[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו

וכתבתי את ספרי הראשון

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"

והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אלי!"

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

"אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

"לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

"בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

"איזה בושם זה?"

היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

"המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

"מה את עושה כאן, אולי?"

"המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."

"אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

"חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

"אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

"מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

"למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

"אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

"המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."

"התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

"באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

"מה את מדברת, אולי?"

"אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

"מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

"כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

"הממזרת!" הוספתי.

"מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

"קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

"חדש, חדש, בואנוס חדש – "

"מה זה?"

"לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

"איזה ילד?"

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

"יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

"המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: "בארוד! בארוד!"

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"

"לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."

"אתה גם שיכור?"

"לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."

"והכתיבה?"

"ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.

"אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

"אפשר עוד אחת?" שאלתי.

"נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"

"אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

"זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

"מה קרה לך, את חולה?"

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

"מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

"מה אתה, עיוור?"

"מה יש?"

"ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד! לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו. מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"

בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו. איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין. מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה. כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא