[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושבעה

הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד"

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג'מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

האמת היא שמנעוריי נחשבתי מוזר וקשה-חינוך.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ"ך בבלאך [שני הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. ללא תעודה.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת "כה אמר זרתוסתרא", בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את "כלכלה ומישטר" לז'אן באבי ו"קורס קצר בפילוסופיה", ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון "בטרם", על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. "הוא כותב חיבורים על אדם עליון?" אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – 'כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!' – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

וזקני האיכרים אמרו: "השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!"

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: "מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!" – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ"ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: "אבל אדון בבלאך..."

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

ומדוע היכיתי אני את בבלאך?

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. ("קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!").

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: "אתה מפוטר!"

דודי אלכס כינה את העמוד בשם "עמוד הרישעות".

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד "בצלאל", ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: "בזעת אפיך תאכל לחם" – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם "פתשגן הוועד", ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על "פתשגן הוועד" – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות'מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו "ספר אחוזה" פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם "נומרים".

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג'ינג'י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

"בזיעת אפיך" אמר מר אבא – הוא הגבר, "תאכל" היא האישה ו"לחם" הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג'ינג'ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר'ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג'ינגי "מלמד את הנשים לאכול" ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב"בתי-החולים של האשכנזים!" – כי "שבע יפול צדיק וקם" – כלומר הצדיק, שהוא "יסוד עולם" בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג'ינג'י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג'נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

"אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!"

מהי אפוא אמת היסטורית?

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג "המספר הקולקטיבי" שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג'ינג'ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

נסחפתי.

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

וכך קרה מה שקרה, ודווקא עם המורה בבלאך הזקן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא