יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)
צר לי שקורא וכותב שאני מאד מעריך (איני מזכיר את שמו מפני שביקש זאת) עומד על כך שלא אזכיר יותר את שמו (גם לא המלא), כלומר שאמחה את שמו, ולא אזכירו יותר.
במסורת היהודית מחיית השם היא קללה שאין רעה ממנה. (יימח שמו), ומאוד צר לי על כך, אבל רצונו של אדם כבודו.
אני אמשיך להביא גאולה לעולם בהביאי דבר בשמו המלא של אומרו. אך מכיוון שאיני רוצה חלילה להזיק לקוראיי ואיני רוצה שייפגעו, אני חוזר ומפרסם אזהרת קריאה בתחילת דבריי. מי שהשמות המלאים מפריעים לו, שידלג על דבריי, וייטב לו.

מנוי על "חדשות בן עזר" לבנימין גנץ
בתשובה לביקורת שהוטחה בו, על שלא בדק את העובדים בביתו, נמסר מטעמו של שר הביטחון (והחליף העתידי לשעבר) בנימין גנץ: "גנץ כן בדק בגוגל – אבל המנקה שהיה בעל חברה רשומה כדין, שינה את שמו." (רון בן ישי, "גם לשר הביטחון יש אחריות למחדל").
https://www.ynet.co.il/news/article/rykbsliut#autoplay
לכן אני פונה לאהוד בן עזר, אנא שלח את עיתונך לשר הביטחון. אם היה קורא אותו היה מן הסתם מודע לחשיבות הרבה שבידיעת השם המלא של האדם, ויכול היה להימנע מסכנת בטחון המדינה.

ואלה שמות ערי ישראל
פוראת נאסר, כתב ערוץ 12 המוסלמי-סוני, מכנה את נתניה בשם אום ח'אלד.
https://rotter.net/forum/scoops1/722037.shtml
ח"כ ממרצ, משה מזרחי-רז היהודי, הכריז כי אריאל נקראת סלפית.
https://rotter.net/forum/scoops1/722031.shtml
נמליץ לשניהם לקרא את שירו של נתן אלתרמן "ארץ ערבית":
http://www.zeevgalili.com/2007/08/456

היהודים אשמים בטרור הערבי נגדם
בדומה לאדולף שיקלגרובר-היטלר שהאשים את היהודים באחריות להשמדתם:
https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM
האשימה בזמנו גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון את ישראל – שדעא"ש זה בגלל ישראל, ועתה מאשים שר הביטחון והחליף העתידי לשעבר, בנימין גנץ, את היהודים בטרור הערבי נגדם.
בכנס בנושא הפשיעה הלאומנית ביו"ש טען גנץ: "פשעי השנאה הם השורש שממנו צומח טרור ואנו חייבים לגדוע אותו."
https://www.inn.co.il/news/532153
בן דרור ימיני מגיב וכותב שמדובר בטירוף. "שר הביטחון הישראלי, בכבודו ובעצמו, מעניק תירוצים לג'יהאד הרצחני. סליחה? ואם לא היה חוליגן יהודי אחד – היה פחות טרור? אדוני שר הביטחון: הטרור הפלסטיני, שכמעט כולו מבוצע על ידי אנשי חמאס וג'יהאד או תומכיהם, לא מתרחש כי הם מתנגדים למשהו שישראל או ישראלים עושים. הם נגד עצם העובדה שישראל קיימת. נכון, צריך למחוץ ולרמוס את הפורעים היהודים וזה התפקיד שלך.
"כאשר מצרפים את הטענות של גנץ לטענות השר לביטחון הפנים (עומר ברוצלבסקי-בר-לב) על כך שהפשיעה והאלימות בחברה הערבית הן תוצאה של הזנחה ואבטלה – אז אנחנו בבעייה. הביטחון מופקד בידי שרים שמתקשים להבין את התחום שעליו הם מופקדים."
(בן דרור ימיני, "הטרור לא צריך הצדקות", ידיעות21.11.21)
https://www.ynet.co.il/news/article/s1bd0udok

כיצד איבדנו את הנגב?
רצוי מאד ששרי הביטחון ובטחון הפנים והמשפטים יקראו את הכתבה הבאה:
(קלמן ליבסקינד: "כיצד איבדנו את הנגב?")
https://rotter.net/forum/scoops1/722041.shtml#1
הבעייה הגדולה ששלושת השרים הללו מכהנים בחסדה של מפלגת האחים המוסלמים- החמאס, ותלויים בה.

רמטכ"ל תימני וטייס ערבי
בן גוריון חלם בזמנו על רמטכ"ל תימני (יהודי תימני כמובן) ואילו ח"כ רם בערק-בן ברק, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, וסגן ראש המוסד לשעבר – הכריז בכנס ביטחון לאומי ודמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה: "במידה ומוחמד מכפר מנדא רוצה להיות טייס קרב – צריך לתת לו, כי הוא אזרח ישראלי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=722377&forum=scoops1
האם ייתכן שזו העצה שקיבל מהיועצת שלו המוסלמית האדוקה אבו-הזאז לאחר הקורס שקיבלה במסגד הקצה?

יועז הנדל בתפקיד פון קלאוזוביץ
השבוע בוצע פיגוע טרור ע"י מורה לאיסלאם מטעם עיריית ירושלים, בו נרצח אליהו קיי ית"ד (ישראל תיקום דמו). הפיגוע בוצע ליד ההוספיס האוסטרי (אגב מקום יפהפה שכדאי לבקר בו. לא לשכוח כמובן להזמין בבית הקפה שם עוגת אפפלשטרודל וינאית).
בתגובה החליט יועז הנדל (הסוחר, "טיבי לא תומך טרור") שהתמנה לשר מתוקף שותפות עם "האחים המוסלמים החמאס" תומכי הטרור, שהוא הנדל, הוא היורש של פון קלאוזוביץ בתיאורטיקן בתורת הלחימה, והציע שיש לשים מגנמוטרים בכניסה לעיר העתיקה גם ליהודים.
https://www.jdn.co.il/news/1642104/
הבעייה שלא ניתן מבחינה מעשית לשים מגנומטרים בכל שערי העיר העתיקה, אינה מעניינת אותו כלל. ניתן לשים מגנומטרים רק בהר הבית, אבל הניסיון שנעשה שם נכשל בגלל ההפגנות ההמוניות של ערביי העיר. אבל מה, הניסיון להציג את עצמך כפון קלאוזוביץ ולזכות לכותרות בעיתון לא עולה בכסף, העיקר להופיע בעיתון, ובייחוד כשמפלגתו, מפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער אינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים.

רע"ם והטרור הערבי-מוסלמי
בעקבות הלחצים של הליכוד, לגנות את הפיגוע שביצע מורה מוסלמי איש החמאס, הוציאו ברע"מ הבהרה שהם מתנגדים ומגנים כל פגיעה בחפים מפשע בשני הצדדים. הודעה זו יצאה רק בעברית לציבור היהודי, וברע"מ אין כל כוונה כרגע להוציא הודעה דומה גם בערבית מחשש לביקורת בציבור הערבי בישראל והפלגים הפלסטינים.
https://rotter.net/forum/scoops1/722148.shtml
זו ממשלת השינוי והריפוי.

נפוטיזם במרצ
השרה להגנת הסביבה מגינה על הסביבה הפוליטית שלה ומינתה את בן-זוגה אורי אל- עקאד-זאכי ליו"ר מרכז הרצל בשכר של 25 אלף לחודש ל-60 אחוז משרה.
https://rotter.net/forum/scoops1/722607.shtml
לנפוטיזם במר"צ יש בכל זאת מימד היסטורי כלשהו. אורי אל-עקאד-זאכי, נכד של ערבי-מצרי-מוסלמי – עומד בראש מרכז הרצל הציוני.
סבו של זאכי, המצרי-מוסלמי, מוחמד אל עקאד, התחתן עם הזמרת היהודייה ממצרים סועאד זאכי
https://he.wikipedia.org/wiki/סועאד_זכי#קורות_חייה

חמשת הממים של ז'בוטינסקי פלוס אחד
ולדימיר זאב יבגינביץ' ז'בוטינסקי ניסח את תורת המ"מים. על המדינה לספק לאזרחיה חמישה דברים: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש. הוא שכח להוסיף עוד צורך גדול – מין. למרות זאת סופר בהלצה כי מייצ'יסלב-בגון-מנחם בגין התחתן עם אליציה-עליזה ארנולד-בגין מכיוון שדמותה הזכירה לו את ז'בוטינסקי.
והנה מסתבר ששירות בתי הסוהר בישראל מספק למחבלים הערבים את כל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי. מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש, פלוס מין. כדי לספק מינית את המחבלים מספק להם השב"ס סוהרות צעירות לגירוי מיני. איזו נדיבות, התגשמות ההדר הז'בוטינסקאי.

למה זכתה הסידרה טהרן?
הסדרה טהרן זכתה בפרס האמי בגין שני דברים:
1. הסדרה מציגה את טיפשות היהודים בניסיונם למנוע פצצה גרעינית מאיראן, לאור התחכום הרב של האיראנים המצליחים להפיל את היהודים הטיפשים בפח ולהערים עליהם.
2. הסדרה מציגה את היהודים כבעלי נאמנות כפולה הבוגדים בעמים בהם הם חיים.
ומי לא יצביע בעד סידרה כזו?
והאמת – כנראה היהודים באמת אידיוטים אם הם רואים את הזכייה כהצלחה.

חייים שדמי וגדעון לוי מארגנים פרייקורפ
האקטיביסט הפרו-איסלאמי חיים שדמי (השמיט מהערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה את שם משפחתו המקורי), הנאבק למען כיבוש ערבי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – קורא לספק לכיבוש הערבי נשק כדי להגן על ערביי יו"ש.
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/5831372
ברור שחתן פרס סוקולוב (הציוני), גדעון לואי (לוי) (האנטי-ציוני) משבח את קריאת שדמי וכותב: "השמאל מוכרח לצאת להגנת המותקפים (הערבים). כך נהגו אגב כמה מהלבנים, ובהם יהודים רבים, בדרום אפריקה ביחס לשחורים. רק לדמות את פחדנות ביריוני המתנחלים (היהודים) מול ישראלים חמושים, יוצאי צבא, שיעמדו מולם."
(גדעון לוי, "מול המתנחלים – רבש"צים משמאל", אל-ארצ'י, 25.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10412716
אז נראה את שדמי ולוי מקימים צבא פרייקורפ עצמאי שיילחם עם הג'יהאד האיסלאמי והחמאס נגד היהודים.

פתרון בעיית מסורבות הגט
השחקן והזמר שולי רנד לא הצליח לקבל גט מאשתו, וכדי להתחתן עם צופית גרנט הוא קיבל אישור ממאה רבנים לשאת אישה שנייה.
האמת, לא ברור למה נחוץ לו כל המאמץ הרי הוא חי איתה ע"פ ההלכה גם קודם כלא נשואה. ודוק: ע"פ ההלכה מותר לקיים יחסי מין עם נשים פנויות בכל מיספר, כולל עם שבויות בכפייה. יתכן שעצם הנישואין נותן מהוגנות יתר.
ע"פ התורה אין הגבלה על מיספר הנשים שניתן לשאת. לדוד מלך ישראל היו 18 נשים ועשר פילגשים, וכרית חימום אבישג השונמית. לשלמה המלך החכם מכל אדם היו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. למזלנו צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שפיזר את היהודים בארצות הנוצרים. על פי החוק הנוצרי אסור לשאת יותר מאישה אחת, כדי להמשיך לחיות בארצות הנוצרית לא היתה ברירה ורבנו גרשון מאור הגולה התקין את החרם המפורסם על הנושא אישה שנייה כדי להתאים את ההלכה היהודית לזו הנוצרית.
בארצות האיסלם היו חייבים היהודים להתאים עצמם להלכה המוסלמית המתירה לשאת רק ארבע נשים (מלבד מוחמד שקיבל פרוטקציה מאללה אלוהיו לשאת נשים בכל מיספר כרצונו, כולל שבויות ואת אשת בנו המאומץ) – והיהודים המשיכו לשאת ארבע נשים. במשך הזמן אימצו גם רוב רבני היהודים בארצות האיסלאם (מלבד עובדיה יוסף) את חדר"ג האשכנזי, מלבד יהודי תימן שהמשיכו לשאת ארבע נשים (אחת הסיבות לבעיות ולהיעלמות הילדים עם העלייה לארץ, היתה עליית משפחות עם ארבע נשים חלקן קטינות שנישאו בכפייה).
הבעייה היא שאין בהלכה היהודית שוויון בין גבר לאישה. גבר יכול לשאת נשים רבות, אישה יכולה לשאת רק גבר אחד. אז איך ניתן להתגבר על גבר המסרב לתת גט לאשתו בעוד הרבנים לא יתירו לעולם לאישה לשאת גבר נוסף.
בהיעדר מהפכה הלכתית כזו שעשה גרשם, הפתרון חייב להיות פתרון של המדינה. על המדינה לחוקק חוק אזרחי שגבר המסרב לתת גט לאישה ייכנס לכלא עד שייתן, ויפצה את האישה בנזיקין על הזמן שעברה ללא הגט. ובא לאישה ולציון גואל.

ריגול וכסף
המרגלת ענת קם, שתבעה את "הארץ" תביעת נזיקין במיליונים על שחשף את אותה כגנבת החומר הסודי מצה"ל ופריסומו, והגיעה להסדר סודי עם שוקן ונבזלין לפיו קיבלה את תפקיד עורכת מדור הדעות בעיתון, בקיאה בנושא עיתונות וכסף.
"ערוץ 20," היא כותבת, "ששואף להיות פוקס ניוז הישראלי ערוץ ימני-שמרני עם זיקה למורשת דתית – עלול לסבול מבריחת מוחות דומה אם לא ינצל את ההזדמנות שבמעבר לאפיק 14 ביום ראשון הקרוב להתבגרות מקצועית."
ומה חסר לו כדי להפוך לערוץ חדשות טוב?
"כסף," היא מסבירה, "לא קונה סגנון, אבל הוא יכול לקנות אנשי מקצוע. מירילשווילי יכול להרשות לעצמו להעסיק עורכים מקצועיים יותר, ולעבות את המעטפת הטכנית וההפקתית של השידורים. חוסר ההצלחה של הערוץ מאז הוקם, למרות הפופולריות של חלק מאנשיו ברשתות החברתיות, היא לא משום שהימין נרדף או מוחרם. היא כי המוצר שלו גרוע. אם הוא רוצה באמת להתקדם לליגה של הגדולים."
(ענת קם, "אם ערוץ 20 רוצה להיות פוקס ניוז", אל ארצ'י, 24.11.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/1.10409955
מי כמו ענת קם המרגלת יודעת את חשיבות הכסף להצלחה.

ז'אן ריבן-יותם ראובני ז"ל משורר ההומוסקסואליות וחוויית ההגירה
השבוע נפטר הסופר, המשורר, המתרגם והעורך ז'אן ריבן-יותם ראובני. ז'אן ריבן-יותם ראובני, יליד רומניה 1949 עלה לארץ ב-1964 לעיר אשדוד, ופעילותו הספרותית עסקה בשני נושאים הומוסקסואליות, וחווית ההגירה. ב-1978 פירסם ריבן-ראובני את ספרו הראשון "בעד הזייה" שעסק בגלוי ובאופן חלוצי בישראל בהומוסקסואליות. שנה אחר כך פירסם את ספר השירים הראשון שלו, "דיווח מתוך התרחשות". ב-1980 פירסם סדרת כתבות על החיים ההומוסקסואלים בישראל ב"ידיעות אחרונות", שהיו אז פורמלית אסורים ע"פ החוק שאסר על יחסי מין בין גברים.
ז'אן ריבן-יותם ראובני לא היה הראשון בספרות העברית המודרנית (לאחר שירת ימי הביניים) שעסק בנושא ההומוסקסואלי. הראשון היה ד"ר יעקב ישראל דה האן (1881-1924) שהתפרסם כבר בהולנד מולדתו כסופר הומוסקסואל המתאר את חיי ההומוסקסואלים בספרו "צינורות" שיצא לאור ב-1904. בארץ ישראל כתב מרובעים:

כל נדרי
אני חוזר מן המחזור,
מחמוד הסייס מחלל בחליל,
דמי גועש, עד בוש אחיל,
אני מחלל ליל העשור!

ספק
השנה מתגנבת בבירת אל
סמוך לכותל המערבי
הערב מה אני מייחל?
קְדוש ישראל או קָדֵש ערבי?

ברצון להכרה שלח דה האן את השירים שלו לחיים נחמן ביאליק. וכתב לו:
"חיים נחמן ביאליק ירושלים י' סיוון תרפ"ד. מתנת זיכרון,
"הנני מתכבד לשלוח לכבודו את ספרי החדש המכיל מרובעים שרובם כתבתי בארץ ישראל. בדף 30 למטה ימצא אדוני מרובע אחד תחת השם 'ביאליק' שכתבתי בקראי יחד עם מר ז'בוטינסקי אחדים משירי אדוני:
"למקרא דבריך נאדרי השגב והאון
אשר קשים הם לפרקים אך גם רבים
פעם ליבי ולב עמי איתי בעוז
גאה הייתי אז משורר יהודי אף אני."
ביאליק לא ענה אבל כתב עליו: "דה האן היה בלי ספק אדם בעל כישרונות גדולים. ההולנדים חשבוהו אפילו למשורר גדול, והיו כועסים על בני ארץ ישראל שגזלו מהם את גדול משורריהם. ואולם ארץ ישראל היתה מחזירה להולנדיה ברצון את המתנה הזאת משום שאדם זה שונא שנאה עזה עד כדי שיגעון את ארץ ישראל החדשה, ועושה כל מה שלאל ידו להזיק לציונות. אומרים שדה האן לא אדם נורמאלי מן הבחינה המינית, ובארץ מתהלכות שמועות לא טובות על חיי המין שלו. אפשר שאלו היו רק השערות שאין להן יסוד, ואולם אין ספק בדבר שדה האן הוא אדם גרוי במובן המיני, וגירוי זה נהפך בקרבו לצין רשעות מרה שהתבטאה בצורת מלחמה תאוותנית בארץ ישראל החדשה."
שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון העיר שהוא אישית "מכיר את החבר הערבי של דה האן, יימח שמו, היינו אשתו, פוי שטן..."
דה האן הוצא להורג ע"י ההגנה בירושלים בהוראת יצחק שמשלביץ-בן צבי והמתנקש היה אברהם זילברג-תהומי, לימים מייסד האצ"ל שירד מהארץ.
דה האן לא נרצח בגין ההומוסקסואליות שלו, אלא כנציג החרדים שהפך לאוייב הציונות ומשת"פ עם הערבים.

האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה
ב-1895 הועמד אוסקר ויילד למשפט בגין הומוסקסואליות, כתב האשמה נוסח בעירפול המעשים לא פוֹרטוּ על מנת שלא לפגוע ברגשותיו של הציבור. העיתונות של התקופה דיווחה במונחים עקיפים "פשע נורא ומבחיל מכדי לבטא אותו." הנאשם אוסקר ויילד, בנאום ההגנה שלו, הגדיר זאת ""האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה." מאז עברו מים רבים בתמזה וגם בירקון.
אני קורא בשקיקה את תרגומי השירה וההסברים הנפלאים של זיווה גרבורג-שמיר, לכן התפלאתי מאד על העובדה שבתרגום השיר של ארתור רמבו "לה בוהם" ("חדשות בן עזר", גיליון 1699) היא מסכמת את יחסי ארתור רמבו עם פול מארי וורלין ("ורלין ירה בחברו") בהתעלמות מוחלטת והעלמה של ההומוסקואליות של שניהם, ורומן האהבה ביניהם, בחינת אינה מעיזה להזכיר את שם "האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה," זה מאד מוזר מפני שאנחנו במאה העשרים ואחת ולא בתקופת אוסקר ויילד. האם ניתן לדבר על אוסקר ויילד, פול מארי ורלין, או ארתור רמבו בלי להזכיר את ההומוסקסואליות שלהם?
פול מארי ורלין (1844-1896), כבר אוסף שיריו הראשון, "Poèmes saturniens" מ-1867 פירסם אותו כמשורר הומוסקסואל.
ארתור רמבו יליד 1854, כבר בגיל 15 הצטיין רמבו בלימודיו בכל המקצועות וכתב חרוזים מקוריים בצרפתית, חיבר דיאלוגים בלטינית, וזכה בפרסים רבים. רמבו שלח את שיריו למשורר פול ורלן בפריז, שהתלהב בעיקר משירו "הספינה השיכורה", שהיה יצירת המופת של רמבו, והזמין את רמבו לפריז.
בספטמבר 1871, כאשר רמבו היה בן 17. הוא הציג אותו בפני ויקטור הוגו ובפני משוררים אחרים שגמרו את ההלל על שירתו. רמבו התגורר בביתו של ורלן בפריז וורלין התאהב בו מהר מאוד. התפתחה ביניהם מערכת יחסים הומוסקסואלית. הם בילו את זמנם בחיי בוהמה, חיי רחוב ובתי קפה, שתו משקאות משכרים – אבסינט וחשיש. בשנת 1872 עזב ורלן את אשתו ואת בנו, נסע עם רמבו ללונדון, ואחר כך לבריסל. ביולי 1873, בתחנת הרכבת של בריסל, ורלן שהיה שתוי ירה ברמבו ופצע אותו בפרק כף ידו. רמבו, שחשש לחייו, הזמין את המשטרה. ורלן נעצר ונידון לשתי שנות מאסר. רמבו חזר לעיר הולדתו, וסיים את ספרו "עונה בגיהנום", שבו תיאר את חייו עם ורלן.
רמבו וורלן נפגשו בפעם האחרונה בגרמניה בשנת 1875. אך רמבו נטש את השירה והחליט להתעשר. בשנת 1876 התגייס לצבא ההולנדי כדי לנסוע לאינדונזיה. אחר כך ערק מן הצבא, וחזר לפריז. הוא נסע לאי קפריסין, ובשנת 1880 התיישב בעיר עדן בדרום חצי האי ערב. בשנת 1884 הפך לסוחר בכלי נשק בעיר הרר שבחבש, כיום אתיופיה. רמבו סבל מדלקת בברכו הימנית, שמאוחר יותר אובחנה כסרטן. בשנת 1891 הוא חזר לעיר מרסיי שבדרום צרפת, ונכנס לבית חולים, שם כרתו את רגלו הימנית. רמבו נפטר במרסיי באותה שנה מרעלת דם.
בשנת 1886 פירסם ורלן את קובץ שיריו של רמבו. שיר אחד משותף של שניהם זכה לתהילה:

Sonnet du Trou du Cul
סונט חור התחת
ארתור רמבו, פול מארי ורלין (תרגום משה בן שאול)

אָפֵל וּמְקֻמָּט כְּפֶרַח הַצִּפֹּרֶן הַסְּגֻלָּה
נוֹשֵׁם, סָפוּן בַּעֲנָוָה בְּקֶצֶף רַךְ
שֶׁל אַהֲבָה, בִּמְתִיקוּתוֹ נִמְשָׁךְ
אֶל אֲחוֹרַיִם לְבָנִים עַד לֵב הַמַּכְפֵּלָה.

נִימִים זוֹלְגוֹת שָׁם כְּדִמְעוֹת-חָלָב כֻּלָּן,
בּוֹכוֹת מִתַּחַת רוּחַ אַכְזָרִית אֲשֶׁר תִּפַּח
חוֹלֶפֶת בֵּין גְּבִישֵׁי חֵמָר אָדֹם מֻשְּׁלָךְ
לִהְיוֹתוֹ אוֹבֵד בְּמִדְרוֹנוֹת הַמְּצוּלָה.

אַךְ כְּכוֹס-רוּחַ חֲלוֹמִי נִצְמָד אֵלֶיהָ, מִשְׁתּוֹקֵק
וְנִשְׁמָתִי כְּבָר מְקַנְּאָה בַּחֹמֶר הַשָּׁקֵט
בְּזָוִיּוֹת עֵינֶיהָ הַסְּמוּקוֹת וּבְכִיס-הַדְּמָעוֹת

זֶה עֶלְפוֹנוֹ שֶׁל זַיִת, זֶה הֶחָלִיל הַלַּטְפָנִי,
צִנּוֹר שֶׁבּוֹ יוֹרֵד תּוּפִין שְׁמֵימִי, מַרְצִפָּנִי
זוֹ כְּנַעַן הַנָּשִׁית בְּטַחַב מִכְלָאוֹת!

כמה סימבולי להשוות את חור התחת הנכסף לכנען ציון.
זיווה שמיר מראה את השפעת רמבו על שירת שלונסקי ואלתרמן. אני לא מומחה בספרות אבל דומני ששיר זה יש לו גם השפעה מסויימת על המשורר והסופר אהוד בן עזר. שיתקן אותי אם אני טועה.

[אהוד: אכן אתה טועה. מעולם לא היכרתי את השיר הזה ואינני מבין מה הקשר אליי. מי שהושפעה מרמבו היא דודתי אסתר ראבּ אך כמובן לא בכיוון התחת שאליו אתה מרמז].

שירים באשדודית
ונחזור לז'אן ריבן-יותם ראובני. ראובני שעלה לארץ בגיל 14 מרומניה לאשדוד וגר שם בתחילת חייו בארץ ולקראת סופם – נשא כל חייו את חווית המהגר של הזהות החצויה. חווית המהגר באה לביטויי בכל ספריו. בספר האוטוביוגרפיה שלו "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", "אשדודים", 2017, ובספר השירה האחרון, "בעיר ההגירה", 2019 (עם עובד).
"הספר 'אשדודים', מעצם כותרתו, נועד להיות מעין סאגה או אפוס של העיר אשדוד. ואכן, מבחינה מסוימת ראובני הוא כבר מזמן, ובייחוד עכשיו, מעין הסופר-הנסיך של אשדוד ושל הפריפריה הישראלית (אם זו עדיין פריפריה). אולם, העיר אשדוד מצויה ומשוחזרת ברומן הזה בעיקר על ידי ציון רחובות שצועדים בהם שני הגיבורים ומקומות שעברו בהם לפני עשרות שנים בהיותם נערים. מובלטים בו התיאור של הנוף האשדודי – גל הבנייה של גורדי שחקים על דיונות חול, ותיאור המבנה העדתי של העיר, שמתאפיין, למשל, בחלוקה של בתי כנסת לפי עדות – בית כנסת של העולים מברית המועצות לשעבר, בית כנסת של 'מרוקאים', בית כנסת של 'עיראקים', וכן הלאה." (גבריאל מוקד, "יותם ראובני הנסיך של אשדוד", אל-ארצ'י, 30.5.2017)
https://www.haaretz.co.il/literature/book-week/.premium-1.4138753
"הספר 'בעיר ההגירה' מתכתב עם הפואמה של ביאליק 'בעיר ההריגה' על הפוגרום בקישינב. ראובני מבקש לרמוז בשם הזה שבעצם בהגירה ממקום למקום, במקרה שלו כנער צעיר מרומניה לאשדוד ואחר כך לתל אביב, היתה משום הריגה, נפער מעין פצע שותת תמידי שאותו אין הוא יכול לרפא ועליו הוא מבקש לשוב ולכתוב." (רן יגיל, "בעיר ההגירה": השירה של יותם ראובני היא מקטע נלווה לפרוזה שלו, אל-ארצ'י, 5.8.2019)
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.7622713
עד סוף ימיו נשא ריבן-ראובני את חווית ההגירה ואת הזהות החצויה בין הרומניות לישראליות. הוא כותב ש"העובדה שאני לא כותב ברומנית בשפה שבראה אותי, היא הכאב הגדול ביותר של חיי" (האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן, עמ' 113) "פעם היה שמו ז'אן, פעם היה שמו יותם..." דיברתי עם עצמי, היינו שניים הישראלי והרומני." (האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן עמ' 182)
הנה ראו את הריאיון המעניין שעשה יואב גינאי עם יותם ראובני. בסרטון יש תמונות היסטוריות רבות מתחילתה של העיר, לאחר מלחמת השחרור. "לגעת ברוח" ראיון עם יותם ראובני:
https://www.youtube.com/watch?v=rO3CSFOvnfQ
במקביל למהגר מרומניה, ז'אן ריבן-יותם ראובני, הגיע לאשדוד מהגר נוסף ממרוקו. סמי שלום שטרית, שכתב גם הוא על חווית ההגירה והחיים באשדוד. "שירים באשדודית". מעניין ההבדל ביניהם. המהגר סמי שלום שיטרית, יהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי-מרוקני, גדל להיות אקטיביסט אנטי-אשכנזי ואנטי-ציוני, השונא אשכנזים ומקלל אותם בערבית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם." (סמי שלום שטרית, שירים באשדודית, ת"א 2003). שטרית חולם על חיסול הדמוקרטיה היהודית והפיכתה לדיקטטורה ערבית נוסח מרוקו. כך הוא חולם על מלך מרוקו.

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי
תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,
וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,
ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.
אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –
ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים
"אללה יברכ פי-מולאי סידי."
בניגוד לשטרית, ריבן-ראובני המהגר מרומניה לא קילל מעולם את המרוקאים ולא שנא אותם, וכמובן שלא חשב לרגע בנוסטלגיה על הדיקטטורה הרומנית של צ'אוצ'סקו, ולא רצה להקימה בישראל. בספרות שלו תיאר את המהגרים מכל הארצות באהבה. האם סיבת השנאה של שטרית מקורה ברגשי הנחיתות של יהודי מרוקו שלא היתה קיימת אצל יהודי רומניה? העיר אשדוד מורכבת היום משלוש ערים נפרדות. עיר חרדית, עיר מרוקאית, ועיר רוסית, הרומנים כקבוצה נעלמו.

האנטישמיות של המשורר פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה
אליעזר קמנצקי יליד לוהנסק, כיום באוקראינה, הושפע מתורת הטבע והאהבה של טולסטוי ויצא להפיץ את בשורת הצמחונות, הפציפיזם והנטורליזם בעולם. בארה"ב, באמריקה הלטינית, בצפון אפריקה, בהודו ובארץ ישראל בה הסתובב בשנים 1915-1912 . והיה רועה-צאן בסביבות ירושלים, התהלך מגודל שיער וזקן-מידות, כראוי למי שרואה עצמו חסיד ומגשים של תורת טולסטוי. (בניגוד לא. ד. גורדון). בזמן מסעותיו בברזיל למד פורטוגזית, ולבסוף השתקע בליסבון ופתח בה חנות עתיקות. (יהודי בסוף הוא סוחר...) בחנות זו פגש את גדול משוררי פורטוגל פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה,
https://he.wikipedia.org/wiki/פרננדו_פסואה
והושיט לו את כרטיס הביקור שלו: "אליעזר קמנצקי – מטיף לצמחונות."
פסואה הוקסם מאגדת "היהודי הנודד" שנידון לשוטט בעולם עד לביאה השנייה של ישו, ולא היה יהודי נודד – מקמנצקי. ואילו קמנצקי העסיק את פסואה בתרגום סיפור חייו מפורטוגזית לאנגלית. האפוס שכתב, 'זיכרונותיו של יהודי נודד', לא הושלם מעולם, אך ב-1932 פירסם קמנצקי קובץ שירים בפורטוגזית בשם "נפש נודדת", וביקש מידידו פסואה לכתוב את ההקדמה. פסואה ניצל את ההזדמנות וכתב מסה ארוכה בשם "האידיאליזם היהודי והתפוררות התרבות הנוצרית", שתופסת רבע מהספר, ואת שירי קמנצקי תיאר בה כ"ילדותיים בכנותם" וללא "מה שאנו האירופים היינו מכנים בשם חיים רוחניים עזים," וממילא, סיכם פסואה, אין לצפות ממהגר כמו קמנצקי לשלוט "בְּשפה שהיא אחת השלמות, המעודנות והעשירות בתבל." ספק אם אי פעם בתולדות ספרות העולם נכתבה הקדמה פחות מחמיאה.
פסואה (1888-1935) ראה עצמו כצאצא לאריסטוקרטים יהודים (אנוסים) אבל פרסם מסה אנטישמית. "העם היהודי הוא עם חומרני," הוא כתב, "וכיוון שהוא עם חומרני במהותו, הרי הוא חומרני בגשמיותו וחומרני באידיאליזם שלו... האידיאליזם היהודי מתבטא בשלוש צורות שונות, שכולן נגועות בחומרנות המרכזית של הגזע. הצורה הראשונה היא הפטריוטיות המסורתית שלו; רגש המולדת או הגזע בהתגלמותו החומרנית ביותר. הצורה השנייה היא ההגות הקבלית אשר – חרף ההתיימרות לעדן בפרשנויות משלושה סדרים את הכתוב בחמשת חומשי תורה ומעבר להם – לעולם אינה מגיעה לכדי הפשטה אמיתית או רוחניות של ממש: אפילו השם המפורש הוא חומרי; אפילו הספירות חומריות; וכך גם מלאכי השרת, המלאכים ושבעת הרקיעים, שאור האלוהות מגיע אלינו מבעדם. הצורה השלישית – צורה שאינה חדשה מהאחרות, אך התגלעה במועד מאוחר יותר – היא האידיאליזם החברתי בכל גילוייו, החל באמונה בשוויון זכויות וכלה בנטוריזם; וצורה זו חומרית מעצם טבעה."
לעומת זאת פסואה דחה את תיאוריות הקונספירציה האנטישמית: "היהודים, הבונים החופשיים וכל כוח זר אחר לא גרמו ולא יכלו לגרום למהפכה הצרפתית, למהפכה הרוסית או לכל מהפכה אמיתית אחרת. משטרים עריצים הם-הם הגורמים למהפכות." אבל העובדה שהיהודים לא תיכננו את המהפכות באירופה אין פירושה שהם לא ניצלו את המהפכות באירופה. היהודים באמת מנסים להרוס את אירופה מבפנים: "הם ניצלו את הבנייה החופשית, את האידיאולוגיה השיוויונית וכל דבר אחר, יהודי או לא, שעשוי היה לעזור לפירוק התרבות המסורתית של אירופה ושל העולם שבהשפעת אירופה, תרבות יוונית-רומית ונוצרית. ורק מן הראוי שינצלו את כל אלה, כי ליהודים שמורות אותן זכויות שיש לעמים האחרים: הזכות להגנה והזכות לשלטון – הראשונה זכות מוחלטת, השנייה מותנית בהענקתה לאחרים." כן, פרננדו פסואה גרס כי "ליהודים זכות טבעית להגנה עצמית וזכות שווה לשלטון, ואם הנוצרים מאפשרים להם להגיע לשלטון הרי זו אשמתם המלאה, עדות להתפוררות התרבות הנוצרית."
(עודד כרמלי, "העם היהודי חומרני, והספרות היהודית מפוזרת": הצד המפוקפק של פסואה)
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkcrueydk
כלומר פסואה יוצא מההשקפה האנטישמית הקלסית אבל בה בעת תומך בזכות ההגדרה העצמית של היהודים. לחוקרי האנטישמיות יהיה מעניין להשוות את פסואה שמת שלוש שנים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון עם תורתו של היטלר כפי שנוסחה במיין קמפ. במרכז תורתו של אדולף שיקלגרובר-היטלר עומדת הטענה שהארי הוא בעל אידיאליזם אמיתי רוחני שהוא הכפפת טובת הפרט למען הכלל ואילו היהודי הוא נטול אידיאליזם וחומרני בלבד." ("מיין קמפ – מאבקי," ירושלים תשנ"ב, עמ' 69-70) (לכן הניגוד אידיאליסט מטריאליסט היווה בעייה בגרמניה לאחר היטלר).
"וזאת ידוע היטב ליהודי," כתב היטלר, "דווקא הוא זה, שגדולת גדוליו טמונה בהרס האנושות ותרבותה. ברגע שעם נכנע מתוך מורך לב לשחצנות ולתובענות היהודית, הוא מוותר על העוצמה הכבירה שברשותו, מכיוון שעוצמה זו אינה מושתתת על הערכת ההמון, אלא על הוקרה וכיבוד הגאוניות ועל התעלות והתרוממות הנפש שהיא מעניקה."
פיסקה זו, שבה מציב היטלר עצמו כמגן כבוד האדם, מוציאה את האדם היהודי מן הכלל. באמירתו "ליהודי גדול אין כבוד, גדולתו בהרס" – התכוון היטלר לקרל מרקס כמייצג החומרנות היהודית. (שם, עמ'121).
יש כמובן אגב אירוניה בהצגת היהודים כמטריאליסטים בניגוד לארים כפי שעושה היטלר, בשעה שקארל הלוי-מרקס היהודי עצמו טען ש"אלוהים של היהודי הוא הממון."
מעניין מה חושבת על פסואה ותורתו הפורטוגזית החדשה אופירה אסייג המתנאה בכל במה על פורטגזיותה שנראה שהיא באמת ובתמים מטריאליסטית לעילא ולעילא כפי שחשב פסואה.
נעמן כהן