שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה רביעית: מרירות המציאות
[מתפרסם בשנת ה-100 להירצחו של ברנר]

דיברנו בשיחה הקודמת על משה סמילנסקי, שיצירתו עומדת בסימן צל הפרדסים, באווירה רומאנטית, אוטופית, פאציפסטית, ויש בה תקווה ליחסי שכנות ואפילו אהבה בין שני העמים.
ברנר הוא הקוטב הנגדי.
במחקר שאני זה עורך שנים רבות, ואשר עליו מבוססת סידרת השיחות הללו, קראתי לפרק הנרחב, שהוקדש לברנר, בשם "ארורים הרכים האוהבים". זה ציטוט מברנר. ציטוט קשה מאוד. נורא. המחקר כולו קרוי בשם, שנתתי גם לסידרת שיחות אלה: "צל הפרדסים והר-הגעש". הביטוי של ברנר – הר-הגעש, או הר-געש, הוא מתוך סיפורו "בין מים למים", שהופיע ב-1910, והיה מעין רמז או תחושה לגבי השאלה הערבית, הנוכחות הערבית – שאנחנו כאילו יושבים בארץ-ישראל על לוע הר-געש של איבה לאומית-ערבית, והוא יכול להתפרץ כל יום, כל שעה.
ברנר היה מפוכח עד כדי ייאוש, אף כי מעולם לא עד כדי פאטאליזם – בהתייחסותו לשאלה הערבית. אבל צריך להקדים הערה מסייגת אחת, חשובה מאוד, ותלווה אותנו כל משך הדיון ביצירתו: ברנר התאכזר לעצמו והתאכזר לעמו – לא פחות משהתאכזר לדמותם של הערבים בספריו. אי אפשר לומר בפשטות – ברנר שנא ערבים, וההוכחה שיש אצלו התבטאויות קשות מאוד כלפיהם בספריו – זאת מאחר שההתבטאויות שלו כלפינו-עצמנו, כנביא וכמוכיח, גרועות פי כמה וכמה, קשות פי כמה וכמה. לכן צריך תמיד לראות את ברנר בהקשר הכללי – כיצד תפס את המציאות, כיצד התייחס אליה.
עם ברנר מתחיל בעצם הריאליזם בספרות העברית בארץ-ישראל. עד לברנר, כתבו רוב הסופרים – כפי שגליה ירדני הגדירה במבואה ל"סל ענבים", קובץ הסיפורים מימי העלייה הראשונה, והמגמה נמשכה גם בראשית העלייה השנייה – כתבו על הרצוי יותר משכתבו על המצוי, על מה שראו עיניהם.
ברנר הוא הסופר העברי הראשון שהעלה בסיפוריו, ובייחוד בסיפורו הבולט "מכאן ומכאן" – את מלוא מרירות המציאות, שזה ביטוי ברנרי – מרירות המציאות בארץ-ישראל.
תפיסה זו קשורה בכמה וכמה היבטים. הגישה הרווחת ביישוב העברי החדש היתה, שבארץ-ישראל התנערנו מהפאסיביות הגלותית, ואנו נעשים אקטיביים. פה נוצרת דמות אדם עברי חדש. בארץ אנחנו עושים את ההיסטוריה בידינו שלנו.
והנה בא ברנר ומראה את העליבות, מתאר את המשך הגלות, את מצבו הקשה של היישוב היהודי ערב מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון התורכי. והוא אומר שבעצם כמעט שלא נשתנה דבר. המפעל הציוני עומד בסכנה גדולה מאוד, והסכנה הבטחונית לעצם הקיום היא אחת החמורות ביותר; והוא טוען כי מי שאינו רוצה לראות את הדברים האלה במלוא חומרתם – חוטא באי-מוסריות. כי לא-מוסרי הוא לתעלם מן המרירות שבמציאות.

*
המחשה מעניינת להשפעת דמות הערבי, כחלק מן המציאות בארץ – על המיבנה הנפשי המיוחד של גיבורי ברנר, אנחנו מוצאים ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון", שהתפרסם ב-1920. גיבורו, יחזקאל חפץ, חולה במחלה נפשית, שמקורה חווייה של פחד. כדאי לציין שאצל ברנר מופיעה, אולי לראשונה בספרות העברית, דמות הערבי כסוג של סיוט, שמאיים על קיומו של האדם הישראלי. הסיוט, הפחד, מתרחשים אצל יחזקאל חפץ בעקבות עבודתו בשמירה. בדימיונו עלו פחדים, היה נדמה לו שמתנפלים עליו, וכך החל מאבד את איזונו הנפשי.
הפחד, שבו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר ליחס מאוד מורכב ומסובך לערבים, שבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה. נקרא קטע מתוך "שכול וכישלון", המתאר זאת:

על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, על דברים שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקנם, הנה בעצם ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו. ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא בידי חבריו בני-שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה למשל לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם. הירבה גם לדאוג לעלילת-דם, לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.
וזוכר הוא, פעם אחת אירע, ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל הפועלים הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל בחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן.
הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה. עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחף אישה במו-ידיו, אבל כששמע מפיה את המילה "זְרֵיר", כלומר – הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סירפד, נרתע לאחוריו ולחלל הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק:
"זריר, זריר, יו"ד זעירה, איננו אוכלי-אדם, איננו שותי-דם!"
אבל לך והוכח לה, לערביה הזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם, וימי הפסח ממשמשים ובאים, לך והוכח.

קטע זה מתרחש במושבה ארץ-ישראלית בראשית המאה, בערך ב-1911-1910, לפני מלחמת העולם הראשונה. יושב גיבורו של ברנר, בצוהרי יום, והימים ימי הפסח, וכאשר נערה ערביה שואלת אותו על אחיה הקטן, מיד מתעוררים בו כל ההקשרים של עלילת-דם. צריך לציין שאותם ימים היו גם מקבילים לימי משפט המפורסם של בייליס, בקייב, שטפלו עליו עלילת-דם, האשימוהו בשימוש פולחני בדם של ילד לא-יהודי למטרה של אפיית מצות לפסח. הקטע ממחיש כיצד, אצל גיבורו של ברנר – חגורת השינאה, טבעת השינאה שממנה היהודי מבקש להיחלץ, זו האנטישמיות של מזרח-אירופה – כמו חוזרת על עצמה במוקפות של מיעוט יהודי בקרב רוב ערבי עויין בארץ-ישראל. והדבר מגיע לקיצוניות רבה יותר כאשר יחזקאל חפץ מאושפז, כנראה בבית-משוגעים, ושם הוא צועק, בדימיונותיו:

וכשידע, ידע כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה, על העלילה אשר העלילה עליו הערביה שם במושבה, לפני הפסח, כי אבד ילדה. כשידע, ידע כי הוא יוכיח – הן דמו הוא דם גויי, דם גויים נוזל בעורקיו. הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות, והוא לא יהודי כלל, גוי הוא, שמונים אחוז מגזע סלאבי. ואיך לא תבין הערבייה כי הזריר שלה אינו אצלו?

גיבורו המיוסר של ברנר נולד ב-1881, שנת הפרעות ברוסיה, "הסופות בנגב" – וזו גם שנת הולדתו של ברנר עצמו; הוא ראה עצמו כבן-גילו של גיבורו, יחזקאל חפץ, אשר לנוכח ההאשמה האבסורדית הזו, בעלילת דם, מצד הערביה – אומר לעצמו שהוא אינו יהודי גמור, כי אימו נאנסה, הוא רובו גוי, ולכן האשמתה אינה תופסת.
הקומפלקס הנפשי הזה כל כך מסובך, ומי שחושב שבראשית הופעתה של השאלה הערבית בספרות הערבית היינו בתקופה גן-עדנית, פאראדיזית – בא ברנר ומראה כי כמעט מההתחלה היו הדברים קשים ויגעים מאוד.

*
בשנת 1911, שנתיים לאחר שעלה לארץ-ישראל, התפרסם בה סיפורו הארוך, לא הראשון, כבר היה שני או שלישי לשבתו בה, אבל דומה כי החשוב ביותר, שאולי בו תחילתה של הספרות העברית בארץ-ישראל, מבחינת ריאליזם עמוק, פנימי, מבחינתה של ראיית המציאות. שם הסיפור הוא "מכאן ומכאן".
באותה שנה פירסם ברנר גם מאמר בשם "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", ובו תקף את הז'אנר הארץ-ישראלי בספרות; פירושו – אותם סיפורים של הווי, שבהם מתוארים חיי הערבים, ישנה הידמות יהודים לערבים, שימוש בלשון ובמנהגים של הערבים, גם בשמות מקומות בארץ. רואים זאת בדמויות של חברי "השומר", שהיו מצטלמים כשהם לבושים עבאיות וכאפיות, כדי להיראות בני-חיל, כערבים.
הז'אנריזם הזה נראה לברנר לא-אמיתי, מלאכותי, מסלף את המציאות האמיתית שקיימת בארץ-ישראל. הוא טען ששקרי לכתוב בז'אנר מקומי, לוקאלי שכזה. קהל הקוראים העברי בגולה היה צמא לפיקאנטריה של תיאור חיי יהודים בארץ, שנראים כערבים, שנראים כעברים הקדמונים מתקופת התנ"ך. אבל ברנר, בוויכוח עם גישתו הרומאנטית של סמילנסקי, במאמרו על הז'אנר הארצישראלי, אומר:

כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן.

ברנר שולל את כל העניין שמוצא חוואג'ה מוסה בחיי הערבים, במחזורו "בני ערב". והופיעו סיפורים נוספים כאלה באותה תקופה; שלמה צמח, למשל, או אוריאלי-אורלוף, חברו של ברנר, שכתב אז מחזה בשם "אללה כרים", ובו תיאר יחסי אהבה, הפעם, לשם שינוי – בין בחורה יהודיה לערבי.
וברנר שולל. הוא אומר – יכול להיות שקיים מקרה פרטי, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית מן המציאות שבה אנו חיים.
ברנר לא האמין ברומאנטיקה שעשוייה לשרור ביחסים שבין העם העברי לעם הערבי בארץ. לא האמין באידיליה פוליטית, שפירושה – שלום, ולא האמין באידיליה רגשית, כלומר – יחסי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא הדגיש, כמעט בכל סיפוריו, דווקא את המישור הנמוך והאכזרי יותר – את אימת החרב. רומאנטיקה בחיי הרגש פירושה – אהבה. ברנר לא האמין ביחסי אהבה אמיתיים שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה בכל אלה את הזרות.
אם אצל הסופרים הז'אנריסטים, ובייחוד סמילנסקי, כל פעם שמופיעה דמות של ערבי, או אצל סופרים אחרים – מילים בערבית, הדבר בא כדי להראות קירבה בין שני העמים – הנה אצל ברנר, כמו באותו "זריר" שמתיזה האחות, שמחפשת את אחיה הקטן ב"שכול וכישלון" – המילה הערבית מפחידה, מביעה זרות, אינה מביעה התקרבות אלא את ההיפך הגמור.

*
גם במישור הנמוך, היצרי, ראה ברנר בהתחברות אל הערבים את האיום של האירוס המעוות, הפרברטי והבהמי, כמתואר בסיפורו מ"כאן ומכאן", משנת 1911. זהו אולי הסיפור החשוב ביותר שנכתב בארץ-ישראל באותה תקופה, והוא פתח את הספרות העברית, שכמו היתה מחוייבת מעתה לבטא ריאליזם עמוק, רציני וחודר פנימה.
הסיפור מיוסד, כנראה, על רשמיו של ברנר, לאחר שעלה לארץ-ישראל ב-1909; הוא ירד בחיפה מן האונייה, והלך דרומה, מושבה אחר מושבה ממושבות העלייה הראשונה, שחלקן, אם לא רובן – היו מלאות בפועלים ערבים, שגרו עם משפחותיהם בחצרות האיכרים. ברנר נבהל מן ההתבוללות של היהודים בסביבה הערבית, שבקירבה הם חיים. סיפורו הוא מעין תמונת רנטגן חריפה מאוד, החושפת את המהות הלא-נאה, הלא-יפה, זו שהתעמולה הציונית לא אהבה להדגיש אותה – של החיים בארץ-ישראל באותה תקופה.

המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל-נפש, גועל-נפש! – מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים.

הקטע על המושבה הצרפתית מתאר כנראה את זכרון יעקב. גיבוריו יהודים כולם. ומתוך ההתאכזרות הקשה הזו אלינו, אל עצמנו, אפשר להבין גם התבטאויות של ברנר לגבי סכנת ההיטמעות בערבים, שאותם הוא מכנה, במין רשעות מסויימת, "ילידי הארץ", כשאנו הקוראים איננו יודעים בדיוק אם ילידי הארץ הם רק הערבים שבמושבה, או הם גם הדור הצברי הראשון שנולד בה, ושכבר כל-כך דומה לערבים, עד שאי-אפשר להבדיל בין הצאצאים של שני העמים.

ילידי-הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות.

זה תיאור איום ונורא של נער, ערבי כנראה, שמדבר כבר יידיש-רומנית של איכרי זכרון, ומספר על משכב בהמה. הנער חולה טראכומה. הכל רוחש איזה פחד של היטמעות במזרח, וברנר אומר – לשם מה עזבנו את אירופה, הלא מוטב היה להישאר בין הפולנים, ובקרב הרוסים – ולא לבוא ולהיטמע כאן בין הערבים.
הפחד של ברנר היה שאנחנו נאבד את זהותנו היהודית, שנחדל להיות יהודים, וכי יחסים רומאנטיים, אידיליים-כביכול – של אהבה, רעות ושלום – פירושם יצירת עם אחר, מבולל, מזרחי, שמתאפיין בכל הרעות, "חולאי המזרח" – ברנר קורא להם; וגם ההומוסקסואליות, הנטועה עמוק במזרח, מופיעה לא פעם אצל ברנר – כמאיימת, כפחד אירוטי עמוק מפני ההיטמעות בקרב הערבים.
אך יש דמות חיובית אחת בסיפור "מכאן ומכאן" – הנער עמרם, הגר עם משפחתו בעין-גנים, אז – מושב עובדים צעיר, סמוך לפתח-תקווה, וכיום אחד מרחובותיה. ברנר התגורר פרק-זמן בעין-גנים, וגם א"ד גורדון גר שם.
עמרם הוא נכדו של אריה לפידות, בן-דמותו של א"ד גורדון בסיפור. את אביו של עמרם, המורה הגיבן, תקפו ערבים על אם הדרך ליפו, הוא לא הצליח להפעיל נגדם את אקדחו, והם ירו בו. תקופת-זמן היה מאושפז בבית-החולים, ואחר מת.
עמרם מתואר כערבי קטן, הפעם – דווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה; הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר אומר בסיפורו שאם לא באה כל חיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.
כאן המקום לומר, במאמר מוסגר, מי היה הנער עמרם. הסיפור "מכאן ומכאן" מוקדש לנער הניך פסילוב מפתח-תקווה, שמת במאלאריה. אחיו של הניך פסילוב היה דב (ברל) פסילוב, יליד עין-גנים, ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. אני היכרתי אותו כאיש מבוגר. בנעוריי נהגתי להביא להרבעה בסתיו, מדי שנה, את העז שלי אל התיש שלו. אני זוכרו בדיוק בדמותו של הנער עמרם – איש נמוך מאוד, רזה, כהה, חרוץ, ומתנועע במרץ בלתי-נדלה. אבי סיפר לי על אודותיו, שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, לכל שליחות מסוכנת.
אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב, והושפע מדמותו כאשר עיצב את הנער עמרם בסיפורו. לפי עדותו של אברהם גיסין, שנמסרה לי מפי בנו דורון, שניהם מפתח-תקווה, סיפר בשעתו ברל לאברהם כי בשהותו בעין-גנים היה ברנר דייר בבית פסילוב, בית הוריו. זה מסביר את ההקדשה להניך ואת דיוקנו של הנער עמרם.

*
אפשר לומר שמיצירתו הספרותית של ברנר עולה מגמה אקטיביסטית. הוא חרד על כך שאין ליהודים די כוח בארץ. מגמה זו קיימת גם בפובליציסטיקה שלו אנו קופצים בכתביו שנים אחדות קדימה, לשנת 1920, ומוצאים ויכוח לגבי הצבאיות, ויכוח שהתקיים כשנה-שנתיים קודם לכן, בתקופת הגיוס לגדוד העברי; במפלגת "הפועל הצעיר" היתה גישה שצבאיות היא עניין גרוע, שצריך להתנגד לו, כי עיקר עבודתנו היא עבודת האדמה, גם שמירה – אך לא צבאיות. הניסיון של צבאיות אצל היהודים, באותה תקופה, היה גרוע למדי. למשל, שירות בצבא הרוסי, שברנר עצמו התענה בו שנה אחת, שאותה תיאר בסיפור בשם הזה, ונמלט משם כל עוד נפשו, לאחר כשנה. זה סיפור חשוב ושלם לעצמו.
ובכן ברנר, במאמר משנת 1920, אומר דברים כדורבנות בוויכוח עם אחד מאותם שוללים של רעיון הצבאיות.

אמנם, מי שבא לפתח בין בני נעורינו את רעיון הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחיזיון זה, מן היפך לעבודה, מן צידי הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית הרגש שבה, והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד, כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות – הרי הוא אצלנו מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו – עשו?
אבל מצד שני, מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל הכבשה הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את הלא בכוח כי אם ברוח – בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה, אף הוא טועה טעות מכאיבה.

אנו רואים שאצל ברנר הצבאיות היא עניין חשוב, וסבורים אם כך שוודאי פיאר כל תופעה של צבאיות עברית בארץ. וכאן – פאראדוקס. סביב חברי "השומר" היה אז טאראראם גדול. היתה לא רק הצלחה מעשית אלא גם הרבה היתראות ופזיזות. היו בעיות שנבעו מעצם הווייתם. אנשי "השומר" לא זכו לתיאור חיובי אצל ברנר. כנראה לא ראה בהם גיבורים, וכמעט שלא התייחס אליהם בכתביו.
מיכאל הלפרין נעשה לימים גיבור אגדה, אבל אצל ברנר יש קטע מזעזע, שבו הוא מתאר את הלפרין שוכב בבית-חולים, והנה הגיבור הזה נראה כבלוף איום ונורא, וגם קורע לב בהיתראות שלו, בפאתטיות.
ברנר לא האמין בגבורה מדומה. לכן הזעקה שלו היא לצבאיות שיש בה כורח אמיתי, שיש עימה הגנה – ולא היתראות ולא "בולשיט", כמו בצבאות המקצועיים שהיו באותה תקופה לממלכות.
ועוד דבר, פעם ראשונה שברנר שיבח מישהו בארץ-ישראל על צבאיותו, על כוחו ההגנתי, היתה כשנה לפני הירצחו שלו-עצמו; המילים נכתבו ב1920-, על טרומפלדור וחבריו, שנפלו על הגנת תל-חי. שם ראה ברנר, דומה בפעם הראשונה – גבורה יהודית אמיתית, ותקווה לעתיד.

*
לברנר היה ויכוח חריף מאוד עם הפאציפיזם היישובי. הסיפור הוא גם סיפור אישי, כי הוויכוח היה עם חברו הטוב, ר' בנימין, שבאחת השיחות הקודמות הבאנו מעט מחזונו "משא ערב", זה החזון הפאציפיסטי, הפאן-שמי, של חיי עברים וערבים גם יחד, בארץ. ברנר עלה לארץ-ישראל בשם בדוי, כשהוא משתמש בדרכונו של ר' בנימין. השניים היו חברים בנפש. כשברנר חלה, הוא התגורר אצל ר' בנימין. ועם זאת היה קיים ביניהם ויכוח חריף מאוד בשאלה של הערכת המציאות, של הפאציפיזם מול הריאליזם הנוקב.
במאמר שהתפרסם ב-1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתווכח ברנר עם מאמר של ר' בנימין בשם "היכל השלום", שבו מוצגים הרעיונות של חיים ביחד, של פאציפיזם, ביחסי שני העמים. אומר ברנר:

כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזו אי-מוסריות, כן – אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי קליטה כראוי את כל מרירות המציאות.

והוא מסיים:

הלא רגילים אנו, הלא מוקפים שנאה ומלאי שנאה, כן, מלאי שנאה, כך צריך להיות – ארורים הרכים האוהבים. הננו חיים מאז נהינו לעם, אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות.

ברנר פחד מפני רגשנות, רומאנטיקה, סנטימנטאליות ואידיליות. הוא טוען שביחסים שבין שני העמים אי אפשר לצייר מצב אידילי. תחזיתו קודרת לגבי עתיד היחסים שבין שני העמים בארץ, ומולידה בעצם גישה מאוד אקטיביסטית, אם כי לא לאומנית. זהו אקטיביזם שבאין-ברירה, משום שמצבו של היישוב העברי היה כה דל, והוא מוקף אויבים.

*
ישנה רשימה בשם "מפנקס", שכתב ברנר כחודש לפני הירצחו. הוא מתאר ברשימתו פגישה עם נער ערבי, במשעולי הפרדסים, מקום שהיום נמצא בדרום תל-אביב, זו הסביבה שבה ברנר נרצח ברנר במאורעות חודש מאי 1921. הנער הערבי מנסה לדבר עם ברנר, וזה, שלא ידע לדבר ערבית, קורא לו במחשבותיו – "יתום עובד, אח צעיר, הן אחריותך עלי מוטלת" – ופתאום מתגלה אצל ברנר שביב של גישה הומאנית, של אחריות לפרט הערבי.
אמנם, גם ברשימה זו אומר ברנר שמוטב להתגורר בקרב האנטישמים באוקראינה ובפולניה, מאשר בקרב "פולני המזרח" הללו, כך הוא מכנה את הערבים. אך קרה דבר מוזר – רשימה זו נתלשה מהקשרה, ובמשך שנים רבות למדו אותה בתנועות הנוער, והיא נחשבה לצוואה הומאניסטית, אוטופית, של ברנר, לגבי היחס לערבים.
האמת היא שרשימה זו יוצאת דופן בכתביו, וטראגי שהיא שנכתבה כחודש לפני שאותם ערבים, באותה סביבה, רצחו את ברנר. האמת הקשה היא שבכל שאר יצירתו קיים פיכחון מכאיב בשאלה הערבית, אם כי אף פעם לא פאטאליזם. ברנר לא האמין שבעתיד הקרוב תימצא אפשרות של שלום בין שני העמים, לא במובן הפוליטי והביטחוני, ולא במובן של יחסי אהבה ורעות שבין פרטים. אותו נער ערבי שברשימה, ועוד דמות אחת או שתיים, צדדיות, הם אולי הערבים היחידים שמופיעים כפרטים ביצירותיו. אך בדרך-כלל הערבי אצל ברנר הוא חלק מהווייה אופפת, מסוכנת, זרה, ועויינת את האדם היהודי, המנסה להתערות בארץ-ישראל.

קריאה מומלצת לשיחה רביעית
י.ח. ברנר: "עצבים" (1911), "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו" (1911), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכישלון" (1920), "מתוך פנקסי" (1913), "מפנקס" (1921).
אהוד בן עזר: "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, (2001).

מאמרי אהוד בן עזר:
ברנר ו"השאלה הערבית". על המשמר. 30.4.1971.
י.ח. ברנר ו"השאלה הערבית". קשת. אביב 1971.
י.ח. ברנר בין עליבות לצבאיות. קשת. קיץ 1970.
"ארורים הרכים האוהבים" (היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 4.5.1979.
"כל האימה שבדבר". (המשך המאמר על היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 11.5.1979.
דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר. דבר. 30.4.1981.
"יתום עובד! אח צעיר!" היחס ההומני לערבים אצל ברנר. על המשמר. 11.12.1981.
יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר. דבר. 11.9.1981.
ברנר, האוטופיסטים ו"גיבורי הפה" (המשך). דבר. 18.9.1981.
בין אמת לדמיון. (על "גדולה היתה הבדידות" לבנימין ברנר). דבר. 9.6.1978.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט