[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק ארבעים ושניים [ואחרון]

ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית

השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של "בית האיכר", שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר'ל עם היוולדה של רותי "בתו". מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.

על השולחנות ניצבים יינות "יקבי הירקון" מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי "ברנדי הפטרון" הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר'ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.

למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל'ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים "הירקון" שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל'ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.

כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם "שמע ישראל!" כדי למות ב"אחד". הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:

"תוציאו אותי מפה. חוואג'ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג'ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."

השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב ("התחת של המדינה"), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.

ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.

כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.

שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:

"בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

ובאולם "בית האיכר", הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –

ואבול-באר'ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג'יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –

"קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!... ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!... הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!"

ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!

וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת "פרדס", והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג'ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: "אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!"

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: "באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"

ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג'ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה"שטודנט" מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: "בתור התחלה... לחיי הנישואים".

והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: "בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!"

ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז'ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ'וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג'וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג'חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב"ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב"א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל'ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל'ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של "אוייב-העם" הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.

והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: "איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול..."

ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. "שאבו-ג'יללה אבול-באר'ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?" הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, "פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה..."

והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: "אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!" וקורץ, "מזל-טוב [זי"ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג'יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"

ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: "לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!" – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.

רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.

הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: "טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!"

קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:

"איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג'מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!" והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: "רב [ברי"ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"

דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. "ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא"יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"

"מה ואת? – רב [רי"ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"

מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.

שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: "איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!"

בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג'ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.

וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל'ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ'וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ'ינקות והפירות הטריים.

בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ "מה נשמע" ב"דבר השבוע". מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.

על סבא נאמר: ש"הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה"! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: "כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו..."

אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.

סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי "מרס" ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת ["זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!"] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.

וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.

אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.

שלושה חודשים. כל הנסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: "אנא חוואג'ה!" מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה". למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –

ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.

ואני נרגע –

אהוד בן עזר

תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999-1996

סוף