחסותו ולברוח מן "הארמון המכושף" שבנה להם.

מערכות היחסים שנוצרו בין שלונסקי לסופרים הצעירים הן דרמות אנושיות מורכבות ונפתלות שלכל אחת מהן ייחוד משלה: אין דומה המרד החריף והבוטה של משה שמיר בשלונסקי לרצונו של חיים גורי להחליף את "אבהותו" של שלונסקי בזו של אלתרמן או להכרת התודה של מרדכי טביב ויגאל מוסינזון.

הספר מתמקד ברגעים מכוננים בחייהם של הסופרים הצעירים: פרסום היצירה הראשונה או הספר הראשון וזיכרון של מי שסייע להם לפרוש כנפיים או קיצץ את כנפיהם.

הפרק האחרון עוסק בתגובתו של שלונסקי למרד ומתאר כיצד הפך שלונסקי מ'מאסטרו' כול יכול, שסופרים צעירים ממתינים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו, למי שחש בודד ונבגד.

עד כאן איפיון הספר על עטיפתו האחורית.

והנה קטע אופייני מהספר, המתאר את ההתחלות של הסופרים בפגישותיהם ובפניותיהם אל שלונסקי. תיאור פגישתו הראשונה של מרדכי טביב עם שלונסקי בשנת 1936, כאשר טביב היה בן 16 בלבד:

באחד הימים, בתום עבודתו הקשה בנמל תל אביב, הלך טביב לקפה 'אררט', שבו נהג שלונסקי לשחק שחמט. על מה שקרה שפגישה ראשונה זו סיפר טביב בלשונו העשירה והמלבבת:

"שירים יש בתיקי, כלומר אני מחבר שירים. שמא יואיל כבודו לשים עין בהם?" פנה טביב לשלונסקי. ושלונסקי "בתמיהה כלשהי על פניו זרק בי מבט מלמעלה למטה ואחר פלט בדיבור נמרץ: הה!... שירים?! שירים?! טוב אפוא! טול מחברותיך עמך ובוא אלי ביום זה וזה, בשעה זו וזו למערכת הארץ" [...] אך כילה דבריו אלה, ואני, מרוצה על שלא הרגני בהבל-פיו, פיזרתי רגלי ורצתי ממנו והלאה כל עוד נפשי בי. (עמ' 162).

בפגישות הבאות בבניין עיתון "הארץ", בחדר שבו עבד שלונסקי, יעץ לו שלונסקי לחדול לכתוב שירים ולנסות לכתוב פרוזה. ובסופו של דבר כך היה.

אופיינית היא פרשת יחסיו של שלונסקי עם ע' הלל. אומר הלל: "הצלחתי לכתוב יותר ויותר, והשירים התקבלו והתפרסמו. הם גם הלכו והתרחקו משירי אלתרמן. זאת לא היתה החלטה קרה ומחושבת, אבל היה צורך ורצון לפרוץ ולצאת מהארמון המכושף של אלתרמן-שלונסקי-לאה גולדברג. הרגשתי שהמציאות שאני חווה אותה, היא לא המציאות שלהם [...] אמרתי לעצמי: אני אכתוב את מה שאני חי ואיך שאני רואה את העולם שלי, שמסביב לי." (עמ'148-149).

וכך מסכמת חגית הלפרין את פרשת יחסי השניים, שאופיינית לדור תש"ח כולו: "יחסי שלונסקי וע' הלל חוזרים ומגלים את חוקיות עלייתה של משמרת צעירה על במת הספרות ואת יחסה האמביוולנטי אל המשמרת הוותיקה השלטת בספרות. הסופרים הצעירים צמאים להכרתם של הסופרים הוותיקים, אך בעת ובעונה אחת הם עושים הכול כדי להראות את ייחודם ואת השוני בין ספרותם לבין הספרות שקדמה להם. לפי חוקיות זו, מצד אחד ביקש ע' הלל את הכרתו של שלונסקי, את עצתו ואת עזרתו, ומצד שני לא קיבל את הבעלות על שירתו ולא השלים עם תיקוני העורך של שלונסקי ועם האפוטרופסות שלו. ביחסו של שלונסקי לע' הלל נוסף גם הפן הביקורתי כלפי שיריו וחוסר הרצון לתמוך בפרסום שירתו." עמ' 149).

נראה לי שעלינו להיות אסירי תודה לחגית הלפרין על העבודה העצומה שהשקיעה בספר, הפורש בפנינו, בכתיבה מרתקת, עולם שלם של שני דורות סופרים, הדור של שלונסקי המורד בביאליק, דור היוצר צורות חדשות בשירה העברית (ואולם באותו דור – אלתרמן בשיריו גובר על שלונסקי וכמעט משכיח את שירתו של שלונסקי) – והדור של סופרי תש"ח, שהושפעו משלונסקי אבל הושפעו יותר מאלתרמן ולבסוף נאבקו להשתחרר מהשפעת שניהם, מי בהצלחה מעטה ומי בהצלחה רבה יותר, וחלקם אף ויתר לגמרי או חלקית על כתיבת שירה ופנה לכתיבת פרוזה.

ומעניין ששירתה הצנועה של אסתר ראב עם "קמשונים" (1930) לא נחשבה כלל בשני הדורות האלה, והחלה אולי להשפיע רק בדור מאוחר יותר על השירה העברית.

דברים נוספים רבים עולים ומתגלים בספר. בהם גלגולי שמותיהם הקודמים של דור סופרי תש"ח עד שהגיעו לשמם הידוע כיום, וכן חלקו הרב של דוד הנגבי, לצד שלונסקי ולעיתים גם בעימות עימו – בהנהגת "ספריית הפועלים" ובקידום דור סופרי תש"ח.

דוד הנגבי היה ממייסדי "ספריית פועלים", חבר קיבוץ מרחביה כל ימיו, ואביהם של עדנה שבתאי-הנגבי והשחקן אסי הנגבי. נכדו הוא השחקן מיכאל הנגבי, שבילדותו חטף כמה סטירות-לחי טובות מידה של השחקנית חנה אזולאי-הספרי כאשר שיחק בתפקיד הילד שלה בסרט "המחצבה" (1990) על פי ספרו של סופר נידח משנת 1963.

סיפור אופייני מתגלה בפרק על חנוך ברטוב. הנה קטע מתוכו. חנוך היה אז חייל בצבא הבריטי, בבריגדה, והיחידה שלו שהתה באנטוורפן.

"...ישבתי וכתבתי סיפור קצר בשם 'צל העבר'. [...] היה בי איזשהו כאב שחיפש ביטוי, ובדרכי הבוסרית והילדותית למחצה כתבתי על משהו שהציק לי. זה היה דבר קצר מאוד. עכשיו היתה השאלה לאן לשלוח את זה... ולא ידעתי. אני לא הייתי מקורב למה שנקרא 'חוגים ספרותיים', אבל הגיע אלינו שם לבלגיה שבועון הרדיו שיצא אז בשם 'הגלגל' שעורכו היה דב קמחי ושם היה מתפרסם מין סיפור שבועי קצר. ואני לא זוכר אם אני או אחד החברים חשבו שכדאי לשלוח זאת לשם. דיברנו בלשון רבים: נעשה, נשלח, הסיפור שלנו... שלחתי את זה ולא היתה כל תגובה. עבר שבוע, שבועיים חודש ואולי יותר, עד שיום אחד בא אליי האפסנאי הפלוגתי שלנו ואמר לי: 'הלפגוט, אני חושב שעשיתי משהו לא טוב.' אני אומר: 'מה קרה?' והוא אמר: 'היום הגיע איזה צ'ק על שמך ושם כתוב גם הלפגוט וגם עוד איזה שם ואני חושב שלפני שבועיים הגיע איזה גיליון של 'הגלגל' וגם עליו היה כתוב הלפגוט, ואני חשבתי שזו טעות, אז לקחתי את זה בשביל הפלוגה...' התברר שהסיפור הזה באמת נדפס והם שלחו לי שכר סופרים." (עמ' 181-282).

בשנות חייו האחרונות של שלונסקי, אינני זוכר באיזו שנה בדיוק, שלח אותי עורך הדף לספרות של "על המשמר", א.ב יפה, לראיין אותו. (אגב, עם בתו של שלונסקי, רות, למדתי יחד שנתיים בשביעית ובשמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב).

שלונסקי קיבלני במאור פנים בדירתו ברחוב גורדון בתל-אביב, רחוב שבו אני גר כיום, והתפלא מאוד שסירבתי לשתות עימו כוסית קוניאק לפני-הצהריים [אני לא אוהב קוניאק, ובוודאי לא לפני-הצהריים]. הוא שתה. ובמהלך השיחה אמר, ואני מצטט מן הזיכרון (כי הריאיון הנדפס אינו לנגד עיניי):

"אני יכול לעבור עכשיו לחדר הסמוך ולכתוב שני שירים שהם מושלמים מכל בחינה שהיא, ואני שונא אותם!"

נדמה לי שכיניתי זאת אז ברשימה בשם "קללת השפע."

את הריאיון, כמוסכם עם שלונסקי, מסר לו א.ב. יפה שיעבור עליו לפני הפרסום, והוא כמובן מחק את הווידוי הזה, והריאיון התפרסם בלי הקטע. רק לאחר מות שלונסקי שבתי ופירסמתי את הריאיון במלואו, אם איני טועה גם כן ב"דף לספרות" של "על המשמר".

ומעניין, בביוגרפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (1998) אני מביא קטע, שלא עמד לנגד עיניי כאשר ראיינתי את שלונסקי:

פעם אמר לה שלונסקי: "טוב לך שאין לך הרבה מילים – אליי באות יותר מדי מילים וקוברות אותי," כך מספרת אסתר לראובן [שוהם], ולהלית ישורון היא מרחיבה ואומרת ששלונסקי אמר לה: "אני מקנא בך. יש לך אוצר מילים שלך ואת לא משנה אותו. ועם המילים האלה את מבטאה כל-כך הרבה. ואני: כשאני בא לכתוב אז מתחילות המילים לבוא עליי כמו דבורים ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר." בשיחה איתי אסתר מנסחת את דבריו אליה בפשטות: "יש לך שלוש מאות מילים ואת עושה בהן הכול, ואני מקנא בך על כך."

בספרייתה של אסתר ראב נמצא עותק ישן של ספר השירים "באלה הימים" של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: "לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי." היא מספרת ששלונסקי היה באותן שנים מבאי-ביתה, שנשא אופי בוהמי-ספרותי, אם כי היא עצמה לא ראתה את עצמה כ"בוהמית".

ואילו על אלתרמן מצוטטת אסתר בביוגרפיה שלה, מתוך ראיון שערכה עימה הלית ישורון:

אלתרמן התחלק מעליי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אליי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את "כוכבים חוץ". הלוז השירי חסר היה בו אז. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי: "אתה ז'ונגלר."

אהוד בן עזר