על ספרו של חיים בר-נתן "סיפורי חיים – סיפור חייה של קהילת יהודי רומניה בארץ ובגולה בראי אוטוביוגרפיה של המחבר"
הוצאה והפצה בידי המחבר, 2021, 361 עמ'

ננסי ברנדס הוא, כידוע, אומן רב-תחומי, ובאחד הכובעים שלו הוא קומיקאי. נכחתי באחת ההופעות שלו, בה צחק על המבטא שלו עצמו, ועל היותו רומני, שהרי ההגנה הכי טובה היא פשוט להסכים עם המתקיפים, שנותרים בעקבות כך פעורי פה. הוא נהג לשאול את הקהל מי עולה מרומניה, ואחר כך שואל מאין בדיוק. כשאחד הנשאלים ענה שהוא מבוטושאני, ננסי הודיע לקהל (שפרץ בצחוק!) – שזה "חור", שירוחם יכולה להיחשב לפאריס לעומת בוטושאני.
לקומיקאי מותר כמעט הכול, מה עוד שהוא עצמו נולד בבוקרסט, הנחשבת לפאריס של מזרח אירופה, אבל באמת הזלזול בירוחם הוא בוודאי לא במקום, כי מדובר בפנינה יישובית נפלאה במדבר, ובאשר לבוטושאני, העיר שבה גרתי עשר שנים לפני עלייתי ארצה, מוכיח המחבר של ספרנו עד כמה טעה הקומיקאי בפסק דינו: בעיר הזאת נולדו שלושה אישים – מאושיות התרבות הרומנית: מיכאיל אמינסקו, המשורר הלאומי, ג'ורג'ה אנסקו, המלחין הכי חשוב של רומניה, וניקולאיה יורגה, היסטוריון, פובליציסט, מחזאי ומשורר רומני שכיהן כראש ממשלה. הראשון והשלישי היו אנטישמים מובהקים, כפי שהיו רבים מאושיות התרבות העולמית – שייקספיר, דוסטוייבסקי, טורגנייב, דיקנס. יורגה האנטישמי נרצח על ידי הלגיונרים, כנראה, משום שהיה מתון מדיי.
בבוטושאני נולדו וגרו רבים מהאישים היהודיים המרכזיים, כגון התיאורטיקן החינוכי ראובן פוירשטיין (העיר בוטושאני כיבדה את זכרו בפסל שהזמינה בדמותו), במאי הטלוויזיה אנדרי קלרשו, הפעיל לשחרור אסירי ציון שלמה ליבוביץ' ליש, השחקן יעקב בודו ורבים אחרים. בסוף הספר מביא המחבר רשימה של מאות יהודים בעלי רקורד במדע, ברפואה, בפוליטיקה, בצבא ובתרבות שנולדו ברומניה . על מרביתם לא היה לי מושג שאמנם שורשיהם מהארץ הכול כך נלעגת בהומור הישראלי.
אני עצמי יליד עיירה קטנה בנפת בוטושאני, ופירסמתי בימי חלדי עשרה ספרים על קורותיה של יהדות רומניה, וכן סיפורת שבה הגיבורים הם יהודים שנולדו ופעלו בארץ הזאת*, ואני מעיד על עצמי שהספר של חיים בר-נתן חידש לי דברים רבים. הרי דוגמה:
משפחתי גורשה מהעיירה פרומושיקה לבוטושאני ביוני 1941, (באותו החודש בו התרחש הפוגרום הנורא ביאשי). אבי נשלח לעבודות כפייה במחוז טלאורמן שבאולטניה הרחוקה. אימא, אחי ואני התגוררנו במרתף טחוב. כשהרוסים שיחררו אותנו, אני הייתי ילד כבן חמש, ושמעתי את הדי ההפצצות של מטוסי הגרמנים שנסוגו מהעיר. הם החריבו את התיאטרון העירוני, את תחנת הכוח, את בית הספר לבנים מס' 2, את "בית האיכר" ועוד בנייני ציבור אחרים. אחי התגנב ל"בית האיכר" החרב, והציל משם ניירות חרוכים ועפרונות. אחרים, בעלי קצת יותר תושייה, לקחו משם טבליות סוכר מותכות שהיו יקרות מפז באותם ימי מחסור ורעב.
והנה, בספר של בר-נתן אני קורא שבוטושאני, העיר הצפונית שליד נהר הפרוט, שוחררה ראשונה מכל ערי רומניה, וכי בין המשחררים היו שני גדודי חיילות סובייטיות; כי הקוזקים שנכנסו לעיר השתכרו וירו ביהודים בעלי שמות גרמניים, וכי אחרי הגנרל שרכב על סוס בראש חייליו, רכבה על סוס גם אנה פאוקר מאוחר יותר הגיע גנרל רודיון מלינובסקי (לימים קיבל דרגת מרשל מידיו של סטלין בכבודו ובעצמו!) – על אופנוע-סירה.
קורותיה של אנה פאוקר הוא נושא הראוי כשלעצמו לספר, שאולי עוד יכתוב מחברנו. שם נעוריה היה רבינזון, יהודייה בת של שוחט שלמדה בבית ספר יהודי, ובצעירותה היתה מורה לעברית. היא הפכה ללוחמת ללא חת למען הפיכת רומניה לגרורה של האימפריה הסובייטית. אנה ובעלה, מַרְצֵ'ל פאוקר, היו ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. היא נעצרה מיספר פעמים על ידי השלטון הפשיסטי, ובאחד המעצרים נורתה, וכדור נשאר ברגלה עד יום מותה. עם הפיכתה של רומניה לגרורה סובייטית, היא מונתה לשרת החוץ של רומניה וגם לסגנית ראש הממשלה (1952-1947). היא היתה האישה הראשונה בעולם שמונתה לתפקידים מרכזיים כאלה. אבל הרי הקומוניסטים היו, ונשארו, אנטישמים, קצת יותר מתוחכמים מהנאצים – לא מאשימים את אנה פאוקר על היותה יהודייה, אלא משום שהיא כביכול קוסמופוליטית. גיוֹרְגי גיוֹרגיוּ דֶז', מזכיר המפלגה, האשים אותה באשמה המפוברקת הזאת, עצר אותה, תבע אותה לדין, והוציא אותה מהמפלגה שהיא יסדה והשקיעה בה את כל כוחותיה, עד שנהגו לכנותה 'סטלין בחצאית'. סטלין הציע לגיורגיו דז' לתקוע לה כדור בראש, ולעג לו שהוא מהסס. סטלין הרי הרג את בעלה בנפרד, מרצ'ל פאוקר, בטענה שהוא (שהיה קומוניסט שרוף) 'סוכן המערב'.
שר החוץ הסובייטי, ויאצ'יסלב מולוטוב, הציל אותה מהגרדום, אך את סוף חייה היא בילתה בעליבות ובחולי, ושהתה במעצר בית, כשהיא מועברת באופן חסוי ממקום למקום. היא התפרנסה מתרגום ממיספר שפות בהן היא שלטה, אבל אסור היה למו"ל לציין את שם המתרגמת בעמוד הקרדיטים של הספרים.
חיים בר-נתן מוסיף על הידע הנ"ל כי גיורגי גיורגיו דז' התבסס בהאשמתו אותה על מכתב שהיא שלחה ממוסקבה – לשם ברחה מהשלטון הפשיסטי הרומני – למלך מיכאי, בו הזהירה אותו שאם לא יבטל את הקשר של רומניה עם גרמניה, הסובייטים יחריבו את בוקרסט. זה נחשב בעיני גיורגיו דז' למעילה בפטריוטיות, ודי היה בכך כדי להאשים אותה בקוסמופוליטיות.
מה שהשאיר אותי פעור פה בספר הזה של חיים בר-נתן הוא הזיכרון הפנומנאלי שלו: הוא זכר את הגן, את הגננת, מה לבשה, איך התנהלו החיים שם, את שמות המורים, ומוצאם (מרביתם – יהודים), איך הם נראו, מה לבשו, ואיך ניהלו את השיעורים, העונשים הגופניים, פירוט בתי-הספר הכלליים והיהודיים, וציון מקומותיהם. הוא מציין גם את שמותיהם של המורים, אופן התנהגותם ולבושם – גם בכיתות המקבילות לכיתה בה הוא למד. הוא מזכיר אפילו את שמו של השרת! בר-נתן סוקר את שמותיהם של עשרות הרופאים היהודיים שפעלו בעיר. כשאני משווה את עושר הפרטים האלה אצל בר-נתן לידיעות שאני יכול לדלות מהזיכרון שלי, ובכן, אני זוכר מקסימום שלושה מורים מבית הספר היסודי, ועוד מספר מורים מהתיכון. באשר לרופאים, למרות שפקדתי, כמו כל זקן בגילי, את המרפאות ואת בתי החולים, אני בקושי זוכר שניים שלושה שמות של רופאים.
בר-נתן מפליא לסקור את קורותיה של רומניה, ושל יהודיהָ, מימי הקיסר טראיאנוס שהכריע את מלך הדאקים, דצ'בל, ועד ימינו. מסתבר שבצבאו של הקיסר הרומי הזה היו חיילים יהודיים. בסקירת תולדותיה של רומניה שבספרנו לוקחת חלק חשוב שושלת המלכים מבית הוהנצולרן, שמלכו ברומניה מסוף המאה ה-19 ועד 1947, כשהקומוניסטים הכריחו את המלך מיכאי להתפטר. לסיקור מיוחד זוכה המלך קרול השני, על שתי תקופות מלכותו. הוא מינה את יון אנטונסקו לראש ממשלה, וזה הכריח אותו לוותר על הכתר לטובת בנו מיכאי, כשקרול עצמו נאלץ לגלות לפורטוגל עם המאהבת שלו אלנה מאגדה לופסקו (בת להורים יהודים שהתנצרו).
בר-נתן סוקר את האנטישמיות המזוויעה של הרומנים, שהקדימו בשמונה חודשים את ועידת ואנזה בהשמדה ממוסדת של העם היהודי. הכוונה, כמובן, לפוגרום יאשי, שלא היה ביוזמת ההמון המוסת, המיליציות והחיילים "המתוסכלים" (דוגמת פוגרום גאלאצי, דורוחוי ובוקרסט) – אלא ביוזמת הממשלה הפשיסטית ממש (יש תיעוד בידי ועדה שבראשה עמדו אלי ויזל, ז'אן אנצ'ל וראדו יואניד, המכהן היום כשגריר רומניה בישראל), ובוצע על ידי המשטרה, בחצר המשטרה, ובקרונות הרכבת של המדינה.
מסתבר שהעם שביצע הכי הרבה זוועות כנגד היהודים, (מלבד הנאצים), לא היו הפולנים, ההונגרים והקרואטים – אלא הרומנים שאחראים למאות אלפי יהודים שנרצחו על ידי זרועות השלטון ברגאט עצמו, בבוקובינה, בבסרביה ובטרנסניסטריה.
קוריוז: בר נתן היה זקוק לחומר עבור עבודת גמר באוניברסיטה, הקשורה בשואה ובאנטישמיות הרומנית. הוא פנה לספרנית ב"יד ושם" (פרטיזנית לשעבר), וזאת קבעה בפסקנות שברומניה לא היתה שואה (!), כלומר, השמדת למעלה מ450,000 יהודים במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא, המשטרה והז'נדרמריה הרומניים אינה נכללת בשואה – עד כדי כך יכלה ההכחשה הקומוניסטית של רומניה להשפיע גם על יהודים טובים בישראל.
בר-נתן סוקר את ההצגות שראה בילדות, כגון הופעת הקומיקאי סטרויה, והשחקנית היהודייה מפולין – ליה קניג, שהופיעה בתיאטראות יידיש ברומניה. מסתבר שהמשפחה עברה מדירה לדירה, ובר-נתן מפרט איך נראה הקומפלקס כולו, מי היו המשפחות שגרו שם, שמותיהם, וכו', פשוט קשה להאמין שילד קטן (הוא היה בן 9.5 כשעלה לארץ) מסוגל להפנים ידע בפירוט כזה!
תמיד תמהתי איך בבחירות שנערכו ברומניה ב-6.3.1947, זכה הגוש הקומוניסטי "השמש" למעל תשעים אחוזים מהקולות, הרי היו מפלגות ימניות, בעיקר של איכרים שעמדו לאבד את כל רכושם ואדמותיהם במשטר קומוניסטי! בספר של בר-נתן מצאתי תשובה: אימא לעתיד שלו, שהיתה אז בת 18, ומתוך אידיאליזם "מתקדם" הלכה לבחור בקלפיות 60 פעם (!) בתעודות זהות של נפטרים. ואחר כך מתואר בספר הדיכוי הנורא של השלטון הקומוניסטי בראשות פטרו גרוזה, גיורגיו דז' וניקולאיה צ'אושסקו.
אני עליתי ארצה בפברואר 1951, בגיל שתים-עשרה (עשר שנים לפני בר-נתן), ואני זוכר פרטים בודדים, כגון הפשטתו של אבא מבגדיו במכס, שמא החביא זהב בבגדיו, אני זוכר את מחלת הים שתקפה את כל העולים על האונייה "טרנסילבניה", את התפוזים שזרקו יהודים טובים מהרציף בחיפה אל סיפון האונייה, את הדרך הארוכה באוטובוס מקרטע עד המעברה הענקית בבאר-שבע – זהו פחות או יותר.
לעומת זאת, בר-נתן זוכר כל פרט: השהייה בבוקרסט, הפרידה מהסבים (סבתא הלכה לאיבוד בסופיה, ונסעה בטעות עד פראג!), הנסיעה לגבול ההונגרי, הבדיקות האכזריות של המכס לפני היציאה להונגריה, הנסיעה לווינה, ומשם דרך אוסטריה, ומנהרות האלפים לאיטליה (כלוקאל פטריוט, טוען בר-נתן כי אוסטריה לא יכולה להתחרות בנופיה עם נופי רומניה!) – וכן כל מקום שבו שיכנה הסוכנות את העולים, ובדיוק מה אכלו, והיכן לנו, וכמובן, תנאי הלוקסוס באונייה האמריקאית "אטלנטיק".
המחבר מתאר איך הוליכו שולל את העולים באשר למקום אליו בו הם אמורים להשתכן, את הקשיים הבירוקראטיים, אי ידיעת השפה, הקשיים בפרנסה, בלימודים. המשפחה מצליחה לשכנע את הסוכנות לאפשר להם לגור בצריף בקריית שמונה, שם התגוררה אחותו של האב, "ותיקה" משנת 1951. המעבר מבית הספר בקריית שמונה אל הגימנסיה היוקרתית והסלקטיבית בנהריה גורמת לבר-נתן הנער למשבר אדיר, שכן הידע שקיבל בבית הספר בקריית שמונה לא הספיק עבור הרמה הגבוהה שנדרשה מהתלמידים בנהריה.
שוב, הזיכרון הפנומנאלי של בר-נתן בא לידי ביטוי גם כאן, ולא רק בציור דמויותיהם של מוריו, אלא גם בתיאור מפקדיו בטירונות ובשירותו בחיל השריון. צר לי לומר, כי למרות שירותי בסדיר ביחידת סיור בגולני, ואחר כך במילואים בסיירת של חטיבה 8 עד גיל מופלג (54), אני זוכר בקושי שניים שלושה שמות, ואילו בר-נתן יודע על כל מפקד, לא רק את שמו ומוצאו, אלא גם את אופן לבושו, אופן דיבורו, וקווים בולטים בהתנהגותו. בעיקר מלין בר-נתן על מפקדים ממוצא רומני שהתנכלו לו יותר מהמפקדים האחרים.
למרות שבר-נתן מוכיח שלהיות רומני זה כבוד – לא כך חשבו המרוקאים בקריית שמונה שכינו אותו "רומני גנב" (עמ' 227) למרות שהוא לא זוכר שגנב משהו ממישהו; ולא כך חשבו הוריה, יוצאי פולניה, של צעירה שהיתה אמורה לצאת ל"דייט" עם בר-נתן, שלא הסכימו בשום אופן שבתם תקשור את חייה עם "רומני".
כשהוא מפרט את התרומה האדירה של היהדות הזאת: ייסוד התיאטרון היידי הראשון בעולם ביאשי (1876), וועידת פוקשאני (1882), הוועידה הציונית הראשונה בעולם, הוא מזכיר שמות יהודים שתרמו תרומות אדירות לעם ולציונות בכל תחום אפשרי – ממשפחת אהרנסון בזיכרון יעקב, ועד ראובן רובין, נחום גוטמן, מרסל ינקו, אלי ויזל, אהרן אפלפלד, נאוה סמל, ורבים רבים אחרים. אבל בפוליטיקה, טוען המחבר, הרומנים לא הגיעו להישגים משום שהם אינם חשים אחווה כלפי בני עדתם, כפי שלמד על בשרו בשירותו הצבאי, אותו סיים בדרגת רב-סמל.
הספר הזה של בר-נתן יכול לשמש ממש כאנציקלופדיה באשר לתולדות רומניה ותולדות יהודי רומניה. הוא מפרט את החגים, עונות השנה, מגוון המאכלים. ועוד ועוד. הקורא בספר ימצא מפות ותמונות, וביניהן תמונה שצולמה בחשאי, בה נראים יהודים שפוטים לעבודת פרך בתעלה שהובילה לים השחור (עמ' 177).
הספר מתאר גם את כל המלחמות והאירועים הבולטים בישראל לאחר עלייתו ארצה, ואלה מנקודת מבט של עולה חדש.
אני התרשמתי מאוד מהספר הזה של חיים בר-נתן, ואני ממש מצר על כך שהוא לא נערך בצורה מקצועית, כפי שהיה ראוי. ועוד משהו: הלוואי שננסי ברנדס היה קורא ספר זה, ומעניין מה הוא היה אומר עליו.

* "להיות כמו כולם", 1986; "המאהב השני של הרבנית", 1997; "הארמון הקפוא", 2021; "קרנטינה בקונסטנצה", 2007; "שחזורים", 2009; "הפרומושיקאים", 2014; "אשתו של הקולונל", 2018; "גם דודה אנה יפה", 2020; "דרכון רומני – פשעי רומניה הפשיסטית כלפי העם היהודי", 2021.
משה גרנות