שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית

משה סמילנסקי היה נער כבן שבע-עשרה, כאשר עלה לארץ-ישראל. משפחתו התיישבה בחדרה. נחזור עכשיו רחוק-רחוק לאחור, אל יום שבת בשנת 1891, כאשר הנער משה יצא לטייל בחולות קיסריה, ליד מושבתו החדשה, הטרייה מאוד, חדרה. במהלך הטיול התרחשה פגישה מאוד טראומאטית, מאוד מרתקת, בינו לבין פרש בידואי, פגישה שדומני שעתידה להותיר חותם על כל כתיבתו בעתיד.

אולי תקראי את, ראומה, את הקטע היפה מזכרונותיו של סמילנסקי, המספר על פגישתו הראשונה, בחולות קיסריה, עם הפרש הבידואי.

היבטתי אליו ומראהו היפה הקסימני. מה יפה היה. פראי. ציציות שערות פראיות מתפרצות מכל עברי כאפייתו, עבאייתו הרחבה מתבדרת כשתי כנפיים באוויר, וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה. היבטתי ונהניתי ממראה עיניי. אהבתי את הפרא הזה, אשר לפני.

הוא עבר על ידי. נעץ בי מבט של זעם. ליבי היכני. מה הזעם?

וילך לו.

וכשעבר כעשרים צעד, הפך בתנועה מהירה את סוסתו, חזר אלי ויעמוד לפני.

"קום יהודי, עמוד!"

קולו היה מצווה ומעליב. כבר למדתי להבין במקצת את שפתו, ויותר ממה שהבנתי את דבריו, הבנתי את קולו. לא קמתי.

"מה לך? מה אתה רוצה?"

"קום, אני מצווה! לך, לך מפה."

כמה שינאה וכמה בוז בלטו מתוך קולו. ידיי ורגליי רעדו מצער ומכעס. לו היה דבר-מה בידי, כי אז השלכתי למולו. לו יכולתי הייתי נועץ בו את ציפורניי. אבל, יחידי הייתי. הולך ברגל. כל כלי-זין לא היה בידי. למה כלי-זין לנער עברי?

"לך, לך! אני על אדמתי!" אמרתי לו.

פניו אדמו כדם. וירם את מקלו הלח ויצליף על ראשי. הצליף, דחף בסוסתו, וידהר ממני והלאה.

קפצתי ממקומי כמטורף. רגעים מספר רצתי אחריו, עד שמחשבתי היכתה על ליבי – מה אתה עושה? ואפול על פני ארצה.

אל תלעגו לי, בכיתי. בכיתי כילד, בקול. מרה ועלובה היתה בכייתי. וימים רבים אחרי זה היה ליבי כולו כמכה טרייה. ולא סיפרתי לאיש את עלבוני עד היום הזה. ולא חזרתי עד היום הזה, במשך שלושים ושתיים שנה, לראות את קיסריה.

אנחנו רואים, אפוא, שבשחר יחסיו של משה סמילנסקי, האיכר, והסופר-לעתיד, עם ארץ-ישראל, עם השאלה הערבית ועם דמות הערבי – עומדת פגישה טראומאטית, מאוד קשה, עם אותו פרש ערבי שהיכה אותו משום שהעיז לומר שעל אדמתו-שלו הוא, הנער העברי, עומד.

משה סמילנסקי היה אולי הסופר הרומאנטי ביותר, האוטופיסט הגדול ביותר, בעל הגישה ההומאניסטית והפאציפסטית המקפת ביותר ביחס לדמות הערבי בספרות העברית – והנה אנחנו רואים שגישתו, כזו של סופרים דומים לו מאותה תקופה – לא באה, בשום פנים ואופן, מאי ידיעת המציאות; בשחר כל הדברים שהוא עתיד לכתוב על הערבים, כל ניסיונות הקירבה והאהבה, עומדת אותה חווייה, שאגב – חוזרת שלוש פעמים בספריו בכתביו, בכמה נוסחים, חווייה קשה של פגישה עם המציאות הארצישראלית; ואם הוא חלם בספריו, וניסה להגיע למשהו אחר, ליחסי שלום ואהבה ורעות בין שני העמים, זה לא מפני שהוא התהלך, כחולם תמים, בערפל של אי ידיעת המציאות, אלא משום שידע עד כמה היא קשה, ומכאיבה, כאותו מקל לח שבו הוצלף על פניו בטיול הראשון שלו, בשנתו הראשונה בארץ-ישראל.

*

סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.

"לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.

"חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"

"רק אחת, לטיפה."

"ואצלכם אין מכים?"

"לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."

"אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

"בוודאי."

"ואותנו מוכרים כחמורים."

עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.

"אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."

"לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.

לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:

"לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."

"אבי יהרגני. אותי ואותך."

הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.

אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.

ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!

כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.

בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישה שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:

– אתה התחתנת?

– כן.

– אני הייתי רוצה לראות את אשתך.

הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.

זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.

*

על סיפורו זה וגם על האחרים במחזור "בני ערב", חתם משה סמילנסקי בשם: חוואג'ה מוסה. הדבר מורה על רצונו לראות את חיי הערבים מבפנים, לתאר אותם כפרטים, כאנשים בשר-ודם. גם סגנונו העברי של סמילנסקי בסיפוריו אלה, מעניין. הוא אינו מרבה להשתמש במילים ערביות. הוא היה מאוד פוריסט במובן זה, של כתיבה בעברית בלבד, ולא כתיבה ז'אנריסטית, שמרבה להשתמש במילים ערביות. אבל, כאשר בודקים כיצד מדברים גיבוריו הערבים, בעברית – רואים שהוא תירגם את צורות-הדיבור הערביות, את הברכות, כיצד מקבלים פני אדם, איך נפרדים ממנו – ונתן להן בעברית את טעם המזרח, בהחזירו את נוסח הדיבור הערבי למעין מקור תנ"כי.

נביא שלוש דוגמאות, שלושה סיפורים, שמאפיינים את גישתו של סמילנסקי לשאלה הערבית במחזור סיפוריו "בני ערב".

*

"שייך עבדול קאדיר", סיפור משנת 1909, התפרסם לראשונה ב"העומר", כתב-העת הספרותי הראשון שהופיע בארץ-ישראל, שנערך בידי ש. בן-ציון, ושאף להביא מהווי הארץ.

בסיפור "שייך עבדול קאדיר" נגללת פרשה מסובכת של קניית אדמות רחובות מהשבט הערבי השכן, שבט סתריה. סמילנסקי מנסה לתאר, מן הצד הערבי, את קניית אדמות המושבה, ובעצם את ראשיתה של העלייה הראשונה, ולהציג את הערבים כמקבלים את התיישבות היהודים בקירבם.

בסיפור מתרוצצות שתי מגמות, לפי הדמויות המשתתפות בו. חלק מן השבט נלחם במתיישבים היהודים החדשים, אך אינו מצליח. החלק האחר משלים עם קיומם, אם כי לא מתוך אהבה גדולה. סמילנסקי שם בפי אחד הערבים את הדברים הבאים, הנאמרים בסוף הסיפור:

"כן, שונאים אנחנו אותם, כלומר – היהודים. תכלית שנאה אשנאם גם אני. אבל יש שאני מתחיל גם לכבדם. מי שאין אלוהים בתוכו, אין מכבדים אותו. הראית כי ימכור יהודי את אדמתו ללא-יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרשיע את בני עדתו?"

"לא." (אומר הערבי השני), "אבל את כספם הם נותנים לנו ואת עבודתם אנחנו עושים."

"זאת אמנם," (עונה לו הערבי), "היתה נחמתי כל הימים. אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים את התעלה, חופרים ושרים, רפתה גם נחמתי האחת הזאת."

הקטע מאוד מעניין, ואקטואלי. סמילנסקי שם בפי השייך הערבי, שלו היתה האדמה שייכת קודם, את דברי ההשלמה עם בואם של היהודים, ומדוע? – כי צעיריהם עובדים עבודת כפיים; והכוונה כבר לצעירי העלייה השנייה. מעניין כיצד הצדקה זו היתה נראית בעיני השייך הערבי (הדובר מפי סמילנסקי) היום, כאשר עבודת הכפיים בארץ חזרה להיות עבודת ערבים בעיקרה; האם זה לא היה הופך את דעתו על סיכויינו?

*

המגמה של משה סמילנסקי, במחזור סיפוריו "בני ערב", היתה מצד אחד בסימן של גישה הומאניסטית, ומהצד השני – הרומאנטיקה ביחסים שבין שני העמים, ובעיקר בחיי ערבים בינם לבין עצמם.

הסיפור "ברחש", משנת 1923, מתרחש בראשית המאה, או בסוף המאה הקודמת, ומתאר את המוכסים, אלה שהיו חוכרים את המיסים מן השלטון התורכי – בבואם לכפר ערבי, לחמוס את היבול של הפלחים; כיצד הם יושבים אצלם, אוכלים את תרנגולותיהם, לוקחים ממזונם, חומסים את רוב יבולם – ויוצא שהללו עבדו לחינם, ועוד השתעבדו בחובות. אין בסיפור שום דמות של יהודי. כל-כולו בא לתאר את קשי החיים של הפלאח הערבי, מתוך הזדהות עמוקה עימו. המוכסים הם כמו הברחש היורד, עוקץ, מציק, ואי אפשר להיפטר מעונשו.

*

סיפור משנת 1921, "גואל הדם", הוא אחד בסידרת סיפורים בנוסח רומיאו ויוליה, שמיוסדים על מנהג נקמת הדם, שרווח בין השבטים הבידואים, וגם בקרב משפחות הכפריים, הפלאחים.

סמילנסקי מתאר נערה, שאהובה רצח את חתנה, ביום חתונתה. אביו הנרצח מאמץ אותה לבת והיא גדלה אצלו. הרוצח בורח לעבר-הירדן וחי שם שנים רבות. אך הרוצח עדיין חושק בה – הלא לכן הרג את אהובה. אחרי שנים הוא מבקש להתפייס, לשאת אותה לאישה. הנכבדים משפיעים על אבי הנרצח, שגידל אותה, לקבל את הרוצח, לסלוח לו. הוא אכן מקבל אותו, נערכת סולחה, עושים מסיבת חתונה, והרוצח, האהוב-לשעבר, רוכב ומשתתף בפאנטזיה, עם שאר חבריו. וביום אושרו הגדול ביותר, בלב השמחה – לוקח האב השכול את הרובה, יורה בו והורג אותו.

כלומר, גאולת הדם, חוקי החברה הנוקשים – חזקים מכל יחיד. הסיפורים הללו הם עלילות נהדרות למזרחונים, על משקל מערבונים, אם היו עושים מהם סרטים – ובכולם הגורל, נקמת הדם, מתגברים על אושרו של היחיד, ואין לו מפלט מהם.

המאפיין את מחזור הסיפורים "בני ערב" הוא ראיית חיי הערבים מבפנים, ראייתם כפרטים, אף פעם לא כסיוט, אף פעם לא כזרים; וההזדהות העמוקה עימם, הן מצד ראיית סבלותיהם האנושיים, הן בסיפורי אהבתם, והן בצער על מצבם הכלכלי הקשה.

אך זה עדיין לא כל הסיפור.

*

ברומאן "הדסה", שנכתב בשנת 1911, אך התפרסם בספר שנים מאוחר יותר, מתאר סמילנסקי חיים במושבה ארצישראלית שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה, קרוב לוודאי שהרקע הוא רחובות, מושבתו. הבעייה המרכזית שהרומאן מעלה היא מפגשם של צעירי העלייה השנייה עם השאלה הערבית, המתרחש במושבה שמייסדיה ומנהיגיה הם איכרי העלייה הראשונה.

הצעירים, אנשי העלייה השנייה, שזה מקרוב באו ארצה, רוצים לעבוד במושבה, רוצים להתערות במולדתם. האיכרים אמנם נותנים עבודה לפועלים העברים, אבל לא במידה מספקת, זאת משום שקשה לצעירים יהודים אלה להתחרות בפועל הערבי. הלה צריך פחות מהם למחייתו, נחשב לחרוץ יותר ולוא רק משום שדרישותיו פחותות יחסית לשכרו. אפשר לרדות בו. הוא לא אינטליגנט, כפועל היהודי, שלפעמים משכיל יותר מן האיכר שמעסיק אותו. זו היתה אז שאלה נכבדה וחשובה כשלעצמה, שאלת העבודה העברית.

ומה קורה במושבתה של הדסה?

המושבה נוסדה על אדמה שהיתה שייכת קודם לערבים, שעיבדו וגם איבדו אותה תוך כדי שקיעתם בחובות; אותם אלה שהבעלות על האדמה עברה אליהם, נושיהם של הכפריים, האפנדים העירונים, מכרו אותה ליהודים. הערבים המקומיים איבדו אמנם את אדמתם אבל המשיכו לעבוד בה כפועלים שכירים אצל האיכרים. והנה באים עתה צעירים יהודים ואומרים: אנחנו גם נהיה הפועלים. זאת אומרת, לא רק שלא תהא אדמתם, אלא גם מקום עבודה אצל היהודים לא יהיה להם.

אנחנו נהיה הפועלים היחידים אצל עצמנו! – זה נשמע היום קצת חלום, אבל זו היתה הסיסמה של אז. האיכרים, תחילה, לא הסכימו לזאת, אך הנה הגיעה שעת מבחן. הם רכשו שטח אדמה חדש למושבה, והיה נחוץ לחרוש אותו חריש שגם מוכיח וקובע את הבעלות. הפועלים הערבים, לא היה אפשר לסמוך עליהם, כי במקרה הזה,הבעייה המעמדית הפכה פתאום לבעייה לאומית. עבודת הפועל הערבי אמנם זולה יותר, אבל אי אפשר לסמוך עליו כשבאים לחרוש קרקע שהיתה שייכת קודם לבני-עמו. ואז נזכרים האיכרים שיש להם קבוצה של פועלים עברים, צעירי העלייה השנייה, ואומרים להם: יש לנו עבודה בשבילכם! יופי! בואו, אנחנו חורשים!

הפועלים, תחילה, שמחים מאוד, כי הם הלא באו לעבוד בארץ, והם יוצאים עם האיכרים לעבודת החריש. מתרחשת היתקלות עם הערבים, אמנם לא מגיעה לידי קורבנות ממש, אבל לסכסוך ולמכות; ופתאום הפועלים העברים נוכחים לדעת שהם נלחמים על כיבוש קרקע, שאמנם נקנתה בדין מידי הערבים.

הדבר מחולל משבר בקירבם. יש בהם האומרים: הלא באנו לארץ כדי להילחם, יחד עם המעמד המדוכא, עם הפלחים, נגד האפנדים ונגד האיכרים, הבורגנים, הקאפיטאליסטים, שהם המעמד המנצל. כך הם חונכו ברוסיה. הם צעירים מהפכנים. הם באו ליישם בארץ את מלחמת המעמדות הסוציאליסטית. והנה מתברר לשם שהקו החוצה הוא בין שני עמים ולא בין שני מעמדות. וכי הם, יחד עם האיכרים, שהם במידה מסויימת שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – עומדים בחזית לאומית משותפת מול האפנדים והפלחים גם יחד.

בא תורה של ההתפכחות. אחד הפועלים, לוריא, מסכם בערב את קורות אותו יום:

"אכזרית היא מלחמת קיום זו," נאנח לוריא ומוסיף, "נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

סמילנסקי עומד כאן במצב מאוד מיוחד. כאיכר צעיר, כסופר, כאיש שהיה מעורה בעשייה הציונית ובעסקנות הציונית בארץ-ישראל, במובן החיובי והטוב – לימים היה אחד מרוכשי האדמות הגדולים, למען ההתיישבות. בצעירותו היה מקורב לאנשי העלייה השנייה. ידידו הטוב היה יוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר". בהשראת אינטליגנציה עברית צעירה זו הוא החל לכתוב. היה קרוב אליהם. אבל כאשר התחדדה השאלה של העבודה הערבית – חל לדבריו קרע בינו לבינם.

מדוע?

סמילנסקי אמר: אני מחייב עבודה מעורבת, שיהודים, וגם ערבים, יעבדו אצל האיכרים במושבות. אבל אתם, שאומרים עבודה עברית בלבד – (דבר הנשמע היום אוטופי מאוד) – אתם בעצם מקצינים את הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, ועושים דבר שאסור לעשותו – די לנו שקנינו מהערבים את אדמותיהם, לא ייתכן שגם ננשל אותם מזכותם לעבוד אצלנו, עליהן.

*

בשנת 1912 חזר סמילנסקי ארצה לאחר ששהה, לצורכי ריפוי, כשנתיים בחוץ-לארץ. בינתיים נתרחשה פרשה פוליטית של מרד בתורכיה, עלו לשלטון "התורכים הצעירים", ניתנה ה"חוריה", הכרזה על יתר זכויות לנתיני האימפריה העותומנית. הדבר עורר תקוות אך גם גרר מהומות, ליבה את אש התנועה הלאומית הערבית בסוריה ובארץ-ישראל. היו גם התנכלויות ליהודים ביפו, בעקבות אותו ליבוי. וכאשר חזר סמילנסקי ארצה, היא נראתה לו שונה מזו שעזב, וסוערת.

ב-1912 יצא סמילנסקי מהארץ לטייל בלבנון ובסוריה, ועל אותו מסע כתב לימים ברומאן האוטוביוגראפי היפה שלו, והחשוב מאוד להבנת השאלה הערבית, שקרא לו בשם: "בצל הפרדסים".

אגב, את עבודתי על השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית – קראתי בשם "צל הפרדסים והר-הגעש", כאשר המרכיב הראשון, צל הפרדסים, שמבטא את הרומאנטיקה, לקוח משם ספרו של משה סמילנסקי.

סמילנסקי מתאר איזו תדהמה אחזה בו בשיחותיו, לאורך כל הדרך. הוא מתאר את נבטיה, ביירות, מגיע לדמשק, ובדרכו משוחח עם ערבים מחוגים משכילים יותר מאלה שפגש בארץ, ביפו ובמושבות. נפגש גם עם יהודים מקהילת ביירות, יהודים מזרחיים. נדהם להיווכח איזה אנטאגוניזם חמור מעורר הרעיון הציוני, מעוררת ההתיישבות בארץ. אומר לו אחד היהודים בביירות:

"זקניכם מדברים אל הערבים בלשון הבקשיש, וצעיריכם בלשון המגלב."

כלומר, הזקנים שלכם, אנשי העלייה הראשונה, סבורים שאפשר לקנות הכל בכסף, גם אדמות וגם יחסי שלום ושכנות טובה עם הערבים; ואילו חברי ארגון "השומר", האקטיביסטים, צעירי העלייה השנייה – הם משתמשים במגלב, אינם חוששים להגיע לעימות אלים עם הערבים.

זו, בין השאר, התייחסות למאורע של הסתבכות חברי "השומר" בהריגת ערבי בפולה, היא מרחביה (ליד עפולה), שהיו לו הדים רבים באותה תקופה, ולא נעסוק בכל היבטיו. על כל פנים, ההאשמה היא – אין לכם שום קשר עם המשכילים הערבים העירוניים בארץ. אתם מכירים רק את האפנדים, שמוכרים לכם את האדמות, ואת הפועלים הפשוטים. אבל דעו לכם שרוחשת תנועה לאומית ערבית חזקה מאוד בלבנון, שכולה ניזונה משנאת המפעל הציוני.

חוזר סמילנסקי נדהם לארץ-ישראל, ובא אל רעו הטוב אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", מראשי הפועלים בארץ באותה תקופה, ואומר לו: אזעקה! האם איחרנו את המועד? מוכרחים לעשות משהו כדי שלא נגיע לידי התנגשות לאומית חמורה!

וכותב סמילנסקי, בספר "בצל הפרדסים", על פגישתם:

כהלום רעם היה ובליבו הרגשה עמוקה וכאובה כי נפלה כאן, במהלך מפעלנו בארץ, איזו טעות מרה. מפעל צודק כמפעלנו אי אפשר שיעורר על עצמו שיטנה ושנאה כאלה. הרי לא לארץ נושבת באנו, לנשל ממנה את ילידיה, כי אם לארץ שוממת בשני-שלישיה, על מנת להקימה ולהחיותה לטובתם ולרווחתם של שני העמים, שהם עמים אחים, מראשית הופעתם בתולדות האנושות. אולי שגינו אנחנו, ולא בחרנו את הדרכים הנכונים, את האמצעים הנאותים, ודרכינו ואמצעינו הטילו צל על מטרתנו הטהורה. ומדוע לקויה כל כך התעמולה שלנו בעולם הערבי, וכמעט שאין אנו עושים מאומה לקרב את הלבבות. האם איחרנו את המועד ואין לתקן את המעוות?

יהודה, כך שם גיבורו של משה סמילנסקי ברומאן, המשיח את דאגתו בפני חברו יוסף אהרונוביץ, נענה:

"דאגות עמנו כה מרובות, ואתה לא מצאת לך אלא את הבעייה הערבית?"

היחסים בין שני החברים משתבשים. את תוצאות ביקורו-מסעו בלבנון ובסוריה באותה שנה, 1912, ושיחתו עם יוסף אהרונוביץ על תיקון המצב, מסכם סמילנסקי כך:

"פיתרון לבעייה הערבית קשה למצוא. קל יותר לאבד חבר."

קריאה מומלצת לשיחה שלישית

משה סמילנסקי: "לטיפה" (1906), "שיך עבדול קדיר" (1909), "ברחש" (1923), "גואל הדם" (1921) – מתוך המחזור "בני ערב" (1934-1911), וכן – "הדסה" (1911, הופיע 1934), "זכרונות" (1928) ו"בצל הפרדסים" (1951).

מאמרי אהוד בן עזר:

בצל הפרדסים. (משה סמילנסקי). אתגר. 20.1.1966.

מסע 1912 ללבנון ולסוריה. (על משה סמילנסקי, המשך). אתגר. 1966.

בצל הפרדסים (למשה סמילנסקי). קריאה אפשרית. למרחב. 21.2.1969.

הדסה למשה סמילנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 25.6.1971.

בכי מר פרץ מפיו. (משה סמילנסקי). אות. 9.3.1972.

האם איחרנו את המועד? (משה סמילנסקי). על המשמר. 1.8.1975.

מולדת לדוד שמעוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 15.12.1972.

הכפר הערבי למשה סטבסקי. קריאה אפשרית. למרחב. 2.4.1969.

הזורעים בדמעה למשה סתוי (סטבסקי). ספרי דורות קודמים. הארץ. 8.9.1978.

מבעד לצעיף ליעקב חורגין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.9.1973.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט