[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק שלושים ושישה
היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.
רצח והתאבדות בבאר הנטושה
"יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.
החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.
האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.
לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."
אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.
בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.
למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.
מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.
השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.
כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.
שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.
באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.
בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.
הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.
ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.
שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.
רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.
מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.
כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."
למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.
השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.
בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.
חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.
צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.
לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.
לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.
לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.
עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.
לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?
חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:
"לשפוך!"
וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.
שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:
"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"
היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!
ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."
וכך היה.
כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:
"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"
היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!
"אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"
ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.
עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.
במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."
"ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."
"מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."
יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"
ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"
ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."
לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא