ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997.

ערב חורף אחד, בירושלים, הוא מזמין את יעל לדירתו. יורד גשם כבד. היא עולה במדרגות ומוצאת את הדלת נעולה. בעודה עומדת שם ורוטנת, פותח משה את הדלת, מכניס אותה במהירות פנימה ואומר בחיוך מבויש: "יש כאן מישהי שאני רוצה שתכירי."

"לחצנו ידיים," מספרת יעל, "והיא המשיכה לערוך את השולחן לשלושה, חשה ללא ספק אי-נוחות תחת מבטי הבוחן. אבי הפך פטפטן מאוד, התחמק משתיקות מביכות וטרח מסביב לסלט גרוע וחביתה שרופה. לא הסתגרתי בשתיקה זועפת, ואפשר לומר שנהגתי בנימוס. האישה היתה גבוהה מאוד, לא נאה במיוחד, ועצבנית. היא הרגישה בדירתו כבביתה, ויכולתי להבחין בכמה רמזים אינטימיים שהחליפו ביניהם – דבר שלא הציק לי באופן מיוחד. הוא ניהל איתה רומן, היא לא היחידה, לא הראשונה, ומה שהטריד אותי לא היתה נוכחותה שם אלא נוכחותי. מדוע הזמין אותי? לא ייתכן שהתייחס אליה ברצינות, שהרי לא היה ידיד המציג בפני את כלתו לעתיד כדי שאחווה את דעתי. מעולם לא שאלתי אותו על הנשים שלו ולא גיליתי סקרנות לגביהן. מה היתה מטרתו של הערב המעיק והבלתי משעשע והמאולץ הזה?

"אכלתי בחיפזון, אמרתי שיש לי פגישה יותר מאוחר, וחיכיתי שהגשם ייפסק. השיחה התנהלה באדישות, ושלושתנו הרבינו לחייך ללא כל סיבה. כאשר הפך הגשם לטפטוף, לבשתי את מעיל-הצמר הרטוב שלי, נפרדתי ב'נעים היה להכיר אותך' מנומס לעברה, ונשיקה לו, ופניתי ללכת.

"הוא אמר לה שישוב עוד מעט, הציע להסיע אותי או לפחות ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הלכנו בצעדים גדלים ונחושים, ידיים בכיסים, מתעלמים מן הגשם ומן השלוליות. לא שאלתי, אך הוא ענה. 'זה היה רעיון שלה, היא כל-כך רצתה לפגוש אותך. היא אמרה שזה בגלל החמימות שבה דיברתי עלייך... אישה חכמה, מעניינת.'

"לא אמרתי דבר. לא היה לי מה לומר. 'זה לא רציני, זאת אומרת: בינינו,' – חש חובה להוסיף.

"כמעט הכנתי נאום קטן, שלא היה בכוונתי לשאת ממילא. כאשר הגענו לתחנה, בא האוטובוס, ואני מיהרתי פנימה. 'תודה על הארוחה!' – צעקתי לפני שנסגרה הדלת. הוא נפנה לאחור והלך חזרה לדירתו, שבה המתינה לו המאהבת שלו. התבוננתי בו רגע קט ולא חשתי כעס. אבא שלי, בעלה של אימי, גבר בן ארבעים וחמש, עדיין צעיר ובריא, מבריק ומפורסם, אמיץ ונבון, הולך לבדו ברחוב הירושלמי חזרה לדירתו העלובה לשכב עם אישה שדופה. הוא קורא לה שירי אלתרמן, היא יודעת להכין את הסלט האהוב עליו, והשאר – אני מניחה – קורה במיטה. האם היה לי איכפת? האם חשתי עלבון בשם אימי? האם קינאתי? הרגשתי רוגז ובדידות. הנה משהו שאיני יכולה לשתף בו איש, סוד שנכפה עליי, אמון שהפך אותי לשותפה. בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן, ובחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם. הדבר כולו נראה פתטי, מבזה, ונעדר התרגשות או כבוד עצמי.

"הלכתי מרחק של כמה קילומטרים כבתוך ערפל. אימי בצהלה, מתמידה בריפוד הקן, מקריבה עצמה מדי יום ביומו, היא כפרתו – שלו ושלי. היא ודאי יודעת הכויל. היא אוהבת אותו, דואגת לכל מחסורו ויודעת על כולן. האם סובלנותה אמיתית וכנה, הייתכן שבאמת לא איכפת לה, שהיא רואה בכך 'צורך פיזי' מצידו, או משבר גיל העמידה, חוסר-ביטחון המסתתר מאחורי חומה של גברתנות? האם היא נהרסת על-ידו בהדרגה, נואשת ונזקקת? האם יש בה הכוח להתמודד, לראות את הדברים כמו שהם, או לעזוב?

"היו לי כל השאלות, ולא רציתי לדעת את התשובות. הייתי מרוכזת בעצמי ושקועה במה שעובר עלי. בחירתו בי כבת-ברית לא החמיאה לי. לא התכוונתי לשמש לו אליבי או שותפה, לא חשתי קנאה או סקרנות, וכאשר הגעתי הביתה הקאתי את הסלט ואת החביתה בפליטה חזקה אחת ונפטרתי מן הבחילה הקלה, שליוותה אותי במשך הערב."

לאחר שמסתיים הקשר של משה עם אותה אישה, הדסה מור שמה, היא מפרסמת רומן ושמו "דרכים לוהטות", ובו היא מספרת, בשמות בדויים, על פרשת היחסים ביניהם. משה מופיע בספר בדמות אלוף מפורסם, קטוע זרוע. הספר הופך מיד לשיחת היום. גם מי שלא קרא בו יודע היטב את תוכנו.

"תמורת כמה לירות שעלה הספר," כותבת יעל, "היה ניתן לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-מישכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אימי היתה המומה וחסרת אונים. אני הייתי מזועזעת מן הוולגאריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השיריון העבה של אדישות מתנשאת. בעלה-בנפרד של המחברת פנה לבן-גוריון, אך הזקן עשה הבחנה חדה בין חייו האינטימיים של האדם לבין חובותיו הציבוריות. הוא הסתמך על התנ"ך, שבו מצויות הקבלות לכל עניין, וציטט את הסיפור של דוד ובת-שבע. גם אימי פנתה לבן-גוריון, שהבין את כאבה אך התייחס לנושא במונחים רציונליים, קרים ומרוחקים. גם אם אינו רואה את התנהגותו של משה בעין יפה, לא יסיק מכך שאינו ראוי למלא תפקיד ציבורי. משה נועד להיות מנהיג לאומי, ועלילותיו במיטה לא יעמדו בדרכו."

משה מכיר את הדסה בתקופה שהוא עוזר לבעלה, חברו מילדות בנהלל, סא"ל דב ירמיה, להתגרש מאשתו ולהינשא לה. הדסה צעירה מאוד משניהם. לאחר שנודעים יחסיהם לדב ירמיה, הוא נפרד ממנה ושולח מכתב חריף לבן-גוריון ובו הוא שואל כיצד יכול ראש הממשלה לתמוך בדיין "הצבוע"?

בן-גוריון עונה לו, שאישה אינה קניין פרטי אלא אדם חופשי בעל רצון משלו, ולכן עליו לבוא בטענות גם אל אשתו.

אשר למשה, הוא אינו צבוע, כי מעודו לא הטיף לאחרים לנהוג בדרך מוסרית בחיי המשפחה שלהם, ואולם בכל עבודתו למען העם פעל "לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש, ומה שדרש מאחרים, דרש תחילה מעצמו, ובקרב הלך ראשון לפני פקודיו."

דוד בן-גוריון אף הוא לא התנזר בשעתו מיחסי אישות מחוץ לנישואים. תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לו בעת שהותו בלונדון, עוד לפני קום המדינה. כמוהו נהגו לא מעט מן המנהיגים בדור המייסדים, שכלל לא היה דור פוריטני. זה לא עשה אותם טובים או רעים יותר, מוסריים או בלתי מוסריים, אלא אנושיים יותר. ההבדל נעוץ בכך שבתקופתם התרחשו הבגידות והאהבות מהצד, בדרך-כלל, בחשאיות, וגם כאשר נודעו, לא דווח עליהן בתקשורת ולא נכתב בספרים.

"בן-גוריון כמובן צדק," מסיימת יעל. "הקהל בלע את הרכילות בשקיקה, והיא הוסיפה לדימויו הצבעוני של אבי כגיבור עממי. גברים קינאו, נשים היו מסוקרנות, ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות."

אהוד בן עזר