עידן הפוסט-אמת, הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות, מחזיר אותנו לימי עלילות הדם. לאחרונה, מנוהל מסע הסתה נגד הקיבוצים, שכל כולו מבוסס על פייק ניוז. שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא איפה?) – ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכול מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.
דליתי כמה פנינים כדי להציג את ההסתה הזאת: "...זכויות היתר של הקיבוץ מוגדרות, בין השאר, באמצעות שפה ביורוקרטית-משפטית, שפועלת כמסך עשן... ספסור בקרקע... צבירת הרווח על חשבון כלל הציבור מקרקעות הלאום... ככל שכרסן תופחת כך תאבונן גדל... טייקון המועצה האזורית הוא מעין הכלאה של פיאודל מימי הביניים שמקיים יחסי פטרון-קליינט עם אוכלוסיות שתלויות בו, יחד עם בעל הון מודרני, השולט באמצעי ייצור שמהם הוא מפיק הון באמצעות כוח עבודה... נוכחות לא-פרופורציונלית במוסדות הכוח, ובמוקדי קבלת החלטות פוליטיים... הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה... 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאיתנו... במשך שנים מיליארדים נחמסים במישרין ובעקיפין מהציבור. חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ-92% מאוכלוסייתה... השוד של אמצעי הייצור וניהול משאבי המדינה... פריווילגיה אשכנזית שמודעת לגמרי לפריווילגיותה, שכן היא מתנסחת בכל יום מחדש נגד אזרחים שגרים לידה ועובדים אצלה..."
ממש הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים. ומכאן המסקנה המתבקשת: "תהליך דה-קולוניזציה של השוד הכלכלי-קרקעי הגדול בתולדות המדינה יכול להתחיל בשינוי שטחי השיפוט ובסיפוח הקיבוצים והמושבים לערים הסמוכות להם." אם כפר גלעדי יפורק ויהפוך להיות שכונה בקריית שמונה, וכך יפורקו שאר הקיבוצים, תבוא תשועה גדולה למדינת ישראל. הכו בקיבוצים והצלתם את ישראל.
תמצית המסר שלו היא שלמעלה מ-85% מקרקעות המדינה נמצאות בשליטת קומץ קיבוצניקים אשכנזים פריוויליגיים קולוניאליסטים, שמתעשרים כקורח מהנדל"ן האינסופי הזה, תוך ניצול של שאר האוכלוסייה.
כמובן שהכול שקר אחד גדול. אבל לתועמלנים מסוגם היה מורה, שאמר פעם: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ועוד אמר מורם ורבם: "אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." בגרמנית זה נשמע טוב יותר.
הנשק היחיד שאני מכיר נגד השקר, הוא האמת. אז הבה נציג כמה עובדות, כי בכל זאת, יש אנשים שגם העובדות מעניינות אותם.
ראשית, הקיבוצים אינם כל המרחב הכפרי וכל המועצות האזוריות. הקיבוצים הם בערך שליש מן המגזר הכפרי. מספר חברי הקיבוצים מבין ראשי המועצות האזוריות הוא פחות מ-20%. יו"ר מרכז השלטון האזורי, למשל, שי חג'ג', הוא חבר מושב. ועל פי שם משפחתו, ניתן להסיק שהוא גם אינו עונה על התנאי השני של הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים – הוא גם לא "אשכנזי".
אגב, חלק גדול מאוד מן המושבים במועצות האזוריות הוקמו בידי עולים בשנות החמישים והשישים, רובם מארצות האסלאם. וגם בקרב הקיבוצים, אגב, כשליש הם בני "עדות המזרח", אם זה מעניין מישהו.
יתר על כן, פריסת הקיבוצים הם בעיקר לאורך הגבולות, מן הגליל המערבי, דרך הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, הערבה, רמת הנגב ועד עוטף עזה. כלומר, השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. והאזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל"נית, אם לנקוט לשון המעטה.
שנית, השטחים שבשטח השיפוט של המועצות האזוריות, אינם נמצאים בבעלות כלשהי של היישובים שבמועצות – לא הקיבוצים, לא המושבים ולא היישובים הקהילתיים. לכל יישוב שטח השייך לו – שטחים למגורים ושטחים לחקלאות, ומעבר להם, אין להם שום בעלות ושום שותפות בקרקעות שבשטח שיפוט המועצה. הם אינם נהנים משום רווח משימוש זה או אחר בנדל"ן בשטחי המועצה האזורית. האם קיבוץ אורטל הרוויח משהו מהקמת המלון החדש בבית המכס? האם יישוב אחר הרוויח מכך?
שלישית, הרוב הגדול של שטחי המועצות האזוריות, הם שטחי אש ושמורות טבע, ואין למועצות עצמן שום יכולת להרוויח מהם.
רביעית, גם שאר הקרקעות בשטחי המועצות האזוריות אינן בבעלות המועצה אלא בבעלות רשות מקרקעי ישראל. כך שלא רק היישובים אלא גם המועצה אינם יכולים ליהנות מרווחי נדל"ן בשטחים אלה. הרווח היחיד של המועצה, לא של היישובים, הוא הארנונה שהיא מקבלת ממשתמשים בקרקע.
השטחים של מועצה אזורית אינם קרקעות בבעלותה, אלא שטח השיפוט שלה, כלומר בעיקר הגדרה משפטית. המקור שלה היסטורי, עוד מימי המנדט הבריטי. כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי.
בניגוד לעלילת המקרו – במיקרו יש לעיתים ביקורת מוצדקת על מועצות אזוריות בנוגע לקרקעות. הכוונה למחלוקות בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים על תיחום הגבול ביניהם. אכן, לעתים עיר או מועצה מקומית מתפתחת וגדלה, והיא נתקלת במצוקת קרקעות המקשות על המשך התפתחותן. המקור האפשרי הוא הקרקעות שסביבה ששייכות למועצה האזורית. על כך יש מחלוקות, שבחלקן, אולי אפילו בחלקן הגדול, הרשות המקומית/עירונית צודקת. אבל לבעיות הללו יש פתרון. בדרך כלל משרד הפנים מקים ועדת חקירה לסימון הגבולות, ופותר את הבעייה, לרוב בהסכמה. ובמקרים אחרים, ראויים יותר, כלל אין צורך בוועדה כזו, כי המועצה האזורית מוותרת מרצונה ומיוזמתה על שטחים שלה, לטובת היישובים העירוניים שבתוכה.
המועצה האזורית גולן, למשל, ויתרה לא אחת, תמיד מרצונה, על אדמות למען התפתחות קצרין ולטובת הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן. כאשר מג'דל שמס הגיעה לרוויה קרקעית ללא יכולת לבנות שכונה כדי שהדור הבא יוכל לגור בה, המועצה האזורית גולן לא נזקקה למשרד הפנים, ואף לא לבקשה מצד המועצה המקומית מג'דל שמס, אלא ביוזמתה העבירה קרקעות מרשותה לרשות המועצה המקומית.
לצערי, זו לא דרכן של כל המועצות האזוריות. אך בכל המקרים, הבעייה מסתדרת, אם במו"מ בין הרשויות ואם בהחלטת משרד הפנים. כאמור, הבעיות הללו הן נקודתיות, ובוודאי שאין כל קשר בינן לבין העלילה המרושעת נגד המועצות האזוריות והקיבוצים.
בעייה נוספת נוגעת לארנונה על פעילויות שנמצאות בקרבת רשויות מקומיות, בשטח המועצה האזורית. למשל, בסיסי צה"ל בנגב. למה המועצה האזורית נהנית מהארנונה שלהם ולא הערים, כמו דימונה וירוחם? מכאן עלתה בעשור הקודם קריאה לתיחום מחדש של הגבולות המוניציפליים והעברת הבסיסים לתחומי העיר.
אני פרסמתי לפני כשבע עד עשר שנים שורה של מאמרים, כולל מעל במה זו, שבהם הצעתי פתרון צודק לבעייה, ללא שינוי גבולות. כך, למשל, כתבתי במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" ב-2013: "המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הינם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. וכאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון שקל בשנה, זהו עוול. וכאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמיים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו. התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון, ומן הראוי שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים."
הבעיה עליה הצבעתי אז, כבר אינה קיימת היום. תחילה, כיוון שהמועצות האזוריות והרשויות העירוניות בנגב הגיעו להסכם שפתר את המחלוקת. ומאוחר יותר, שר הפנים לשעבר אריה דרעי ביטל את תשלום הארנונה של גופים ציבוריים לרשויות האזוריות והפנה את התשלום שלהם לקרן שתחולק באופן שוויוני בכל הארץ. כך שהטענה מן העשור הקודם על שטחי שיפוט ותשלומי ארנונה פשוט כבר לא בתוקף. תשלומי הארנונה כבר אינם הולכים למועצות האזוריות שמחנות צה"ל נמצאים בתחומם, ולכן, העובדה שתחום השיפוט הכולל של המועצות האזוריות חולש על כ-86% מהקרקע, הוא חסר כל משמעות מבחינה כלכלית.
יתר על כן, עו"ד רון רוגין הוכיח, במאמר תגובה ב"הארץ" למאמריהם של זוביידה ונוריאלי, עד כמה הטענות בנושא הארנונה מופרכות. בהסתמך על נתוני הדו"חות הכספיים המבוקרים שפרסמה הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ברשימת עשרים הרשויות המקומיות בישראל, שהן בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה מסחרית, לא מופיעה אף מועצה אזורית. גם את טענתם של השניים על ההכנסה לנפש, הנובעת ממיעוט התושבים על שטח ענק ברשויות האזוריות מפריכים נתוני הלמ"ס. סך ההכנסה המצטברת מארנונה מסחרית בכל 54 המועצות האזוריות בארץ נמוכה באופן משמעותי מסך ההכנסה מארנונה מסחרית של עיריית תל-אביב. זאת, חרף העובדה שהאוכלוסייה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש בעוד שאוכלוסיית ת"א מונה 461,000 נפש. ההכנסה מארנונה לנפש בת"א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות. וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר.
כל הטענות שבבסיס מסע ההסתה שמובילים שני הדוקטורים האנטי ציוניים, הן שקר על גבי שקר על גבי שקר ואין בהן אפילו שמץ של בסיס עובדתי. כל כוונתן להסית ולהשניא. ולמרבה הצער יש לא מעט אנשים, שקופצים על ההסתה הזאת כמוצאי שלל רב ומפיצים אותה בתעלות הביבים של הרשתות החברתיות ושאר נתיבי הפצת השקרים הקיימים בחברה הישראלית.

2. הדה-לגיטימציה החדשה
לאורך העשור האחרון הוביל הימין הפופוליסטי (או ליתר דיוק הביביסטי) מסע שיטתי ונרחב של דה-לגיטימציה למערכת המשפט בישראל, לגורמי אכיפת החוק ולשירות הציבורי בישראל. כל אלה הוגדרו כ"דיפ-סטייט"; קונספירציה על "מדינת העומק", של ה"אליטות" המנותקות מן העם, שמסרבות לקבל את הכרעת הבוחר ומנסות לקעקע את הכרעת הרוב באמצעות "שלטון הפקידים".
לב הטענה שעמדה מאחורי המסע הזה הייתה קבלת הכרעת הבוחר. הדמוקרטיה צומצמה לקריטריון אחד, שלטון הרוב, שהוא אמנם הקריטריון החשוב ביותר בדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות הפרט, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, ביזור הכוח, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. כל אלה הוכפפו לערך אחד – שלטון הרוב, המגלם את "רצון העם", ולכן כל התערבות בהחלטותיו היא פגיעה ברצון העם. אפילו חקירת חשדות לפלילים של נבחרי הציבור הוגדרה כחתירה תחת שלטון הרוב ורצון העם. "האם פקיד יכול לבטל את בחירת העם," היתממו נושאי המסר הזה. כל בקרה שיפוטית על חקיקה היא פגיעה בדמוקרטיה שמגולמת בהחלטת נבחרי הציבור, ואפילו כל בקרה שיפוטית על הממשלה, הרשות המבצעת, אינה לגיטימית ולכאורה סותרת את רצון העם, כפי שבא לידי בהחלטה של הממשלה הנבחרת.
כך היה כל עוד בנימין נתניהו היה ראש הממשלה. ברגע שנתניהו הוחלף, וכזכור, היה זה אחרי ארבע מערכות בחירות שבהן הוא לא השיג רוב, לפתע רוממות הטענות על קדושת ההחלטות של נבחרי הציבור, שמבטאים את רצון העם, התפוגגו. מסע הדה-לגיטימציה הורחב וכעת הוא כולל דה-לגיטימציה של הממשלה הנבחרת ושל הכנסת.
הממשלה החוקית, שזכתה ברוב חברי הכנסת שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, עוברת מסע חסר תקדים של דה-לגיטימציה. אפשר לנוד למראה הפאתטי של סיעת הליכוד ששרה "היום יום הולדת לראש הממשלה", כאשר היא חוגגת את יום הולדתו של ראש האופוזיציה. אבל זה לא כל כך מצחיק. זה ביטוי, אמנם קצת פאתטי, של הלך רוח מסוכן, המסכן את הדמוקרטיה הישראלית – סירוב להכיר בלגיטימיות של הממשלה החוקית ושל ראש הממשלה שזכה באמון הכנסת. כאשר שר לשעבר וח"כ בהווה, דודי אמסלם, מתראיין בטלוויזיה ומגדיר את ראש הממשלה "האיש שקראת לו ראש הממשלה," זה מסוכן. כאשר ראש הממשלה אינו מסוגל לפתוח את פיו בכנסת בלי שחבורת ח"כים מתפרעת ומשתוללת ומגדפת ואינה נותנת לו לדבר, זה איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.
גם הדה-לגיטימציה לראש הממשלה מתכסה בטענה הפופוליסטית של "רצון העם". מי שהקים ממשלה ברוב קולות של חברי הכנסת מוצג כמי שגנב את השלטון ממי שלא הצליח להקים ממשלה כי לא היה לו רוב בכנסת. הטענה הזאת שומטת את הקרקע מתחת ריבונות הכנסת.
בשם הפופוליזם של "רצון העם", מתרחבת הדה-לגיטימציה גם לכנסת עצמה. לפתע, נציגי הציבור איבדו את מעמדם בקרב הפופוליסטים, והצטרפו אל ה"פקידים-שאף-אחד-לא-בחר-בהם", כמי שמפרים את רצון העם. מי שניסו לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג מעל החוק, שנועדו להעניק למנהיג זכויות יתר ומעמד-על לא דמוקרטי, טענו שאם הרוב בכנסת יחליט על כך – זו הדמוקרטיה, וכל ערעור על כך הוא אנטי דמוקרטי. וכעת, הם מבצעים דה-לגיטימציה מראש לחקיקה, שנועדה לבזר את הכוח השלטוני, בטענה שהיא מנוגדת לרצון העם. "איך מפלגה שלא עוברת בסקרים את אחוז החסימה מנסה לחסום מפלגה שזוכה ב-35 אחוז בסקרים?" – הם מיתממים. כמובן שאף מפלגה אינה יכולה לחוקק חוק, אלא רק הרוב בכנסת. אבל מי זאת הכנסת ומי זה הרוב בכנסת שיחליט נגד רצון העם?
זו מגמה מסוכנת מאוד, איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית ועל הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

3. צרור הערות 27.10.21
* החולייה החלשה – מאז הקמת הממשלה, ברור לי, ונתתי לכך ביטוי פעמים אחדות, שמרצ היא החולייה החלשה של הממשלה. איני אומר זאת בטרוניה כלפי מרצ, כיוון שהסיבה לכך אינה מאבקי כוח וענייני כבוד, אלא חילוקי דעות מהותיים. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית. זו אינה האידיאולוגיה שלי, אך אני מכבד את העובדה שזו מפלגה שיש לה אידיאולוגיה, שהיא מאמינה בה ורוצה לקדם אותה. הבעייה של מרצ היא שרק מיעוט קטן בעם תומך בדרכה, והדרך הזו רחוקה מדרכה של הממשלה. וכאשר אני כותב שהיא רחוקה מדרכה של הממשלה, אין כוונתי רק לימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, אלא גם לכחול לבן ויש עתיד. עובדה זו מחייבת את מרצ לבלוע לא מעט צפרדעים, וזאת כאשר הבייס שלה נושף בעורפה, מתודלק בתעמולה של "הארץ" נגד הממשלה.
מרצ יכולה לדבוק בדרכה ולהישאר אופוזיציה נצחית. אופוזיציה היא שליחות חשובה, אולם השפעתה מעטה מאוד. בממשלה יש לה הרבה יותר יכולת להשפיע, והיא עושה זאת בתחומים שבאחריותה, שהם תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות והגנת הסביבה; הנה, רק בישיבתהּ האחרונה אישרה הממשלה תכנית חסרת תקדים למאבק במשבר האקלים.
מרצ אינה יכולה לצפות שהרוב הגדול בקואליציה ירקוד על פי החליל שלה בנושאים המדיניים. עליה לגלות אחריות, כיוון שאם היא תפיל את הממשלה, היא תגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, וזו עלולה להיות כבר מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ומה תהיינה תוצאותיהן של בחירות כאלו? ממשלת מרצ?
כל הצדדים בממשלה הזאת נאלצים וייאלצו להתפשר. מפלגות הימין בקואליציה יודעות שהממשלה הזו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביהודה ושומרון. אבל גם מרצ חייבת להבין שאין מצב שהממשלה תקפיא את הבנייה ביו"ש. זה לא יקרה. ועל ראשיה לגלות מנהיגות ולומר אמת לבייס. אגב, מרצ ישבה בממשלות רבין וברק וגם בהן לא הוקפאה הבנייה. עליה להשלים עם המציאות, ולא לעורר משברים וסערות, פעם על הגדרת הזרועות המחופשות של החזית העממית – ארגוני טרור, ופעם על הוצאת יחידות דיור ביו"ש לשיווק. השותפות הקואליציוניות של מרצ נאלצת להבליג על פרובוקציות שלה, כמו הנסיעה לחלות פניו של אבו מאזן, אבל הממשלה לא תוכל לוותר על מדיניותה כדי לרצות את מרצ.

* אוהבת אדם – כך כתבה זהבה גלאון, בפשקוויל אלים ב"הארץ": "התשובה לימין פשוטה: תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני – איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים."
את דברי הבלע הנבזיים והמסיתים האלה היא כתבה על "הימין". בה"א הידיעה. כלומר, גם על השותפים הקואליציוניים של מפלגתה. גם על ראש הממשלה שמפלגתה חברה בה.
הכי אהבתי את המודעות העצמית שלה, כמו התהדרותה בעקרונות כ... "אהבת האדם". נראה לי שהיא אוהבת אדם, כמו שקניבל אוהב אדם.
אגב, מאמרה "המרכז הפוליטי חותר תחת עצמו" לא כוון נגד הימין, אלא נגד השמאל-מרכז, שאינו נלחם בימין אלא מצטרף למתקפות הימין, למשל על "שוברים שתיקה" ושות', ל"צרכיו האופורטוניסטיים."

* תחרות אבודה – נראה שגלאון החליטה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל על המאמץ. אין לה סיכוי.

* להיות צודקים וחכמים – החלטתו של שר הביטחון להגדיר כארגוני טרור את השלוחות ה"אזרחיות" של ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלשתין, צודקת וחשובה. אולם האופן המרושל שבו בוצעה ההחלטה הוא כישלון הסברתי ומדיני.
פתאום, באמצע שום מקום, התפרסמה ההחלטה, בלי לנמק אותה, בלי להסביר אותה, בלי להכשיר את הלבבות, בלי להציג את העובדות ואת ההוכחות. גנץ פעל כאילו אין דעת קהל ואין מאבק על דעת הקהל ועל התודעה ומה שחשוב הוא רק לעשות את הדבר הנכון.
בכך הוא חשף את ישראל לביקורת חריפה, להשמצות ולהסתה, להצגתה כמי שפועלת נגד ארגוני "זכויות האדם" ו"החברה האזרחית", ללא כל תגובה. וגם אם באיחור אופנתי ישראל תציג בעוד ימים אחדים את העובדות, יהיה זה אחרי שהפקירה את הזירה לאוייב במשך ימים ואחרי הנזק שנגרם.
וכך, במקום שישראל תצא למתקפה דיפלומטית והסברתית נגד האיחוד האירופי, שמממן בכספיו ארגוני טרור במסווה של "זכויות אדם", דווקא ישראל עומדת תחת מתקפה דיפלומטית והסברתית של מדינות האיחוד האירופי, על כך שהיא פוגעת, כביכול, בזכויות האדם.
ההסברה הזאת חשובה גם בארץ פנימה. התעמולה של "הארץ", "בצלם", "שוברים שתיקה" וח"כים ממרצ נגד ההחלטה פועלת בלי שאזרחי ישראל קיבלו את המידע המסביר את צדקת ההחלטה.
ראוי לשֶׁבח יוסף חדאד, "שר ההסברה" הבלתי מוכתר של ישראל, שמפיץ בעולם סרטון המציג בשמות ובתמונות את העובדה, שהנהגות הארגונים הללו מורכבות ממחבלים, חלקם מורשעים, חלקם רוצחים.
בדיפלומטיה ובפוליטיקה צריך להיות צודק וחכם. ההחלטה צודקת. אופן הביצוע לא חכם.

* הארגון השביעי – בהזדמנות חגיגית זאת של הגדרת ארגונים כארגוני טרור, הגיע הזמן להגדיר ככזה גם את "לה-פמיליה".

