שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים

אנחנו ממשיכים באותו קו, שציינו בשיחות הקודמות – בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות. שוחחנו על משה סמילנסקי, והראינו כיצד תיאור חיי הערבים מבפנים הוא חלק עיקרי ביצירתו, שרובה נכתב בארץ, ואחר הראינו את הקוטב הנגדי, ברנר, שחשף את מרירות המציאות, שהיתה בו גישה מאוד פסימית, אם כי אף פעם לא פאטאליסטית. תמיד היה איזה "אף-על-פי-כן" ובו התקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא היו לברנר אשליות, לטווח הקרוב – לגבי אפשרות של חיים משותפים בין יהודים לערבים, לא בצד הרומאנטי, האישי, ביחסי שכנות – וגם לא בצד הפוליטי, בייחוד לא בצד הפוליטי.

אמנם, אי אפשר לומר שבין סמילנסקי לבין ברנר מתנודדת הספרות הארצישראלית, זאת כי ברנר, כסופר ריאליסט, שחשף את מרירות המציאות – היה סופר גדול לאין שיעור מסמילנסקי – אבל בנושא השאלה הערבית מבחינה תימאטית, ולא מצד ההערכה הספרותית, (וכמעט איננו עוסקים בהערכה ספרותית-אמנותית כשלעצמה, במחקר הזה) – אפשר לומר שישנה התמודדות מתמדת בין הקוטב של סמילנסקי לקוטב של ברנר, בין "צל הפרדסים" לבין אותו "הר געש", שברנר דיבר עליו בסיפור "בין מים למים", כסמל לאיום שבשאלה הערבית.

עכשיו אנו פונים לעסוק בשני סופרים ילידי-הארץ, שניהם מבני העדה הספרדית, ממשפחות מעורות בארץ מדורי-דורות – יהודה בורלא ויצחק שמי. נעקוב כיצד דמות הערבי מתוארת בספריהם, וכיצד לקבוצה זו של סופרים ילידי-הארץ, שמוצאם ספרדי – יש גישה משלה לשאלה הערבית, גישה שמאפיינת את כתיבתם בנושא.

*

ספרו של יהודה בורלא, "בלי כוכב", הופיע בשנת 1927, והוא בעל ערך היסטורי וספרותי, ובעל ערך לנושאנו בשאלה הערבית בספרות העברית.

סיפור המסגרת נושא חותם אוטוביוגראפי. בורלא היה כבן שלושים כאשר בינואר 1915, המצביא תורכי ג'מאל-פאשה, או ג'מאל-פחה, הכין את מסע צבאו, בשיתוף הגרמנים, לעבר תעלת סואץ, כדי לכבוש דרכה את מצרים. המסע היה מאוד מוזר. התורכים בנו סירות לחציית התעלה, והעמיסו אותן על גמלים, ואילו האנגלים השיטו לאורך תעלת סואץ ספינות תותחים, שירו בתורכים והדפו אותם. הספינות פעלו כנשק-קרקע, ואילו הסירות נישאו על גבי הגמלים, לקראת נחיתה בגדה ממול.

בורלא ידע ערבית, ידע גרמנית, וגוייס כמתורגמן. בסיפור המסגרת של "בלי כוכב" – בורלא ומורה-הדרך עבד, משתתפים באותו מסע קשה, במידבר סיני, לעבר תעלת סואץ. אגב, הצליחה, שנכשלה, התרחשה בערך במקום שבו צלחו כוחות צה"ל באוקטובר 1973 את תעלת סואץ, שנים רבות לאחר אותה התקפה.

הסיפור העיקרי של "בלי כוכב" אינו קשור כלל במסע. הוא סיפורו של עבד, שגדל בקרב בני שבט החפאנים שבמידבר סיני, מבלי לדעת שהוא אינו מצאצאיהם. בעודו תינוק נשאר אחרון לבני שבטו, שבט הקאטיפים, לאחר מלחמתם בחפאנים. החפאנים שמרו עליו, כי המסורת האיסלאמית אוסרת להכחיד את זרע הקאטיפים, שנתנו מחסה לנביא מוחמד בנדודיו.

סוד מוצאו המיוחד של עבד נסתר ממנו שנים רבות, והוא חושב עצמו לעבד (עי"ן בפתח, בי"ת דגושה ובצירה), כלומר – עבד, אדם השייך לדלת-העם אשר בקרב שבט החפאנים.

עבד מתאהב בנהורה, בת השייך של החפאנים. הוא גונב אותה, בהסכמתה, מבית אביה, ובורח עימה ללבנון. לבריחה זו קדמה השתתפות, מתוך חוסר-ידיעה על מיהותו – בקרב, לצד החפאנים, (אויביו, מבלי שידע על כך), כנגד הקאטיפים, שבמהלכה הרג את דודו, שניסה להצילו מידיהם. לאחר שהתברר לו סוד מוצאו, וכי אותו קרב, שבו הרג את דודו, בא משום שקרוביו ביקשו להצילו מידי שבט החפאנים, הרגיש עצמו כאדיפוס לאחר שנודע לו כי הרג את אביו.

ואולם, כדרכם של סיפורים אלה – עבד אינו נמלט מנקמת שבט החפאנים. השייך פארחן, אביה של נהורה, גילה אחר שנים את עקבות בתו, הרג אותה ואת ילדיה, ורק עבד עצמו ניצל בנס ומספר את הסיפור למתורגמן, למספר, הוא יהודה בורלא.

*

על בורלא עצמו עברו גלגולים רבים. הוא חזר מאותו מסע-מלחמה בלתי-מוצלח, שנסתיים בכשלון התורכים, והוא עדיין מגוייס. לאחר זמן ברח לעבר-הירדן, ושם הגיע, בנדודיו, להיות נוכח במעמד מעניין, שאותו הנציח בסיפור "בין שבטי ערב", משנת 1918. הוא מתאר כיצד פגש את השריף עבדאללה, מי שהיה לימים מלכה של ירדן. היתה זו התקופה של לורנס איש-ערב, של ההבטחה למשפחתו של השריף חוסיין ממכה, אביו של עבדאללה, להקים ממלכות לו ולבניו, ובורלא היה נוכח במעמד שבו עמדה להיוולד העצמאות הלאומית הערבית.

בורלא עבר סכנות רבות בנדודיו אלה. הוא התחפש לערבי, הסיר את משקפיו כדי שלא יחשדו בו, על פי מראהו, שהוא אדם משכיל. התנאים היו קשים במזרח עבר-הירדן בשנה ההיא, שהיתה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, וכאשר עמד בורלא לנוכח חזיון העצמאות הערבית המתחוללת, אנו מוצאים אצלו וידוי נרגש.

הוא מתאר כיצד השריף עבדאללה ישב באוהל, בראש חבורת מלוויו, מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. על רגליו שהיתה פרושה מיכה צחורה. לפניו נרגילה. המסובים חבשו עגלים (עקאלים) מוזהבים, על גבי סודרי משי (כאפיות), ובעיני בורלא נראו:

רגע אחד היה נדמה לי כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאיתנו, ימי החליפים הנאורים. ימי שלטון בני ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בליבי הרגשה שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית החדשה. הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה. הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים.

אנו רואים שבורלא נפעם מן המעמד. לדבריו, הוא מספר כאן התרחשות אמיתית. עבדאללה, שבפניו הוא התגלה כיהודי, קיבל אותו ככזה ופרש עליו את חסותו.

