על "מנהיגות במעגלי החיים"
מאת אביגדור קהלני
עוז 77 2020
מהדורה שישית, 304 עמ'
את קורותיו של אביגדור קהלני מכיר הציבור הישראלי לפרטיהן: את גבורתו במלחמת ששת הימים, ואת פציעתו האנושה, את התעוזה שלו לעמוד מול כוח שיריון עדיף (פי עשרה!) במלחמת יום הכיפורים, את שלושת העיטורים שעוטר על גבורתו – עיטור הגבורה, עיטור המופת, עיטור נשיא המדינה, את העלייה בשלבי הדרגות בצבא עד לדרגת תת-אלוף (בין המח"טים שהיו תחתיו – שאול מופז וגבי אשכנזי), את התפקידים שמילא באזרחות: יו"ר רשת "עמל", חבר כנסת ושר, ממלא מקום ראש העיר תל-אביב, יו"ר הוועד למען החייל – כל אלה, כאמור, מכיר כל קורא ספר בישראל, מוקיר ומתפעל מהאישיות שלו העשויה ללא חת. דברים אלה מפורסמים לא רק בספר עליו דנה הרשימה הזאת, אלא גם בספריו הקודמים, וכן בכתבים שחוקרי מערכות ישראל כתבו עליו ועל גבורתו.
לאורך כל הספר שלפנינו יש פירוט התכונות שמחייבות מנהיג, ואלו, ללא ספק מאפיינות את קהלני עצמו: אהבה גדולה לעם ולארץ, אחריות, מעוף, יושר, מוסריות, תחושת שליחות, דוגמה אישית, קור רוח, מקצוענות, אמינות, אנושיות כלפי המונהגים, הבנה בנפש האדם, אוזן קשבת ויכולת להביט ישירות בעיני אלה שאותם מוביל המנהיג אל היעד. המנהיג הוא גם מחנך, ואינו נזקק לעונשים. רצויה, כמובן, כריזמה ויכולת למגנט את השומעים. מנהיג אמיתי מצליח להתגבר על הפחד, ומתנהג כמו אבא אוהב כלפי המובלים על-ידו, ומרעיף חמלה כלפיהם – כך נהגו, לפי המחבר, משה רבנו ומהטמה גנדי.
המחבר מראיין את הרב ישראל לאו ואת הפרופ' אביגדור שנאן באשר לתכונות המנהיג של משה רבנו, שהיתה בו צניעות, ולא שש אל התפקיד, היה נקי כפיים, חמל על העם, ודאג להם למים ואוכל, וכצפוי, היות שהיה תדיר תחת זכוכית מגדלת, היו לו גם כאלה שניסו להכשילו.
אביגדור קהלני מקבל בשלמות את המיתוס המקראי שמתאר את דמותו של משה, שבכריזמה שלו הוא מצליח להניע 3 מיליון איש לצאת ממצרים אל המדבר, ומשם לארץ ישראל. אבל ברור שהמציאות היתה שונה לחלוטין מהמתואר במיתוס זה. וכי ייתכן שייצאו 3 מיליון עבדים ממצרים, המתועדת בקפדנות על ידי סופריה, ולא יהיה לזה זכר בכתובות המצריות? הייתכן לקיים אוכלוסייה ענקית כזאת במדבר במשך ארבעים שנה?
אבל המחבר שלנו מאמין למיתוס, וגם מרואייניו (לאו ושנאן), ואולי טוב שכך, וכל זה כדי לצייר דמות אידיאלית של מנהיג.
כל חוקר מקרא מודע לכך שדמותו של משה עוצבה מאות שנים לאחר שהאיש חי ופעל, וכנראה הפעם הראשונה שהתורה נודעת לעם ישראל היתה בימי יאשיהו, כלומר, כ-600 שנה לאחר התקופה שבה כנראה חי משה. עובדה שהמלך יאשיהו נדהם כשקוראים לפניו את התורה, כי זאת הפעם הראשונה שנודע לו על קיומה (מלכים ב' כ"ב 11-10). מסתבר שבחירי ה' אינם יודעים כלל מה כתוב בתורה, ומה היו ציוויו של משה: גדעון בונה אפוד לה' (לא לאליל! – שופטים ח' 27-24). יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!) (שופטים י"א 31-30, 40-35). ליהונתן, נכדו של משה, אין מושג מה כתוב בעשרת הדיברות, והוא עובד את ה' בפסל (שופטים, י"ח 30). שמואל האפרתי ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 2), מקום שלפי התורה – רק הכהן הגדול יכול להיכנס אליו ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז). בביתו של דויד, שבוודאי האמין בה', היו תרפים (שמואל א' י"ט 15-13), והוא מחזיר לעצמו את מיכל, לאחר שהיתה נשואה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 16-13), מעשה מנוגד לחלוטין לחוק התורה (דברים כ"ד 4-1).
זכותו של המחבר לקבל את המיתוס ככתבו, ולקבלו כאמת, אבל עיון קצת יותר מדוקדק, לפחות מצידו של אביגדור שנאן, היה מצביע על כך שמשה, האוהב את עמו וחומל עליו, מרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7), מרשה לבעל עבד להכות אותו עד מוות, ולא ייענש "כי כספו הוא"(שם, פסוקים 21-20), ומצווה את הצו המזוויע: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ' 16).
אני גם תמה על אביגדור שנאן שלדעתו דויד (עוד דוגמה למנהיג אידיאלי) מספק הגנה לאנשי האזור בו הוא מנהיג כנופיה של מורדים במלכות. הכוונה, כמובן, לכתוב בשמואל א' פרק כ"ה – פרשת נבל הכרמלי. יקרא נא שוב, ובעיון, הפרופסור הנכבד, וייווכח כי דויד ביקש מנבל דמי חסות, פרוטקשן, כי הרי נבל לא שכר אותו שיגן עליו, וכמו כל איש פרוטקשן שכבודו חשוב לו, הוא התכוון לא להשאיר לנבל עד הבוקר "משתין בקיר" (שם, שם, פסוקים 22-21) על חוצפתו לא להיענות לדרישתו.
ושוב, המחבר מעדיף את המיתוס, כשהוא מציין כי דויד היה איש ספר, ומשורר גדול שחיבר את ספר תהילים. אילו באמת היה דויד איש ספר, הוא היה כותב בעצמו את המכתב ליואב בן צרויה, וחותם בחותמת המלך כסודי ביותר, כשהוא דורש מיואב לדאוג שאוריה החיתי ייהרג בקרב. אילו כתב בעצמו – איש לא היה יודע שהוא ציווה להרוג את עבדו הנאמן כדי "לטהר" את הניאוף שלו עם בת-שבע. מן הסתם המלך הגדול הזה לא ידע לכתוב, וברגע שהוא הכתיב את הדברים לסופרו – הסוד התגלה.
ובאשר לתהילים, וכי יעלה על הדעת שדויד יכתוב "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון"? (תהילים קל"ז 1) או "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (שם קכ"ו 1)?
הספר סוקר מנהיגים נוספים, על מעלותיהם וחסרונותיהם: דויד בן-גוריון, שליד הזכויות הרבות שלו, מסתבר שהיו לו קווי אופי לא מרנינים במיוחד, כגון אי הנכונות להודות בטעותו להורות על הפגזת "אלטלנה" ב"תותח הקדוש". הוא ריפה את ידיו של רבין בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הוא לא נתן אשראי לממשיכו, לוי אשכול, ולא הסכים ללכת להלווייתו – לא בדיוק התכונות הנדרשות ממנהיג אידיאלי, כפי שפורטו לעיל.
המחבר אוהד את גולדה, שלא חתרה לקבל על עצמה את תפקיד ראש הממשלה, והתפקיד הוטל עליה על ידי המפלגה, למרות רבים שהתחרו עליו. וכפי שהמחבר דורש מהמנהיג, היא הודתה שטעתה כששמעה בקול הגנרלים, ולא דרשה גיוס מילואים ברגע שנודע לה כי היועצים הרוסיים מתפנים מסוריה וממצרים.
גם מנחם בגין זוכה לאהדה של המחבר, בעיקר בגלל היחס האבהי שלו כלפי עמו, כאשר הכאב על ההרוגים הרבים שמלחמת שלום הגליל גבתה מהעם גרם לו לומר שאינו יכול עוד, ולפרוש.
יצחק רבין נערץ על המחבר בעיקר בזכות הישירות שלו, ניקיון הכפיים, והנכונות שלו לקבל אחריות לא רק על הצלחות (מבצע אנטבה), אלא גם על כישלונות (החילוץ הכושל של נחשון וקסמן).
למרות ההערצה לרבין, קהלני מרד בו גם לגבי הסכמי אוסלו, וגם לגבי נושא רמת הגולן, והוא הקים מפלגה חדשה בשם "הדרך השלישית", שהצביעה נגד אוסלו ב'. למרות "הבגידה" הזאת במפלגת העבודה, גם רבין וגם פרס תמכו בו בבחירות לראשות עיריית תל-אביב מול רוני מילוא, שזכה בתפקיד בהפרש של אחוז אחד. המחבר מצביע על אישיותו המדהימה של שמעון פרס, אשר למרות אינספור כישלונות לא התייאש, כי בחיים "יש תמיד עוד רגע". הוא נגע באנשים כפי שמנהיג חייב לנגוע, והוא סלח לרבים שבגדו בו. לבסוף, כפי שכולנו יודעים, הוא גם זכה לכבוד בארץ ובעולם.
המחבר מצביע על הזכויות הרבות של בנימין נתניהו בתחום הכלכלה והביטחון, מסכים עימו שאין לנו פרטנר אצל הפלסטינים, אבל מסתייג מהראוותנות שלו, ומייעץ לו עצה שמנהיג חכם היה חייב לקבל: להתנצל על המתנות שקיבל, לכמת את מחירן ולתרום את הכסף לצדקה.
אריק שרון קיים בגופו את מה שקהלני מתייג כחובת המפקד – הוא היה עם חייליו בקרבות עקובים מדם, היה בעל מעוף שאין לו מתחרים, והיווה דוגמה אישית למונהגים על-ידו. אריק שרון עצמו העריך את משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, שהיה היחיד מכל הממונים עליו שהגיע אל התופת לפני ובעת המעבר על תעלת סואץ.
קהלני משווה את המפקד לשחקן על הבמה – ההשוואה לא ממש נראית לי, כי שחקן מתחפש למי שהוא איננו, ואילו המפקד החושף נראות של חף מפחד – מתחפש למי שהוא משתוקק להיות. המפקד ממלא את עצמו בתעצומות נפש להסתער אל התוהו בניגוד גמור למה שאומר לו השכל הישר. קהלני מאמין שגם באישים של העולם האזרחי קיימות מידות המשויכות למפקד צבאי, כמו דוגמה אישית, שקיפות ביחס ליעד, עבודה קשה, יחס נאות לעובדים. הוא מזכיר ראשי ערים מצטיינים כמו רון חולדאי בתל-אביב, מוטי ששון בחולון, מקימי רשתות כלכליות אדירות כמו דויד פתאל ועפרה שטראוס, מאמני ספורט בעלי הישגים כמו פיני גרשון ושלמה שרף, מנכ"ל תיאטרון כמו נועם סמל, ומהעולם הרבני את הרב ישראל לאו, הרב ינון רביב (שלא שירת בצה"ל!), הרבנית החב"דית הינדה גרליצקי, פעילה בקהילה ואם לשלושה-עשר ילדים.
קהלני מעריך את חוכמתם של הרבנים, ואת הדאגה שלהם לצאן מרעיתם. אני מתפעל מהם פחות, ולו משום שהם מנדים את אחינו היקרים, הרפורמים והקונסרבטיבים, שבניגוד לרבנינו, הם כן פתוחים לקדמה ולשוויון בין המינים, והם גם לא סוברים שיש לאלץ זוגות להפליג לחו"ל על מנת להתחתן.
כל הכבוד לקהלני שמעניק אשראי לאישים האלה, אפשר אולי להשוות את נתינתם של אלה לנתינתו של קהלני כשעבר לעולם האזרחי, כפי שפורט בצמצום לעיל, אבל בשום אופן לא ניתן להשוות את נתינתם לעם ולמולדת, לנתינה האדירה שלו בשלוש מלחמות, כשישראל נאבקה על קיומה. לולא אנשים כמוהו, שהיו מוכנים להקריב את בריאותם, ואף את חייהם, על מזבח ביטחון העם והארץ – בוודאות לא היינו זוכים לתקומה. מתוך ים השמות של אלה שחירפו נפשם למען ביטחון ישראל, מזכיר קהלני (בנוסף על הכתוב לעיל) את שמואל גורודיש, רן פקר, זוריק לב, אביגדור בן-גל, משולם רטס, בני גנץ, חזי לוי, דורון אלמוג – אישים שעם ישראל חייב להם את עצם הזכות לנשום אוויר בארצו החופשית.
מיֶדע אישי (נלחמתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובפעולות מעבר לגבול) – אני מעיד על מפקדיי שהתנהגו ללא חת, הגם שכמוני בוודאי חשו פחד וחרדה אל מול התופת שאליה היה עלינו להתקדם. בזכות המפקדים והחיילים, שרבים מהם לא שבו משדה הקרב, ורבים אחרים שבו, אבל נותרו פצועים בגוף ובנפש – בזכותם המזימה של שכנינו-אויבינו להכחידנו לא צלחה בידם, וללא ספק, אביגדור קהלני הוא הנערץ שביניהם – דוגמה ומופת לדורנו ולדורות אחרינו.
משה גרנות