על "עט דמוי באר – שירים" מאת אדלינה קליין הוצאת דפוס שי 2021, 176 עמ'

על פניו נראה שם הספר מוזר – מה לעט ולבאר? אבל כשמשווים את הבאר לבור מים, הרי שבבאר – המים אינם נאגרים ועומדים, אלא נובעים מהתהום, וכך הציור מתבהר: כשם שהמים נובעים ללא הפסקה אל הבאר, כך היצירה נובעת בנפשה של המשוררת – אם תרצה, ואם לא תרצה. והעט, כמו הבאר, מאפשר ליצירה לקבל את צורתה על דף הנייר. ברור שהעט הוא ציור כללי לאמצעי הכתיבה, והוא אביה של המקלדת בהווי העכשווי. הקורא ימצא את העט בחמישה שירים שבקובץ ("מעת לעט", עמ' 26; "עט לכתב", עמ' 30; "עט עם מסגרת שקופה", עמ' 64; "עט", עמ' 68. – "רכשתי עט דמוי באר / לטבול בו את שירתי / ברגע של אמת אחת / מיני רבות." (עמ' 51).

בשירים נוספים מתארת המשוררת את הנביעה הזאת מנבכי הנשמה: "חשתי ציפור ממריאה מתוכי אל על" ("חשתי ציפור", עמ' 20). ובשיר אחר הדוברת מייחלת שהזולת יהיה שותף במלאכת הכתיבה ("כתיבה", עמ' 77). וכן הקורא ימצא בקובץ זה מספר שירים ארס-פואטיים: "ככל שהסופר חושף עולמו האישי / כך יותר קוראים / מוצאים בספרות את עצמם" ("הסופר", עמ' 48; ראו גם "תמצית הקריאה", עמ' 84; "שיריי – ילדיי", עמ' 120; "שיר", עמ' 147).

רבים משירי הקובץ הם הגותיים מאוד, בהן המשוררת משתפת את הקורא במחשבותיה על מה שנהוג לכנות "מצבו של האדם", על יעדו ומאבקו עם הזמן החולף, זה שבשירת ימי הביניים נחשב לבעלת אישיות אכזרית: "כשהתהלכנו ברצף ליניארי / כשלא סטינו מהדרך כמו מסילת רכבת / ידענו את נקודת היעד" ("רציפות או כלום", עמ' 36); "השעון נשפך לתוך / מוח הזיכרון האפל המתחבר" – שורה המזכירה את הציור הסוריאליסטי של סלבדור דאלי ("השעון" עמ' 151); בשיר אחר מתואר הפער בין הטבע כפי שנברא, ובין השמות שעושה בו האדם: "אבל ממול היו מוצבים טילים וטנקים / ומשאיות עמוסות בחיילים / מתכננים להרעיש ולהצית / את הטבע הרוחש יופי והוד" ("דוב אחד ענק", עמ' 74; ראו שירי הגות נוספים: "איה", עמ' 41; "החיים הם נובלה", עמ' 68; "סטריאוטיפים", עמ' 136;"ערכים", עמ' 163; "הסופר וגיבוריו", עמ' 169).

יש גם שירי אהבה מעטים בקובץ, הרי דוגמה:

כנפתי רקותיי בכף ידך

בזיז מצאתי מבטך

מאייר שפתותיי באגודל

("בזיז", עמ' 99)

ובאותו העמוד:

"נשיקותיך כשבר ענן

"שמרתי בתוכי –

גלויות שפתיך; חרוזי עיניך."

("חרוזי גשם", עמ' 118)

ראו גם "קולך מתוך עצמו" ו"עד הדרך אליך" (עמ' 131).

אהבתי את שיר ההלל ליבגני יבטושנקו ("אצבע מאשימה", עמ' 86) ואת השיר המזכיר בכפיפה אחת את הגעגועים לציון בשל ריח התפוזים, ואת הגעגועים לריח הספרים ("ריח תפוזים וריח חבילת ספרי שירה" (עמ' 154).

שיריה של אדלינה קליין חפים ממשקל וחרוז, כמקובל היום, והיא גם אינה מרבה להתהדר בלשון פיגורטיבית, אבל כשהיא מביאה ציור, הוא ממש נחרת בזיכרון בשל ייחודו, למשל, היא נוקטת לעיתים בסינאסתזיה (מטפורה המערבבת חושים): "תרגומיה בשפת האור" ("תרגום", עמ' 37); "השמיים נושמים כחול" (עמ' 93); ראו גם ערבוב תחומים בציורים הבאים: "שוזרת ציפורי יום"; "את אורגת חלומות" (עמ' 13); "אבני עוצמה" (עמ' 52); "במערה חשוכה של מחשבות" (עמ' 54); "מחשש שקשוק קרונות השיכחה" (עמ' 113); ואוקסימורון: "לשמוע את הרחש / של שתיקה דוממת" (עמ' 67).

בשיר "מעת לעט" (עמ' 26) יש קלמבור: "מעת לעט / מעט הוא הרבה / והרבה הוא מעט... עד כמה המעט מתמעט / מעת לעט – / מתמלא עד גדות". חרוז, כאמור, אין אבל ניתן למצוא אנאפורות (עמ' 28, 30, 111).

צריך לציין גם את הציורים היפים בעמודי הפתיחה של הפרקים בקובץ, ציורים מאת המחברת ומאת אחותה, אגי אנטה קליין, התבנית היפה של הספר, ויחד עם השירים המעניינים – מועידים לקורא שעות של הנאה.

משה גרנות