*

ברומאן מאוחר יותר של בורלא, "בעל בעמיו", שהופיע בשנת 1966, הגיבור הוא בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה. בראשיתו הוא שייך, אמנם לא ליישוב הישן, החרדי, האנטי-ציוני – אלא ליישוב הספרדי הירושלמי הוותיק, שלא היתה לו אידיאולוגיה ציונית אלא ישב בארץ מזה דורות. לעיתים נקראו שני אלה באופן כולל – יישוב ישן. הוא מגלה את האידיאולוגיה של הלאומיות העברית החדשה, את הציונות – בהשפעת העלייה השנייה והשלישית, אבל במקביל הוא שקוע, מרבית ימיו, חרף היותו נשוי – בפרשת אהבה לפלחית צעירה מהכפר סילואן. אהבה זו היא החוט ששוזר את דפי הרומאן "בעל בעמיו", היא סודו, היא פרשת חייו הכמוסה והחשובה לו ביותר.

*

אנו רואים אפוא שאצל בורלא הגישה הפוכה משל ברנר: יש יחסי אהבה בין יהודים לערבים, יש קירבה, יש תיאור חיי הערבים מבפנים. תופעה דומה נמצא אצל הסופר יצחק שמי. אם בורלא נולד בירושלים, שמי נולד בחברון, ושניהם נולדו בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. שמי כתב פחות מבורלא, ונזכיר כאן סיפור אחד, ידוע, שלו – "נקמת האבות", שהופיע לראשונה בספר בשנת 1928, אם כי שמי, וגם בורלא, החלו לפרסם את סיפוריהם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והם יכולים להיחשב גם כבני-דורו של ברנר, במובן זה שפירסמו את סיפוריהם כבר בתקופת העלייה השנייה.

הסיפור "נקמת האבות" מאופיין בכך שאין בו שום נוכחות של גיבור יהודי. אבו אל-שוואריב, גיבורו, הוא איש שכם. באביב, מדי שנה, היו נערכות חגיגות נבי מוסה, בתהלוכה שהיתה יוצאת מירושלים לקבר נבי מוסה, במידבר יהודה. והנה, בשנה אחת שבה הופיעו בתהלוכה, כתמיד, שתי שיירות: זו של אנשי שכם וזו של אנשי חברון – אבו אל-שוואריב, איש שכם, שעמד בראש השכמים, הרג את אבו-פארס, החברוני, על כי הלה הקדים אותו בכניסה למסגד נבי מוסה. הריב היה אמנם רק מעין נדבך נוסף לריב קודם, ששרר בין שתי הערים. היה רק הניצוץ שהדליק את התבערה.

אבו אל-שוואריב גלה לקהיר. מעניין, שנים לפני שנושא כזה הועלה בספרות הפלשתינאית או הערבית-ישראלית שנכתבת בימינו, (ואני מדבר עכשיו על הצד השני של המתרס, או הקו, שחוצה בין שני העמים, על הספרות הערבית שנכתבת בארץ ובתפוצתם של הפלשתינאים) – הם מדברים על תחושת גלות. סופרים ערבים, גם אלה שחיים בישראל, וודאי אלה שחיים מחוצה לה, והם ממוצא פלשתינאי – כותבים על תחושת גלות. והנה סופר עברי, יצחק שמי, מתאר תחושת גלות של ערבי איש שכם, שברח מפחד נקמת הדם החברונית לקהיר, והוא שוקע שם בסמים, ומידרדר. בשעתו היה אחד מנכבדי העיר, וכל געגועיו עתה – לכפר על מעשהו, לכפר פני האבות שבכבודם פגע במעשה הרצח, ולחזור לארץ-ישראל, ולעירו.

געגועיו גוברים בו על בטחונו האישי. אם היה נשאר במצרים, היה נותר בחיים, אך הוא חוזר לארץ-ישראל, מגיע למערת המכפלה שבחברון, ובצאתו מתפילה שהתפלל בה, לשם כפרה, רוצחים אותו, כנקמת-דם, קרוביו של אבו-פארס החברוני.

הסיפור קרוב למשפחה של סיפורי "בני ערב" לסמילנסקי ו"בלי כוכב" של בורלא. חיי הערבים מתוארים מבפנים, פרשיות של נקמת-דם, של אהבה, נוסח אדיפוס או רומיאו ויוליה. תמיד הגורל מתגבר על אושרו ובטחון חייו של היחיד, אך הדגש בסיפור הוא על תיאור חיי הערבים מבפנים.

*

כאן אולי המקום לאפיין את הסופרים, שהבולטים בהם – יהודה בורלא ויצחק שמי, המצויים בין מזרח למערב. הסופר והמשכיל מהמוצא הספרדי, מבני המשפחות הוותיקות והמיוחסות בארץ, חש עצמו קרוע בין שני עולמות. מצד אחד, בכתיבתו העברית, הוא כאילו אומר לבני-עמו האשכנזים, שבאו ממזרח אירופה וממרכזה, לאנשי העליות הראשונות, לציונים – ראו, המזרח איננו רק איום, הוא אינו נורא כל כך, הוא אינו זר כל כך, יש בו יופי, יש בו תרבות, צריך רק להתקרב אליו, לגלות אותו! – אנחנו היהודים הננו חלק מן המזרח וצריך לדעת לספוג אותו ולא להתנכר לו, כפי שברנר, למשל, התנכר למזרח וראה בו רק את החולאים ואת הניוון).

מצד שני, הסופר העברי-ספרדי, אם כי לא כתב ערבית, אבל ניתן להבחין בכתיבתם איזו פנייה אל שכניהם הערבים, אל אחיהם הערבים, אל אותו ציבור ערבי, אותה תרבות מזרחית-ערבית שבתוכה גדלו – והם מבקשים לתאר את המעשה הציוני לא כנטע זר, אלא לומר ליושבי המזרח, דעו – הציונות היא שיבה אל המזרח, היא בשר מבשרכם, גם המוסקובים, גם אנשי העלייה השנייה והשלישית, החלוצים, היחפנים, שנראים לכם אירופאים, זרים, וגם מוזרים – הם בעצם אנשי המזרח שרוצים לחזור אל המזרח ואינם מהווים איום עליו.

זוהי עמדה מאוד מעניינת, של מי שנמצא באמצע – בין שתי תרבויות, בין שני עמים, והוא ציוני על פי השקפתו, אך אינו מוכן לקבל שקיים קרע נצחי בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, כי אלה, הערבים והווי חייהם, הם חלק משורשיו בארץ, מתרבותו, מהיוולדו בה.

*

אחד מסופריה התמימים והחביבים של תקופת העלייה השנייה היה מאיר וילקנסקי. נחום גוטמן, בזכרונותיו, מספר שהכיר את ברנר וגם את וילקנסקי. וילקנסקי פירסם מסיפוריו הראשונים ב"העומר", כתב-העת שערך ש. בן-ציון, אביו של גוטמן. נחום הנער אהב מאוד את ברנר, אבל הוא מודה: את סיפוריו לא קראתי. הם היו גלותיים, הם היו כבדים מדי. את מי אהב לקרוא באותה תקופה? – את מאיר וילקנסקי. מדוע? – כי וילקנסקי, בסיפוריו "הגלילה", "באר חפרנו", "בחר" ואחרים, תיאר את החיים החדשים במושבות ובארץ, את הפועלים הצעירים, אנשי העלייה השנייה.

כיום, סיפורים אלה נראים מאוד נאיביים, רומאנטיים. יכול להיות שאלה הסיפורים שברנר כינה בשם "הז'אנר הארצישראלי", באותו מובן שהוא לא האמין בסיפורים ז'אנריסטיים, מסוגננים, המבקשים לתת את יופייה של התקופה החדשה מבלי לראות את מרירות במציאות, ללא העמקה פסיכולוגית, ללא ריאליזם נוקב, ובוודאי שבלי נאטוראליזם.

אבל יש בסיפורים הללו, מבחינה היסטורית, ראי של תקופה, ראי לחלומות של תקופה; ודאי – הם מתארים מציאות קשה, של חפירת באר, של עבודה בטורייה, של עידור עמוק, בידיים, בפרדסי פתח-תקווה, אבל ההתלהבות מחפה על הקשיים. אי אפשר לומר שאינם מתארים נושאים קשים, אבל ההתלהבות השופעת מהם עושה אותם אופטימיים ורומאנטיים, וכך היתה להם השפעה על הקוראים הצעירים ברחבי העולם היהודי, על קוראי העברית באותה תקופה.

בשנת 1907 הופיע, דווקא בכתב-העת של ברנר, "המעורר", שיצא אותה תקופה לאור בלונדון, סיפור חדש של מאיר וילקנסקי; הוא שלח את הסיפור מהארץ לברנר, כסופר מתחיל שלח אותו, ושם הסיפור: "מפרקו של אחד השרידים". לימים שינה וילקנסקי את שם הסיפור, וקרא לו: "שינוי ערכין"; הסיפור הופיע בקובץ סיפוריו "בימי העלייה", שנדפס לראשונה ב-1935, ולפני שנים אחדות הופיע גם במהדורה חדשה של "ספריית תרמיל".

בסיפור "שינוי ערכין" או "מפרקו של אחד השרידים" – מתחיל וילקנסקי בתיאור מציאות קשה – שני פועלים עברים שמזדמנים עם ערבים, ועם חיילים תורכים אחדים, בדרך למושבה; הללו מלגלגים עליהם, ושואל וילקנסקי –

"וכי יוכלו הפרולטארים האינטליגנטים להחזיק סכין בידיהם, הלא רק למראה להבו יפחדו ויירתעו אחורנית?"

אך אחד הפועלים מראה שריר, מפגין כוח.

"'התגרה נא איתי ערבי עוד הפעם, התגרה בשרירים!'

" – וקורת בית-הבד בחזה כפתח רחב, ביד – מטיל ברזל."

כאן, בעצם, צד משותף, קרוב – גם לרומאנטיקה, גם לפסימיזם של ברנר – כוח, כוח נחוץ, כי חולשה מזמינה עליבות יהודית וחוסר-תוחלת, בהווייה הארצישראלית; ולא רק מן הבחינה הלאומית, אלא מכורח המציאות, שזוהי ארץ הנמצאת תחת שלטון מושחת, בתנאי-ביטחון פרועים, ארץ אשר אין בה ביטחון לפרט, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא יהודי, או נתין זר – בעיקר מפני השודדים בדרכים. אמנם, הנתינים הזרים היו מוגנים יותר, יחסית, בחסות הקונסולים שלהם.

אבל, המעניין בסיפור זה הוא לאו-דווקא ההתמודדות עם דמות הערבי, אלא הרצון להתדמות לו, להיות כבידואים. הנה קטע מסיפורו של וילקנסקי, שעומד בסימן כותרת שנתתי למאמריי עליו, והיא אינה כותרת של הסיפור – "כבידואים נחיה!"

ליבי אומר לי – לא מכם תיבנה הארץ. ליבי אומר לי – כי רק מאנשים כמוני וחבריי השניים – יכולה הארץ להיבנות. אנחנו, שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבידואים, אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומידברותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובנו. כבידואים נחיה! – נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחיה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים. אוהבים אנחנו רומאנטיות זו, אוהבים אנחנו נביאינו הקדמונים, אנחנו חפצים גם בתחייתם. יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו – יעצם מספרנו. אלה הם ימי המשיח שלנו.

מצוי כאן פאראדוכס, שלא גישרו עליו באותה תקופה. כל ההתיישבות היהודית בארץ, ותרבותה, מבחינת הרוח ומבחינת החומר – היתה אירופית, אחרת לא היה לה קיום: ברפואה, בחקלאות, בתחבורה, בתעשייה, בכל. זה היה כוחה של ההתיישבות העברית, אבל חלומה היה מידברי, תנ"כי קדמון, בסימן בידואי, ערבי, של רומאנטיקה, של הכפר הערבי ושל השבט הבידואי, כאשר ברור שאילו כך אכן חיו – לא היה מתקיים כאן יישוב עברי מודרני ולא היינו מגיעים גם להקמתה של מדינת ישראל.

*

כאשר הופיע בשנת 1911, באודיסה, ספרו של משה סמילנסקי "בני ערב", (החלק הראשון מתוך המחזור-לעתיד), בחתימת – חוואג'ה מוסה, היה פסח בר-אדון ילד בן ארבע. לימים גדל הילד, עלה לארץ-ישראל, עבד כמטאטא רחובות בתל-אביב, ומתוך אותה רומאנטיקה, שאולי ספג בילדותו מספרי חוואג'ה מוסה – הלך לחיות בין הבידואים, בקרב הרועים – בחורן, בסוריה, ובעבר-הירדן. ובשנת 1934 פירסם ספר שנקרא: "באוהלי מידבר", וחתם עליו בשם: עזיז אפנדי.

זו תופעה מעניינת. אותם סופרים רומנטיקאים, שרצו לתאר את חיי הערבים מבפנים, חתמו תחילה, או גם בהמשך, על יצירותיהם בשמות ערביים: חוואג'ה מוסה – למשה סמילנסקי, אבו נעמן – חתימתו של משה סטבסקי, לימים – סתוי, אחד מסופרינו החביבים, הנשכחים, שפירסם ספר בשם: "הכפר הערבי", שאמנם אינו ספרות יפה, אבל מבחינת הנצחת ותיאור חיי הכפר הערבי בארץ-ישראל מראשית המאה – זהו אוצר שלא יסולא בפז, ומבחינת השפעתו על קהל הקוראים – אולי היתה לא פחותה מסיפורי חוואג'ה מוסה. עזיז אפנדי, הוא פסח בר-אדון, חתם כך על ספרו "באוהלי מידבר", ובימינו דאוד אל-נאטור, הוא אליהו נאווי, פירסם מעשיות מחיי הערבים בכינויו זה.

"באוהלי מידבר" הוא קובץ סיפורים, ובהם תיאור חיי הערבים מבפנים, מהתבוננויותיו של פסח בר-אדון. אגב, הספר הופיע מחדש לפני שנים אחדות, זמן לא רב לפני מותו של בר-אדון, שהגיע לאריכות ימים, היה ארכיאולוג חשוב וסרק את הארץ לכל אורכה ורוחבה במשך שנים. הוא גם כתב בשעתו ספר מקסים בשם: "סוסים מספרים", מהווי שומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים.

למהדורה הראשונה של "באוהלי מידבר" צירף עזיז אפנדי, בשער ספרו, את תמונתו בתור בידואי מן החורן. זו תמונה בלתי-רגילה למי שמחזיק בידו את המהדורה הישנה. רואים בה את פסח בר-אדון, בחור כבן עשרים, גבוה, לבוש גלימה בידואית, שתי צמות של רועה בידואי משתלשלות לו מצידי ראשו, כל-כולו כאדם מקומי – ודבר אחרון שאפשר לחשוב עליו, שהוא בחור יהודי, שעלה ארצה ממזרח-אירופה.

בסיפורים של עזיז אפנדי אין חידוש נושאי, תימאטי, לעומת הסיפורים של חוואג'ה מוסה, שהופיעו עשרים ושלושים שנה קודם לכן, אך מעניינת התופעה שיש המשכיות לניסיון לתאר את חיי הערבים מבפנים, ולרומאנטיקה של החיים בקרבם. אולי נסיים בסיפור, שיש לו כנראה יסוד במציאות; שם הסיפור "סולחה", והוא מתאר את קנאת הבידואים, שוכני האוהלים, ביישוב עברי שמעבד את אדמותיו בסמוך להם. בר-אדון מנסה לתאר את הסכסוך שבין שני העמים – לא כסכסוך לאומי אלא כהמשך לסכסוך הידוע לנו מחיי הערבים בארץ-ישראל, בין הבידואים לבין הפלחים, ובין הרועים לעובדי-האדמה, בתקופת המקרא.

היו היו אדמות שוממות, קוננו ויללו תנים רעבים בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המרעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל, ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים, החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז, נראה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות. עיני הרועה כלות אליו. ירקות למיניהם בגן הקרוב, הטובים למאכל על קיבה ריקה, כשאין במה למלאותה. ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?

בסיפור מתואר כיצד לפתע פוגש השומר חמישה בידואים, שקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחידי ובלא פחד הוא עולה עליהם. מתפתחת תיגרה, הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו. במאבק נפלטת ירייה מרובהו, ואחד הבידואים נהרג. מוכרז מצב של נקמת-דם בין בני השבט לבין המושבה.

בספר מופיע צילום של התכתשות בין בידואים לבין יהודים, בהקשר זה, וסביר להניח שמסופר מעשה שהיה, וייתכן אפילו שבר-אדון עצמו צילם אותו. זמן-מה לאחר ההתנגשות מתקיים טקס הפיוס, "הסולחה", שעל שמו נקרא הסיפור. התיאור עומד בסימן שליו, כאילו מדובר בסכסוך-שכנים בלבד, ונעדר בו כמעט לגמרי המתח הלאומי, המפריד בין שני העמים. וכך אומר השייך הבידואי, המפייס את הנוכחים, בתום טקס הסולחה.

"כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו. עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים. אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. עתה כרתנו ברית-שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באהבה ובידידות לעולם, לנצח."

שוב אנו רואים שהאוטופיסטים לא היו מלכתחילה מנותקים ממרירות המציאות, או רומנטיקאים ללא-תקנה, אלא ניסו לפייס, לכבות שריפות שנכוו בהן – על ידי העלאת תקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.

קריאה מומלצת לשיחה חמישית

יהודה בורלא: "בלי כוכב" (1927), "בין שבטי ערב" (נכתב 1918), "בעל בעמיו" (1966).

יצחק שמי: "נקמת האבות" (1928).

מאיר וילקנסקי: "מפרקו של אחד השרידים" (1907, הודפס גם בשם "שינוי ערכין" בקובץ "בימי העלייה", 1935).

פסח בר-אדון (עזיז אפנדי): "באוהלי מידבר" (1934).

מאמרי אהוד בן עזר:

בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.

בעל בעמיו ליהודה בורלא. הארץ. 8.10.1971.

נקמת האבות ליצחק שמי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.12.1970.

בימי העליה למאיר וילקנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 26.8.1971.

כבדואים נחיה. (מאיר וילקנסקי). אות. 20.1.1972.

כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי. דבר. 24.9.1976.

השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה! (המשך). דבר. 1.10.1976.

"פה לצמאון הגבורה בישראל". בשולי סיפוריו של יוסף לואידור. מאזניים. יולי 1977.

ערבי אחד, מוכר תופינים. על "אללה כרים" ל-ל.א. אורלוף. עיתון 77. נובמבר-דצמבר 1979.

הירדן סואן לזאב ברכות. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.7.1975.

באוהלי מידבר לעזיז אפנדי (פסח בר-אדון). ספרי דורות קודמים. הארץ. 24.12.1971.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

לקוראים המעוניינים: אין סיכוי שאהוד בן עזר בן ה-85 יזכה אי פעם בפרס ישראל לספרות – כי מאמריו, ספריו ומחקריו במשך 66 שנים הם ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של מקבלות ומקבלי הפרס בשנים האחרונות.