[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושים ושמונה

קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.

מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב

הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.

בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.

אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –

החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.

הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."

ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –

אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.

מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.

שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.

כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.

איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.

היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

"אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"

"לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:

"ליש, למה?"

"האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"

"בעתיני..." התחננתי.

"רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.

היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.

אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –

התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"

לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא