לאחר נפילתו בקרב של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, היינו עדים למפגן מכוער של פסטיבל מחולות על דמו של החלל; פסטיבל מאורגן, מתוזמן ומתוזמר היטב, כולל הפיכת ההלוויה להפגנת שנאה, ארס והסתה נגד הממשלה החוקית של ישראל והעומד בראשה. היה זה עוד שפל של השיח המפלג ושל הדה-לגיטימציה לממשלה. אבל המקרה הזה היה חמור מאחרים, כיוון שהשכול היה אחד הנושאים שבהם הצלחנו לשמור על סולידריות לאומית וחברתית ועל אחדות לאומית החזקה יותר מהמחלוקות.
אולם התופעה הזו לא החלה במפגן המכוער אחרי נפילתו של שמואלי והיא לא מצויה בצד אחד של המתרס הפוליטי. אנו עדים בשנים האחרונות למפגן מכוער של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בטקסים "אלטרנטיביים" שממירים את הסולידריות של עם ישראל, על כל פלגיו וחלקיו, ערב חג העצמאות, בהתייחדות עם זיכרם של הנופלים שבזכותם המדינה קמה ומתקיימת, בסולידריות של חלק מעם ישראל יחד עם חלק מן האוייב עם הרוגי המלחמות; אלה שנפלו על הגנת המדינה ואלה שנהרגו במלחמה להשמדתה, בעיסה אחת.
שני האירועים האלה, הזורים מלח על העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית, הם המחשה לתהליכים הצנטריפוגליים, המערערים את חישוקי הסולידריות הלאומית, הממלכתיות הישראלית והציונות. התהליכים האלה קיימים בשמאל ובימין, בקרב חילונים ודתיים או אם לדייק יותר בקרב דוסופובים וחילונופובים. הם באים לידי ביטוי בקרב מי שמנסים בכוח לפמפם שנאה עדתית ולשלהב יצרים עם אגדות ישראל השנייה. כל התהליכים האלה התעצמו בשנות שלטונו הממושכות של נתניהו, שנהג בשיטת הפרד ומשול תוך העצמת השסעים והשנאה שמהם הוא נבנה, ותוך העדפת האינטרס האישי על הלאומי. גם יריביו לא טמנו ידם בצלחת.
אחד הביטויים הבוטים להתערערות חישוקי הסולידריות הלאומית, היא המרתה בסולידריות גלובלית, של אנשי שמאל וימין בישראל עם השמאל הגלובלי והימין הגלובלי, כולל עם גורמים אנטישמיים בימין ובשמאל הרדיקלי באירופה וארה"ב.
התהליכים הצנטריפוגליים הללו עלולים לפורר את החברה הישראלית ולכן הם איום של ממש על עתידה של מדינת ישראל. אני משוכנע, שהרוב הדומם בעם ישראל, אינו חלק מאותם תהליכים, אולם קולו אינו נשמע. הקיצונים נותנים את הטון והרשתות החברתיות מעצימות את ההקצנה. מול התהליכים הללו, ראוי לחולל מהלך נגדי, של שיקום הציונות הממלכתית בישראל. זו אולי המשימה הגדולה ביותר של דורנו.
איך עושים זאת? על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על איזה יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית?
"בית יוצר ישראלי" היא סדרת ספרים, בהוצאת "ידיעות ספרים", העוסקת בדיוק בשאלות הללו. יצאו בה שני הספרים הראשונים, ספרו של הרב שי פירון "ישראל השלישית" וספרו של ארי שביט "בית שלישי".
שני הספרים מתמודדים עם הבעייה הזאת, המדירה בצדק שינה מעיני כותביהם. יש דמיון רב בין הספרים אך גם הבדלים ופערים לא מעטים. המשותף להם, הוא הניסיון לשקם את הממלכתיות הציונית. בעיניי, החשיבות של הספרים הללו הוא עצם הניסיון לגבש שיח חלופי, שאינו מסתפק בקריאה לסובלנות וקבלת האחר, אלא בניסיון למצוא את הדרך הקונסטרוקטיבית לבינוי מחדש של האומה, בניגוד לתהליכי ההיפרדות וההתפוררות.
הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, על אף כל המחלוקות הפוליטיות בתוכה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים, כל אחד מנקודת ראותו, על הכשלים בדרכו הממלכתית, שהיו זרעי הפורענות שהביאו להתפוררותה של הממלכתיות ולמרד בה מצד גורמים רבים. שניהם מציעים הצעות לתיקון החברה הישראלית ולשיקומה של מדינת ישראל, באמצעות גיבוש ממלכתיות חדשה.
הדרך ששי פירון מציע היא שיקום הממלכתיות באמצעות חיבורה עם המסורתיות. לטענתו, הממלכתיות הבן-גוריונית היטיבה לקבץ את נידחי ישראל מארבע קצוות תבל ולעצב אומה, אולם היה בה ממד דורסני שהחניק תרבויות, פגע במסורתיות וטשטש זהויות. היא הציבה את טובת הכלל מעל הדבקות באמונות ודעות, כולל של מפלגתו ותנועתו, אולם היא לא ראתה אנשים, לא ראתה את צרכי בני האדם. לטענתו, יש לגבש ממלכתיות חדשה ומסורתיות חדשה ולשלב בין שתיהן.
הוא יוצא נגד המואסים בממלכתיות, הרואים בה תפיסת עולם מיושנת, שהליברליזם, הנאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור עימה בכפיפה אחת, כי היא מקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם, ומעניקה לכאורה עדיפות ליחד על פני היחיד. אכן, "הממלכתיות מציבה ערכים מקודשים בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את היחד, ולהעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי." אך הוא שולל את הניסיון להציג ערכים אלה כסותרים את האינדיבידואליזם ואת חירות הפרט. שי פירון מציג תמונה שבה השמאל והימין בישראל פרמו את הממלכתיות. שני הצדדים, הוא טוען, "מנצלים את חסרונותיה של הממלכתיות של ימי בראשית. במקום לתקנה ולהתאימה, הם פועלים לפירוקה."
הפתרון שמציע שי פירון מצוי במסורתיות. המסורתיות מזוהה בטעות עם המזרחיות, והוא מציע לשחרר אותה מן התיוג הזה ולהבנות אותה ככלל ישראלית וכלל יהודית. המסורתיות אינה עוד זרם שבין החילוניות והדתיות, אלא היא מערערת על עצם הסדר הדיכוטומי המחלק את העולם לדתיים וחילוניים. הוא מציע למרוד בחשיבה המערבית המודרנית שלוחצת על האדם המודרני להגדיר את עצמו אם הוא חילוני או דתי. הזהות המסורתית שהוא מציע היא חלופה למבנה הבינארי החד והבהיר של "דתיים" ו"חילונים". לטענתו, שמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של העת החדשה יסכים איתה, הן החילוניות והן הדתיות האורתודוכסית הינן תנועות חדשות בעם היהודי ("טענתם של האורתודוכסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמיתית עתיקת היומין היא בדייה," הוא מצטט את ההיסטוריון הדגול, גדול חוקרי עם ישראל בעת החדשה, יעקב כ"ץ), בעוד המסורתיות, המכילה את הקהילה כולה, קדמה להן לאורך הדורות. את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים והדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה. פירון אינו רואה דרך אחרת ליצירת חזון חדש לישראל, אם לא נפגיש בין הממלכתיות והמסורתיות. "אלה הם חומרי הבניין המרכזיים של הישראליות המתחדשת. מפגש עמוק בין הממלכתיות והמסורתיות אוצר בתוכו הבטחה גדולה לחיים מלאי תוכן, תשתית לפתרון בעיות היסוד של מדינת ישראל, בסיס ליצירת מרחב חיים משותף."
פירון הוא בן לאם אשכנזית ואב מזרחי, גדל בבית חילוני אך אימץ בנעוריו אורח חיים דתי והיה לרב. הוא משלב סיפורים אישיים, המתארים איך ההקצנה הדתית שלו בנעוריו פגעה במשפחתיות ובכיבוד אב ואם; אירועים שעד היום צורבים את בשרו בצער, בושה וחרטה והוא מבין עד כמה הם זרים למסורת היהודית המקורית. היום הוא מטיף לחזרה למסורת, המנוגדת לקנאות ולקיצוניות הזו.
"במידה רבה החרדיות והדתיות הלאומית הרבנית-אידיאולוגית מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל. הראשונים רואים במדינה חטא והאחרונים רואים בה כלי ומכשיר להגשמתו של חלום אחר."
פירון מאמין שבכוחה של היהדות המסורתית להציע סדר יום יהודי-ציוני-ממלכתי-ישראלי חדש. הוא מצביע גם על זרם בציבור החילוני המעמיק את השסע; זרם שוצף ההולך ומתגבר, שמעמיק את הקרע בין הישראליות ליהדות ומבקש להמעיט את מקומה של היהודיות במערכת החינוך ובמרחב הציבורי. מצד שני, הוא מעלה על נס זרם אחר בציבור החילוני, אף הוא הולך ומתגבר, הדוגל בהתחדשות יהודית ברוחה של מדינת ישראל, תוך ניהול מערכת יחסים פורה עם זרמי מחשבה אוניברסליים. "עולם ההתחדשות היהודית, ובכלל זה מפעל המכינות הקדם-צבאיות, מניח לפתחם של אזרחי ישראל הצעה חדשה לסדרי החיים."
פירון מנתח את השסע בין שמאל וימין. "אידיאולוגיית הימין לבדה ואידיאולוגיית השמאל לבדה קרסו אל תוכן, פנימה. יתרונן הפך לחסרונן. הן עוררו שנאה תהומית כלפי פנים וכלפי חוץ, הובילו להגדלת הקיטוב והפיצול, זיהמו את השיח החברתי ויצרו איום אמיתי על לכידותן – ולפעמים אף על עצם קיומן." אולם הוא מזהיר שאסור שכישלון הימין והשמאל יובילו לריק רעיוני, לחלל ערכי, לפתרון שטחי, נוסח "קץ ההיסטוריה" אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, אלא להצמחת חלופה ממלכתית מסורתית, שתעניק תוכן ערכי, חברתי ותרבותי חדש לעם ישראל.
פירון מנתח את התהליכים העוברים על כל הזרמים בישראל, ומוכיח שכולם עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה. השאלה היא, האם התהליכים הללו יובילו להעמקת ההשתבללות של כל מגזר וההתרחקות בין המגזרים? בעיניו, זו עשויה להיות הזדמנות נדירה לחשיבה אחראית, המאפשרת יצירת מרקם חיים משותף בישראל. זו משימת דורנו. "להשלים את שיבת ציון ולהעניק תוכן עמוק, כזה המלכד לתוכו את הנעלה והטוב שבתרבויות ישראל לסוגיהן, כמו גם ערכים אוניברסליים שיש בכוחם להשפיע על עיצובה של ישראל כחברת מופת."
בהתייחסו למגזרים הדתיים, מבטא הרב פירון עמדה נועזת, התובעת גם מן הדתיים התחדשות יהודית. "השיבה לארץ היתה אמורה להנמיך את החומות, לפזר במידה ניכרת את החרדה מפני התבוללות ולאפשר רנסנס הלכתי." הוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי שאמר: "כל הצמוד להלכה הכתובה על ידי פוסקי הדורות שעברו, הרי הוא בבחינת 'קראי' של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל-פה."
בה' באייר תש"ח, מזכיר פירון, קמה מדינת ישראל. העם היהודי קיבל הזדמנות לחדש את עצמאותו, לכונן את מורשתו, לעצב את עתידו. מדינת ישראל נועדה להיות "לא רק בית, מקום מפלט, לעם נרדף, כי אם מדינה המהווה מופת בערכיה. לא רק ארץ גורל, שתכליתה הצלת יהודי העולם, כי אם ארץ חזון וייעוד."
לטענתו, טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אלו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואלו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו, לטענתו, משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים שהיו כרוכים בתהליך הקמת המדינה. על ההתעלמות הזאת אנו משלמים מחיר כבד, שמאיים היום על עתיד המדינה. כאן נעוץ התיקון הדרוש למדינה. הוא מתריע מפני ייאוש ורפיון, חולשה ושחיקה של אמון במדינה. הוא מציע "עוז לצמיחה והתחדשות. עם מונע מכוחו של סיפור. מערכות חקיקה, הסדרים ופשרות אינם כלים למימושו של חזון מעורר תקווה והשראה."
לשם כך, יש לעצב מחדש מרכז ישראלי. "המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסת סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים... הגיע זמן אחווה... גיבוש האחווה תלוי בעיגונן של שתי תפיסות עולם מהותיות, שני כלים מרכזיים, שיסייעו לעיגונה וליישומה: הממלכתיות והמסורתיות."
האחווה שאליה חותר פירון, מבוססת על סינרגיה בין הזרמים בחברה הישראלית והכרה בתרומתו הייחודית של כל זרם, תוך העצמת הטוב שבכל זרם ליצירת הטוב המשותף.
כאמור, גם נקודת המוצא של שביט היא הממלכתיות הבן-גוריונית, שעיצבה את הדרך שבה צעדה ישראל בעשורים הראשונים של קיומה, וגם הוא, לצד הערצתו לבן גוריון ולדרכו, מוצא בה את זרעי הפורענות של התפוררותה. הוא מבטא גאווה עצומה במדינת ישראל ובנס הישראלי, שהוא סיפור הצלחה נדיר, אך לטענתו, משהו השתבש. הוא רואה בהתרופפות חישוקי הממלכתיות והמרתם בכוחות צנטריפוגליים הרסניים איום קיומי על המדינה. "ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל," הוא מזהיר. "מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי," הוא קובע בדאגה. בספרו הוא מציע חזון ממלכתי להצלת המדינה.
הפרקים שבהם הוא מתאר את הנס הישראלי, ממלאים את הקורא בגאווה על הסיפור הישראלי שהוא באמת הצלחה אדירה ונדירה. אך הצנטריפוגה הישראלית, שמאיימת עלינו יותר מהצנטריפוגה הגרעינית של איראן, היא אותם כוחות הרס הקורעים את העם ומעמיקים את השסע. הוא מציג שמונה מרידות שונות, שלכל אחת יש הצדקה, וכל אחת תרמה תרומה גדולה ואת כל אחת הוא מציג מתוך אמפתיה גדולה: המזרחית, הדתית-לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו-ליברלית, רודפת השלום ודוברת הרוסית. לכל מרד הוא מקדיש דיון נרחב, הוא מסביר מהיכן הוא צמח, מה הניע אותו ובמה הוא תרם. אולם המרידות הללו "גרמו לכך שבמדינה התרחש תהליך צנטריפוגלי. במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים והצטופפו בדפנות המרוחקים ממנו." זאת הסכנה הגדולה אשר נשקפת לישראל בעשור השמיני לקיומה, יותר מהאיום האיראני, הפלשתינאי וכל איום אחר. "הצנטריפוגה הישראלית, ההתפוררות של ישראל הפוליטית, הפילוג של העם לשבטים, ההיחלשות של המדינה ומלחמת האזרחים התודעתית – כל אלה גורמים לכך שהסכנה שראה בן גוריון לנגד עיניו [כשעיצב את הממלכתיות א.ה.] הופכת לסכנה ממשית."
שתי השגיאות הגדולות של בן-גוריון, לטענת שביט, הן האימוץ של שיטת בחירות כושלת ומכשילה וההחלטה לא לנסח חוקה. יש לציין, שבן-גוריון דווקא סלד משיטת הבחירות הישראלית והציע שיטת בחירות אזורית-רובנית ואף נלחם על כך לאורך שנים, אלא שעמדתו לא התקבלה. בנושא החוקה, עמדתו של פירון מנוגדת לחלוטין לזו של שביט. "רבים סבורים," כותב פירון, "כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד. אני סבור כי חוקי יסוד בשלב זה הם סכנה; שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומצמת וחסרת משמעות."
שביט, לעומתו, רואה בהעדר חוקה את אחד הגורמים המרכזיים לצנטריפוגה הישראלית ובעיצוב חוקה הוא רואה תיקון גדול.
הדיסוננס בין הפרקים, בספרו של שביט, המתארים את החיוניות הישראלית, את ההצלחה הכבירה של הישראליות, את הנס הישראלי המופלא לבין הפרקים המתארים את הניוון של החברה הישראלית, מעוררים תמיהה. האמנם ייתכן פער כה גדול בין הגילויים השונים של הישראליות?
שביט מודע לפער הזה והוא מתייחס אליו. "... הניגוד חד. בעוד שהגוף הפוליטי הלך והתנוון בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הגוף הכלכלי חברתי תרבותי שיגשג. העושר האנושי והחוויה האנושית התעצמו. הילודה, החדשנות, השירות, הבריאות, ההשכלה, ההתנדבות והיצירתיות נעו בכיוון ההפוך לכיוון שבו נעו הממשלה, הממסד והמערכת המפלגתית. ישראל האמיתית כמו החליטה שהיא לא תיכנע לגחמותיה ולתחלואיה של ישראל הפוליטית, היא יצרה עולם מקביל של פריחה אנושית מפעימה, מרחיבת לב." אלא, שלטענתו, הדיסוננס הזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, והוא עלול להביא לקריסה.
ישראל הפוליטית נמצאת במשבר עמוק. "היא מופע מביש של פלגנות, שיסוי, הסתה ומלחמת שבטים. למרות כל האתגרים שבפניהם המדינה ניצבת – המערכת הפוליטית שלה לא מתמודדת איתם באופן שיטתי ומקיף. על פי רוב, היא נוטה להיות רדודה, שטחית ופופוליסטית. אין בה ענייניות ואין בה רצינות. אין לה מיקוד ואין לה תיכנון. היא מתנהלת באופן כאוטי. היא משרתת אינטרסים אישיים, מגזריים ושבטיים – במקום לשרת את הטוב הכללי. לא נותר בה דבר וחצי דבר מהחזון של ממלכתיות."
אולם אם ישראל "האמיתית", הלא פוליטית, היא סיפור הצלחה גדול כל כך, מדוע ההצלחה לא תמשך על אף הכשל של ישראל הפוליטית? "עוצמתה הבלתי רגילה של ישראל האמיתית איפשרה לה לשאת על גבה את חולשתה של ישראל הפוליטית במשך שנים רבות. אבל האנומליה הזאת לא תאריך ימים. כבר כעת היא לא מאפשרת קבלה של החלטות אסטרטגיות גדולות, התמודדות עם אתגרים מרכזיים והשקה של מפעלים לאומיים חיוניים. על כן, המדינה היהודית-דמוקרטית חיה את ההווה המסעיר שלה מבלי להיערך לעתיד. חמור מכך: היא חיה את ההווה המענג שלה תוך משכון של העתיד... כך, שלמרות הקסם המסוים שיש בחיים העשירים שהישראלים הצמיחו מחוץ לפוליטיקה והרחק מהממשלה – הקסם הזה הוא קסם מתעתע. וקסם מסוכן. כל ישראלי וכל ישראלית אשר עיניהם בראשם אמורים להבין שמצבה הנוכחי של ישראל הפוליטית מסכן את מדינת היהודים. וכי הגיעה השעה לשאוב מישראל האמיתית את האנרגיות העצומות שלה ואת היכולות העצומות שלה ולהשקיע אותן בבניה מחדש ובתיקון ישראל הפוליטית."
שביט מציע אתגר קונסטרוקטיבי; חזון ממלכתי של "משבטים לעם", בדומה לחזון הבן-גוריוני, אך בהתייחס לאתגרים של ימינו. הממלכתיות החדשה תהווה "את המבנה האדריכלי של ישראל במאה ה-21. ואשר תציע מודל ישראלי חדש. ואשר תתמודד באופן כולל ועמוק עם האתגר הקיומי הטובע במצב הישראלי. אבל תעשה את כל זאת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה עשה זאת בן-גוריון."
שביט עומד על מהות הממלכתיות, השונה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הישראלי העכשווי. "בשנים האחרונות המונח ממלכתיות נתפש כמונח של נימוסים והליכות. של כוונות טובות, אזרחות טובה ואופן התנהלות מהוגן. אבל האמת היא שהמושג של הממלכתיות הוא מושג עמוק מאוד. הוא שכונן את ישראל ויצב אותה... על הממלכתיות החדשה יהיה לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד. ולא למחוץ זהויות קודמות אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות, אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית רבגונית וססגונית. ולהוקיר את המסורת. ולמנף את העוצמות הגלומות בישראל האמיתית. ובכך לגבש ליבה ערכית ישראלית ולהציע סיפור משמעות ישראלי... מתוך הבנה שכולנו כאן שווים, עלינו לשאוף ולהפוך את ישראל לקהילה של קהילות. ועלינו לאפשר לכל קהילה לממש את ערכיה, את אורחות חייה ואת תרבותה ובה בעת היא קשובה לקהילות האחרות, לומדת אותן ומוקירה אותן."
הצגתי, על קצה המזלג, רעיונות עמוקים, של שני הוגים חשובים, בשני ספרים שעשויים להיות מסד לשיח ישראלי חדש, שנועד לבנות מחדש מרכז ישראלי המבוסס על שיקום הציונות הממלכתית.
ראש ממשלת ישראל עומד בראש מפלגה ששמה מבטא וקטור צנטריפוגלי, "ימינה", כאילו מה שחסר לנו הוא וקטורים החוצה – לשמאל או לימין. אני מקווה שהממשלה שהוא עומד בראשה, שיש בה ביטוי למגוון דעות רחב, לא תסתפק בדבק שהקים אותה על דרך השלילה – הרצון לשחרר את ישראל מהביביזם, ולא רק ב"לשרת את האזרחים", אלא תשכיל לעצב חזון ציוני ממלכתי חדש, שיביא להתחדשות הנעורים הציוניים של ישראל.
אסיים בדברים שכתב ארי שביט על דש ספרו: "מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים היא הייתה למעצמה רבת עוצמה. אבל כעת נשקף לה איום פנימי חמור. כדי להבטיח את עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית, עלינו לאחות את השסעים ולכונן ממלכתיות חדשה. עלינו לתת קול לרוב הישראלי וללכד את החברה סביב הציונות של המאה העשרים ואחת... הגיעה שעת תיקון."

פירון, הרב שי; ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות. קווי יסוד להתחדשות ישראלית, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ישראל, 2021. 229 עמ'.

שביט, ארי; בית שלישי – מעם לשבטים לעם, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ישראל, 2021. 221 עמ'.

2. צרור הערות ‏10.11.21
* זרם ביהדות או: אל תקרא לי חילוני – לפני 11 שנים התקשרה אליי רכזת תחום לימודי יהדות במכללת "אוהלו" (שהיום היא חלק מהמכללה האקדמית תל-חי) והזמינה אותי להשתתף ברב-שיח בנושא הזרמים ביהדות. היא סיפרה לי שישתתפו בפאנל רב אורתודוכסי, רב רפורמי ורבה קונסרבטיבית והיא מבקשת שאייצג בפאנל את היהדות החילונית. השבתי לה שאשמח להשתתף בפאנל, אבל יש בעייה קטנה. אני לא מגדיר את עצמי חילוני. היא השיבה "לא חשוב, העיקר שתבוא." ובאתי. נדמה לי שהיא הציגה אותי כנציג ההתחדשות היהודית או יהדות כתרבות. אולם בדברי הפתיחה שלי סיפרתי על שיחת הטלפון שקדמה ליום העיון.
בשלב השאלות שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר את עצמי חילוני. השבתי לה שכיהודי טוב, אענה בשאלה. מי כאן בקהל מגדיר את עצמו חילוני? רוב הסטודנטים הרימו את ידיהם. ביקשתי לשמוע מעשרה מן הסטודנטים החילונים הגדרה מה זה להיות חילוני. מתוך עשר תשובות, תשע נפתחו במילה "לא" "לא שומר כשרות" "לא מתפלל" "לא מאמין באלוהים" וכד'. התשובה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" היתה: "אני נוסע בשבת." אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי וביום שני. כשהוא אומר שהוא נוסע בשבת, כוונתו היא שהוא לא לא נוסע בשבת. כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.
אני לא רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. ההגדרות שלי הן על דרך החיוב. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. אני תושב הגולן. אני חבר קיבוץ אורטל. אני לא מגדיר את עצמי על פי תגיות שאינן מדברות אליי, כמו שמאל/ימין, דתי/חילוני, מזרחי/אשכנזי.
אז אל תקראו לי חילוני. זו תגובתי להצהרה של יאיר לפיד שהחילוניות היא זרם ביהדות.

* אוטוסטרדה רבת נתיבים – אם איני מגדיר את עצמי חילוני, באיזו קופסה אני משובץ?
כאשר בני הארץ הורידו מעפילים – כדי להגן עליהם מפני ציד המעפילים של הבריטים, הם התערבבו ביניהם, נטולי תעודת זהות, וכולם השיבו לשאלת השוטרים שדרשו מהם להזדהות: "אני יהודי בארץ ישראל." הנה, זו הגדרה שאני מזדהה איתה. אני מרחיב אותה לאני יהודי ציוני ישראלי בארץ ישראל.
אני קרוב יותר לדתיים האורתודוכסים, חבריי לבית המדרש הפלורליסטי המעורב "מעגלים", ולדתיים האורתודוכסים, המלמדים ולומדים במדרשת השילוב נטור, המעורבת, שאני היו"ר שלה, או הדתיים אורתודוכסים, שמתיישבים ביישוב המעורב רמת טראמפ שאני חבר בהנהלה שלו, – מאשר לחילונים שחוגגים את ההאלווין, כולל בקיבוץ שלי (וגאה בכך, שבעקבות חגיגת ההאלווין באורטל בשבוע שעבר, העברתי החלטה בפורום חינוך שאני היו"ר שלו – שבאורטל אנו חוגגים רק את חגי ישראל). אני שואף לראות את היהדות הישראלית כאוטוסטרדה רחבה ורבת נתיבים, ולא כשבילי עזים צרים (שביל העזים האורתודוכסי, שביל העזים הרפורמי וכו'). באוטוסטרדה הזאת אני חש חופשי לזפזפ בין הנתיבים השונים כיהודי בן חורין ומשוחרר מתגיות. אני יהודי מסורתי, אך המסורתיות שלי שונה משל רבים המוגדרים או מגדירים את עצמם מסורתיים. אך אם כבר לבחור הגדרה מן הספקטרום המקובל, אני קרוב יותר להגדרה "מסורתי". אך אני מעדיף להגדיר את עצמי כ"יהודי סתם". או כ"יהודי על-זרמי", כי אני מרגיש שיש בתוכי מן האורתודוכסיה הדתית-לאומית (לא החרדית), מן הזרם הרפורמי, מן הזרם הקונסרבטיבי, מן המסורתיות ומן החילוניות. ואני מעדיף להישאר כך, כדבורה המרחפת בין הפרחים השונים, יונקת מכולם ואני מקווה שגם מעשירה את כולם.

* סם מיתה – בתלמוד בבלי, מסכת יומא, נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי מהו שכתוב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'? זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה."
כאשר אני שומע את עסקני החרדים יוצאים בשצף קצף נגד מתווה הכותל, נגד תפילת נשים בכותל, נגד הגיור, את השנאה המבוססת על בורות כלפי הרפורמים, את ההחרמה של הרב גלעד קריב, אני מבין למי הכוונה בתורה שנעשית להם סם מיתה. הם לא זכו.

* נשיאה צינית לשווא – ח"כ שלמה קרעי הגיש הצעת חוק פרטית, המציעה לתעדף מי ששירת בצה"ל או בשירות לאומי בהעסקה ובקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. רעיון יפה. אממה? כשנכנסים לאותיות הקטנות מסתבר שהוא מציע להחריג מהחוק הזה את החרדים. אם כן, זה שם מכובס להצעת חוק לאפליית ערבים, תוך נשיאה צינית לשווא את ערך השירות בצה"ל.

* רגע של תאולוגיה – מה משותף לדת היהודית ולדת הביביסטית? שתיהן דתות מונותאיסטיות.

* שובר את השיא של עצמו – אפילו בנורמות של השקרן המוחלט נתניהו, מי שלעתים נדירות נתפס על דבר אמת ושמשקר אפילו בשתיקה – לכנות את מנסור עבאס "ראש הממשלה בפועל" זה הישג נדיר. הוא באמת מצליח לשבור את השיא או ליתר דיוק את השפל של עצמו.

* פרא אדם – אפילו בקנה המידה הנמוך מים המלח של הביביזם, אמסלם הוא פרא אדם יוצא דופן.

* מוח קטן – בשיחה עם ח"כ כלפון מימינה, בה ניסה נתניהו לשחד אותו לערוק מימינה, להצביע נגד התקציב ולסחרר את המדינה לסיבוב בחירות חמישי, הוא אמר לו: "לציונות הדתית יש לב גדול ומוח קטן." בנוגע לאלה מהם שעוד נוהים אחריו, הוא צודק. לפחות באשר למוח.

* מי זה מי זה – יכול להיות שהאיש שתקף את ח"כ סילמן הוא אחד מאלפי תושבי הרחובות השלמים שיצאו מגדרם כשנתניהו יצא מהמספרה וקראו לו בגרון ניחר: חזור?

* הטבלה לא משקרת – הנתונים חד משמעיים. יש יחס הפוך, מובהק, חד-חד-ערכי, בין אחוז המתחסנים למצב התחלואה בקורונה במדינות העולם. ככל שהמדינה מחוסנת פחות, כך התחלואה בה גדולה, ולהיפך.

* משקמים את הריבונות – המבצע הגדול והמוצלח של לכידת הנשק הבלתי חוקי הוא ציון דרך ועליית מדרגה במלחמה נגד הפשיעה במגזר הערבי. אחרי העשור האבוד של אובדן הריבונות, מדינת ישראל חוזרת לגליל ולנגב.

* יש שופטים בבאר שבע – בעיניי, אריה שיף זכאי. בעיניי, אשמה מדינת ישראל שהפקירה את תושבי הנגב ואת ביטחונם. אבל אף שלא זוכה, אני שמח שהוא לא נכנס לכלא. ברמה האישית, זה בעיניי העיקר. בקשת הפרקליטות להטיל על אריה שיף ארבע שנות מאסר (!) היתה מרושעת ומנותקת. אני מקווה מאוד שבית המשפט הנחית אותה על קרקע המציאות. אני מקווה מאוד שהם אפילו לא שוקלים ערעור. במסגרת עבודות השירות הייתי שולח את שיף להרצאות על הנושא: הגנה עצמית.

* הרף הציבורי – הטענה שמאיר שטרית שילם דמי שתיקה נכבדים לעוזרת הבית כדי שלא תדווח על הטרדה מינית, לא הוכחה מעולם. שטרית מכחיש זאת. העוזרת לא הגישה תלונה וסירבה לבקשת המשטרה שתמסור עדות. ואולי אי הגשת התלונה ואי מסירת העדות נובעת מדמי השתיקה שקיבלה? מבחינה משפטית שטרית לא היה אפילו חשוד וכמובן שעומדת לו חזקת החפות. אולם הרף הציבורי אינו זהה לסף הפלילי. כאשר עננה כבדה כזאת, המדיפה ריח רע כל כך, יושבת מעל אדם, אין הוא האדם המתאים להיות חבר בוועדה שממליצה על מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מינויו פוגע באמון הציבור בוועדה ובתהליך. אם רצה גדעון סער שאחד מחברי הוועדה יהיה שר משפטים לשעבר, הוא יכול לבחור שר שלא דבק בו רבב, כמו משה ניסים או דניאל פרידמן, למשל.

* רוח גבית לשחיתות – עסקת הטיעון עם ח"כ חיים כץ מנוגדת לאינטרס הציבורי המובהק של מלחמת חורמה בשחיתות. כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בנבחרי ציבור, אין מקום לשלושה דברים: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. האישום נגד כץ חייב להתברר עד תום בבית המשפט, בלי הנחות. הגיע הזמן לפצל את תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועמ"ש. מן הראוי שהתובע הכללי, מצביא המלחמה בשחיתות, לא יהיה אדם שמתוקף תפקידו עובד באופן שוטף עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם. היועמ"ש הוא בשר ודם, וקשה להאמין שהחיכוך היומיומי עם רוה"מ והשרים אינו משפיע על שיקול דעתו לפסוק לקולא כאשר מדובר באותם אנשים. הדבר אינו מתיישב עם האינטרס הציבורי.

* כשמבודדים את ישראל – סגנית נשיא ארצות הברית קמאלה האריס אמרה בנאום בכינוס וירטואלי של הליגה נגד השמצה כי "כאשר מבודדים את ישראל בגלל שנאה נגד יהודים – זה אנטישמיות, ואי אפשר לקבל זאת." נדמה לי שחל בלבול קטן בסדר המילים במשפט שאמרה האריס. נסדר אותו מחדש: "כאשר מבודדים את ישראל, זה בגלל שנאת יהודים וזו אנטישמיות."

* צדק מוחלט – במוסף "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו של בוריס ג'ונסון "אפקט צ'רצ'יל". אגב, אפרופו אביב כוכבי, הנה ראש ממשלת בריטניה מצא זמן לכתוב ולפרסם ספר, שדרש השקעת זמן רב במחקר. (האמת היא שהספר הזה נכתב עוד טרם בחירתו של ג'ונסון לראשות הממשלה, אולם כעת הוא כותב ספר על שייקספיר). הפרק שפורסם עוסק בצ'רצ'יל ומדינת היהודים ומתמקד בדרכו כשר המושבות של בריטניה בשנות העשרים.
הכתיבה של ג'ונסון קולחת ולא נטולת הומור. עם זאת, ניכרת הערצת הכותב למושא הספר, כלומר לפחות על פי הפרק הזה, מי שמחפש ביוגרפיה ביקורתית לא ימצא אותה. או ליתר דיוק, הביקורת תוצג אך הכותב יפריך אותה. הפרק מאושש את הידוע לנו, שצ'רצ'יל היה פילושמי, העריץ את העם היהודי והיה פרו-ציוני נלהב. עם זאת, אין הוא מסביר כיצד אותו צ'רצ'יל לא ביטל את הספר הלבן, שעליו מתח ביקורת כאשר פורסם, לאחר שעלה לשלטון, ולא פתח את שערי א"י לעליית יהודים בזמן השואה. מה שעוד אנו לומדים מן הפרק, הוא שג'ונסון עצמו הוא פרו-ציוני, ודומני שהוא היה מצביע בעד חוק הלאום.
ג'ונסון מתאר פגישה עם נציגות ערביי ארץ ישראל – "הוועד הפועל של הקונגרס הערבי-פלשתינאי" ב-1921, שבה הם הסבירו לו את התנגדותם לציונות ותבעו את ביטול הצהרת בלפור. "היהודים היו אלה שגרמו אקטיבית לחורבן בארצות רבות... היהודים שבטיים ולא ידידותיים לשכנים, ואינם יכולים להתערב עם מי שחיים בסביבתם... יהודי הוא יהודי בכל מקום בעולם" וכן הלאה (ה"וכן הלאה" הוא של ג'ונסון, שהסתפק בציטוטים האלה כדי שהקורא יבין את הנראטיב הפלשתינאי נגד הציונות כאשר בקושי היו יהודים בא"י). מתוך תשובתו של צ'רצ'יל: "יש צדק מוחלט בכך שליהודים, הפזורים בכל העולם, יהיה מרכז לאומי ובית לאומי שבו חלק מהם יכולים להתאחד. ואיפה זה יכול להיות אם לא באדמת פלשתינה, שאליה הם קשורים בכל נימי נפשם זה שלושת אלפים שנה?" את אהדתו ליהודים ביטא צ'רצ'יל שנה קודם לכן במאמר, בו כתב: "אף אדם בר-דעת לא יכול לפקפק בעובדה שהיהודים בלי כל ספק הגזע המדהים ומעורר הכבוד ביותר שנראה בעולם אי פעם."
בהופעתו בפני ועדת פיל (1937) אמר צ'רצ'יל: "התחייבנו לרעיון שביום מן הימים, בעתיד הרחוק מאוד, בתנאים של צדק ומשפט ונוחות כלכלית, תקום שם מדינה יהודית גדולה, של מיליונים, הרבה יותר מהמתיישבים בארץ כעת" (ועל כך מעיר ג'ונסון: "היום אנחנו רואים איך החזון הזה התגשם. יש יותר משמונה מיליון ישראלים ויותר מ-75 אחוזים מהם יהודים")...
ג'ונסון מתאר את המשך עדותו של צ'רצ'יל בוועדה. "הוא הכחיש שייבא 'גזע זר' לפלשתינה. 'כלל וכלל לא,' אמר, הערבים הם הכובשים. צ'רצ'יל ציין כי בתקופת ישו האוכלוסייה בפלשתינה היתה גדולה לאין שיעור – והיתה יהודית ברובה. כל זה השתנה במאה השביעית לספירה, כאשר התחוללה המהפכה המוחמדית בהיסטוריה של העולם, וערב-רב של מוסלמים שטפו את המקומות האלה, הם הרסו הכול, ריסקו הכול – ראיתם את הטרסות על הגבעות שהיו בעבר שדות חקלאיים, ותחת השלטון הערבי נותרו בשיממונם."
כאמור, ג'ונסון עצמו מבטא עמדה פרו-ציונית ופרו-ישראלית מובהקת, למרות שהוא מותח ביקורת על ישראל שמתייחסת "באופן מביש" לפלשתינאים. "אם אתם חושבים שככל, יש צדק במתן בית לאומי ליהודים אחרי אלפיים שנות רדיפות, במקם שבו חיו בעבר ושהיה כמעט לא מיושב באותה עת; אם אתם חושבים שהיה חזון בתקווה שהכישורים שלהם יפריחו את השממה; אם אתם חושבים שזה לא רעיון רע שתהיה לפחות דמוקרטיה אחת, גם אם אינה מושלמת, בחלק זה של העולם – אולי תחשבו שצ'רצ'יל הוא במידה מסוימת גיבור."
יש לי הרגשה שאקרא את הספר הזה.

* ביד הלשון: ברחל בתך הקטנה – הביטוי "ברחל בתך הקטנה", מקורו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". פירוש הביטוי הוא אמירת דבר בצורה מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים.
בפרשת השבוע מסופר על הצעתו של יעקב לדודו לבן: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה." כיוון שהתנ"ך נוטה לצמצום, ומקובל עלינו שאין בו מילה מיותרת, מדוע אמר יעקב "רחל בתך הקטנה"? די היה שיאמר "רחל", והרי לבן יודע שהיא בתו הקטנה. השילוש הזה נועד לעגן את ההצעה ולמסמר אותה בצורה ברורה, שלא תשאיר שום ספק או אי-הבנה. רש"י פירש את הפסוק בעקבות חז"ל: "כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל'. ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: 'בתך'. ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: 'הקטנה'. ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו."
אורי הייטנר