* שלום עם דיקטטורות – ההפיכה בסודאן מעוררת דאגה. האם השלטון החדש יקיים ויקדם את הסכם אברהם לשלום ונרמול בין סודאן לישראל?
כך או כך, האירועים מעידים על הפריכות של הסכמים עם דיקטטורות. אין זה אומר חלילה שאין לחתור לשלום עם דיקטטורות. הרי זולת ישראל, כל מדינות המזה"ת הן דיקטטורות, ואם נתנה את השלום בכך שהפרטנריות תהיינה דמוקרטיות, ייתכן שלא יהיה שלום לעולם. אולם כאשר חותמים על הסכם עם דיקטטורה, יש לקחת בחשבון שהוא לא יאריך ימים, ולכן אסור לקחת סיכונים ביטחוניים במסגרתו.

* לתקן את העוול – גדעון לוי תומך בטרור הפלשתינאי נגד ישראל ומסביר זאת: "הפלסטינים לא רק זכאים להתנגד למה שהיהודים מעוללים להם זה 100 שנים, אין להם גם ברירה אחרת. ישראל דוחפת אותם לייאוש, ומשם לאלימות."
100 שנים. מה קרה לפני 100 שנים? פרעות תרפ"א. פוגרומים של ערבים נגד יהודים בארץ ישראל.
הפרעות הללו היו "התנגדות למה שהיהודים מעוללים להם." מה עוללו להם היהודים? עלו לארץ ישראל. מאז הם ממשיכים להיאבק נגד הנוכחות היהודית בארץ ישראל, שהיא עוול, שלא יתוקן, אלא לאחר שאחרון היהודים יעזוב את ישראל.
אגב, במאמריו נוהג לוי לדבר על "מבן גביר עד ניצן הורוביץ," כמקשה אחת. כי בעיניו, מי שאינם חותרים לתקן את העוול הזה, כלומר תומכים בנוכחות יהודית בארץ, הם היינו הך, וההבדלים ביניהם זניחים.

* פרסונה נון גרטה – שני ליטמן, ב"ביקורת טלוויזיה" ב"הארץ", תוקפת את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, רם בן ברק, על כך שסירב לאפשר למנכ"ל "שוברים שתיקה" אבנר גבריהו להופיע בפני ועדת החו"ב. היא גם נזפה ברינה מצליח, שראיינה את בן ברק, על כך שלא שאלה אותו על הנושא הזה ועל נושאים נוספים מסוג זה (כמו החלטתו המוצדקת של גנץ להגדיר את ארגוני "החברה האזרחית" ו"זכויות אדם", כלשונה, כארגוני טרור).
האמת היא ששמעתי על מניעת הופעתו של גבריהו רק במאמרה של ליטמן, כך שאיני יודע אם זה נכון ואם כן באילו נימוקים נמנעה ההופעה. אך עקרונית, אני סבור שאין לאפשר לו דריסת רגל בדיוני הכנסת. מי שעומד בראש ארגון שהנו חוד החנית של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל בעולם; מי שעובר בכל רחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי להסית נגד מדינת ישראל, להטיף להחרמתה ולהעליל עלילות דם בזויות על צה"ל, איבד את הלגיטימיות של פעולתו בישראל, ועליו להיות פרסונה נון גרטה (אישיות בלתי רצויה) בכנסת ובכל מוסד ציבורי.
בדיוק כפי ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אסר כל הופעה של "שוברים שתיקה" בפני חיילי צה"ל וכפי ששר החינוך לשעבר נפתלי בנט אסר כל הופעה שלהם בבתי הספר, כך יש למנוע כל מנוח לכף רגלם במדינת ישראל.
ארגון אוטו-אנטישמי ארור.

* כשל חיסוני – לישראל יש כל התנאים להיות המובילה בעולם בנושא החיסונים, והנה, על פי מחקר עולמי של "ניו-יורק טיימס" אנו מפגרים אחרי עשרות מדינות, ונמצאים רק במקום הארבעים בקצב החיסונים נגד קורונה, כמו מדינת עולם שלישי נחשלת. זה ביטוי לחולי חברתי ותודעתי בחברה הישראלית, זה ביטוי לכשל חינוכי רב שנים, וזה מחדל מנהיגותי הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית. זהו כשל חיסוני, תרתי משמע.

* סרטונים מצוינים – בניגוד לסרטוני ההסברה הדביליים של דודו ארז בקמפיין למען ההתחסנות, בימים האחרונים יש סרטונים מצוינים: אדם שלא התחסן וסיפר על הסבל הנורא שהסבה לו המחלה, שכמעט קיפחה את חייו וקרא לציבור להתחסן. אחיו של מתאבד הקורונה חי שאוליאן, מהפעילים נגד החיסונים שבעצמו לא התחסן וכתוצאה מכך מת מקורונה. זה הכיוון האפקטיבי של ההסברה.

* חופש הדת – הוזמנתי לישיבת הפתיחה של השדולה להתחדשות יהודית בכנסת. מסיבות של זמינות לא באתי. בסרטון על הישיבה בדף הפייסבוק של ח"כ גלעד קריב, ראיתי שהשדולה נקראת "השדולה לחופש דת ולהתחדשות יהודית." אני לא אוהב את הכותרת. "חופש דת" נשמע לי מתאים יותר לארגונים הדוסופוביים שלוחמים בדחליל ה"הדתה", שבשורה התחתונה מה שבאמת מאיים עליהם זו דווקא ההתחדשות היהודית (כפי שהודה במאמר ל"הארץ" רם פרומן, ראש "הפורום החילוני"). כמובן שאיני רוצה לקבוע קביעות רק על סמך שם השדולה, בלי שהייתי שם. אני מקווה שאני טועה, והשדולה באמת תיתן ביטוי ופה לצורך בהתחדשות יהודית, בתחיית היהדות בקרב הציבור הישראלי ובהנכחתה בכל תחומי החיים, מתוך תפיסה פתוחה ופולורליסטית. אבל אני מודה ששם השדולה גרם לי לצביטה לא נעימה.

* בלתי בגיץ – כאשר האופוזיציה עתרה לבג"ץ נגד חלוקת הוועדות בכנסת, כתבתי שהאופוזיציה צודקת בטענותיה, אך בית המשפט אינו צריך להתערב.
לשמחתי, בית המשפט לא התערב, אך בהחלטה הביע עמדה נגד התנהגות הקואליציה בנושא.
אני מקווה שעכשיו יישבו שני הצדדים ויגיעו להבנות, כדי להפסיק עם שיתוק הכנסת.

* השוואה לא רלוונטית – הרוג מס' 300 בתאונות דרכים מתחילת השנה. והתקשורת מבשרת: "מדובר בעלייה משמעותית של 18% במניין הקורבנות לעומת התקופה המקבילה אשתקד, שבה נהרגו עד למועד זה 253 בני אדם."
ההשוואה הזו אינה רלוונטית, כיוון ששנת 2020 היתה שנה של שלושה סגרים. באופן יחסי, ייתכן שהנתונים השנה מעידים דווקא על ירידה במיספר ההרוגים. אם רוצים להשוות, נכון להשוות לשנת 2019, או לממוצע של חמש שנים עד 2019.
עיוות הנתונים אינו מסייע למלחמה בתאונות הדרכים.

* אומץ הלב של אדלשטיין – כאשר אדלשטיין ניסה, ללא הצלחה, להגן על כבוד הכנסת ועל הממלכתיות בעימות שלו עם נתניהו על טקס השאת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות השבעים, ליקטתי דברים שכתבו עליו המסיתים:
– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכול.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמייה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה... לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.
אדלשטיין זוכר זאת היטב ויודע שזה אפס קצהו של מה שיספוג בהתמודדות על הנהגת הליכוד. ולכן, הוא ראוי להערכה על אומץ לבו, בהחלטה להתמודד.

* מחוייבות לעקרון השוויון – אני גאה בהחלטת הממשלה על תוכנית לצמצום הפערים בין המגזר הערבי לכלל המדינה. זה ביטוי למחויבותה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לעקרון השיוויון האזרחי.
למען ההגינות יש להודות שהתהליך הזה החל כבר בממשלות נתניהו, שעשו יותר מכל הממשלות שקדמו להן לקידום המגזר הערבי. אגב, בין המובילים במגמה זו בממשלות נתניהו היו שר החינוך בנט ושרת המשפטים שקד, כך שאך טבעי שממשלה בהובלת בנט אישרה את התוכנית.

* מנהיגות במעגלי החיים – אני מצפה בכיליון עיניים לספרו של אביב כוכבי. הן בשל הערכתי אליו, לא רק כמפקד צבאי אלא גם כאיש רוח והוגה דעות, בזכות נאומיו מעוררי ההשראה, ולא פחות מכך בשל נושא הספר: מנהיגות. תופעת המנהיגות מרתקת אותי ואני קורא הרבה ספרים ומאמרים על אודותיה.
אני ממליץ בחום על ספר שיצא ב-2018 אך קראתי אותו רק לאחרונה (את המהדורה השישית שלו) – ספרו השישי של אביגדור קהלני "מנהיגות במעגל החיים". אביגדור, שמיותר להציג את ניסיונו בהנהגת אנשים במבחן הקשה מכול – תחת אש, עוסק לעומק בתופעת המנהיגות מכיוונים שונים. הספר משלב בין הגיגיו של קהלני עצמו וסיפוריו האישיים, לבין ראיונות רבים שערך עם אנשים שונים, מן האקדמיה ומתחומי החיים השונים, בנושא המנהיגות. מטבע הדברים, יש דגש בספר על מנהיגות צבאית, אך הוא עוסק גם במנהיגות פוליטית, רוחנית, דתית, מוניציפלית, חינוכית, מנהיגות בספורט, ברפואה, בתיאטרון ועוד. קהלני ומרואייניו גם מנתחים דמויות של מנהיגים, מן התנ"ך (משה, דוד) ועד ימינו, כולל ראשי ממשלות ישראליים, מבן גוריון עד נתניהו.
חסרה לי בספר עמידה על מנהיגותו הייחודית, יוצאת הדופן, של יצחק שמיר, וכן התייחסות למנהיגים מן העולם.
הריאיון האחרון בספר עוסק במנהיגות נוער, כבסיס למנהיגות העתיד. המרואיינת, אז תלמידה בכיתה ח', מנהיגה ופעילה במועצת התלמידים בבית ספרה ובעשיה חברתית בבית הספר. שמה רותם קהלני. ראיון של סבא גאה.

* לא מפסיק להתרגש – חנוך דאום בילה כל הקיץ בצפון, על שפת הכינרת, וסיכם את הקיץ המופלא הזה בטור שלו ב"7 ימים". ובמשפט אחד, הוא הגדיר בצורה קולעת את תחושתי כתושב הגולן: "אם אתה גר במקום יפה באמת, יפה בעיניך, אתה לא תפסיק להתרגש ממנו לעולם. ולא זו בלבד שלא תחדל מלהתרגש, אתה גם תחוש בהדרגה שאתה הופך להיות אדם שמח יותר."
אמת ויציב.

* שוק הבשר – הגיעה השעה לשים קץ לשוק הבשר הנקרא תחרות מלכת היופי.
(אולי במקום האובססיה למעשים מגונים בשפה העברית, יוקדש המאבק הפמיניסטי למטרות כאלו, שתקדמנה באמת את השוויון המגדרי).

* כך נציל את ים המלח – איך אפשר להציל את ים המלח? מאתיים אנשים התפשטו, וים המלח יינצל.
נו, מצאנו את הדרך לפתור בעיות. להתפשט. ניסיתי את זה בבית. נשרפה לי מנורה. כדי להאיר אותה מחדש התפשטתי. זה לא עבד.

* כסת"ח – ברשומה של רווית הכט, "הארץ", היא לעגה למי שטוענים שההתפשטות הפאתטית קשורה באמת למאבק על ים המלח, או שהמוטיבציה של המתפשטים היתה לקדם את הנושא. היא הבריקה בהגדרה אירונית לשימוש בסיפור ים המלח כתירוץ להתערטלות: כסת"ח [כיסוי תחת, אבהיר למקרה שמישהו אינו מכיר את ראשי התיבות].

* ביד הלשון: ספרא וסייפא – ספרו המדובר של אביב כוכבי, שטרם פורסם וספק אם יפורסם במהלך כהונתו, מעיד על מחברו שהוא ספרא וסייפא.
ספרא וסייפא הוא אדם שהינו גם לוחם וגם איש ספר. מקור הביטוי הוא ארמית. סיף = חרב. ספרא וסייפא = הספר והחרב (סיומת א' היא בארמית ה"א הידיעה).
פירוש נוסף למילה סייפא הוא – שודד דרכים. אך הביטוי בשלמותו הוא בקונוטציה הרבה יותר חיובית, כאמור.
מקור הביטוי אינו מציג את החיבור בין החרב והספר כאידיאל, אלא כאיום. במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ה) נאמר: "הסיף והספר ניתנו מכורכין מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסיף; ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם."
הסיף והספר ירדו אפוא, מכורכין, לשם איום: קיבלתם את הספר כדי לשמור על הכתוב בו. אם לא תנהגו כך, החרב תיכנס לפעולה.
אנו נוהגים לבטא את צירוף המילים: סַפְרָא וְסַיְיפָא, עם יו"ד שוואית. אך זו טעות. ההיגוי הנכון הוא סַפְרָא וְסַיָּיפָא, עם יו"ד קמוצה.
אורי הייטנר