שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה שביעית: בין רומאנטיקה

לבין מרירות המציאות

נושא שיחתנו הפעם יכול לשמש כותרת לסידרה כולה, והוא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. הנושא מורגש, או מודגש ביותר – בשני הספרים משנות העשרים. "ימים ולילות" נכתב ב-1922, הופיע ב-1926, וגיבוריו הם אנשי העלייה השלישית; ואילו "נדודי עמשי השומר" נכתב ונדפס, כלומר יצא לאור, בשנת 1929. הוא מאוחר יותר על פי סדר כתיבתו, אך מכיוון שגיבוריו הם אנשי העלייה השנייה, ותקופת התרחשותו היא לפני מלחמת העולם הראשונה, בחרתי לפתוח בו.

המאזינים אולי זוכרים שגם בשיחה הקודמת עסקנו ב"נדודי עמשי השומר", אבל – באספקט אחד וברור שנמצא בו, והוא האגדה על יהודי חייבר, כאשר בחלקו האחרון של הספר, גיבורו, עמשי, יוצא אל המידבר לגלות את יהודי חייבר.

אך זו אינה הנגיעה היחידה בשאלה הערבית של הרומאן המעניין, ולצערי – גם הנשכח, "נדודי עמשי השומר". מצוי בו תיאור מעניין, מפורט, לוקאלי מאוד, לא רק של יחסי יהודים בינם לבין עצמם, אלא גם כיצד ראו את שכניהם הערבים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

יעקב רבינוביץ עלה ארצה ב-1910 והוא בן שלושים-וחמש, וכבר מוכר כסופר, שגם כתב על הארץ לאחר שביקר בה לראשונה ב-1905. רבינוביץ התיישב בפתח-תקווה וחי בה עד שנת 1923, שאז עבר לתל-אביב. מושבה זו, שהיתה הגדולה ביותר בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, שימשה בימה לסיפוריו, ובייחוד ל"נדודי עמשי השומר". דומה שרוב התמונות שנביא בהמשך, מתרחשות הן על רקע מושבת הפרדסים הזו, ערב מלחמת העולם הראשונה.

מה פירוש הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות? – זוהי אותה התנודדות שדיברנו על אודותיה בשיחות הקודמות, בין הגישה הרומאנטית, שמבטאה המובהק היה משה סמילנסקי, לבין אותה אמירה חודרת, נוקבת, של ברנר, על מרירות המציאות, שעולה מן השאלה הערבית.

אי אפשר לומר שיעקב רבינוביץ, המתאר בספרו את חיי הערבים, את הפועלים, הבאים מן הכפרים השכנים למושבה – שהוא מתאר אותם בצורה רומאנטית. הוא דווקא מתאר אותם בעליבותם, מתאר את קשי החיים, את ההסתפקות במועט, אבל – גם במצבם זה הם מהווים אתגר קשה מאוד, ביטוי של שורשיות ושל חיוניות – לעומת הפועל העברי, האינטליגנט, של תקופת העלייה השנייה. באחד המקומות בספרו הוא אומרעל הערבים: "ובאלה עלינו להילחם, ובהם על פועלינו להתחרות."

בקטע הבא מתוארים עמשי וחברו יונוביץ, שהוא בן-דמותו של רבינוביץ בסיפור, כשהם עוברים על פני כרם שקדים רעוע ועזוב, הנטוע על גבעת חול, בפאתי המושבה, זאת לאחר יום עבודתם בזמירת כרמים; לנגד עיניהם נפרשת תמונה של סוף יום עבודה במושבה הגדולה, שיש בה כרמי שקדים וגפנים, ופרדסים לרוב.

מן המושבה רצו ערביאים וערביות אחרונים, מאלה שאינם יושבים במושבה. הם נחפזו אל כפרם, מי רוכב על חמור, מי רץ אחריו ברגל, מי הולך או רץ לחוד או בצוות. הגברים קודם, ואחריהם הנשים והבנות. ומסביב השאבאב מדביקים איש רעהו, והם הולכים וצורחים, ומי גם מנעים איזו נעימה. לבושים הם כדרכם, טלאי על גבי טלאי, דבר רגיל ונחשב כמו קישוט לבגד.

ויונוביץ צחק. "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורות בכדים, ויכול אתה להיות בטוח – ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשיו, נשארו בחיים שלושה, ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות. אלה שנוצצים ונובלים כדשאים. אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם. היודעים חשבון בפרוטות, אך לא בילדים. הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו, ופרים ורבים ככמהין וכפטריות. חוששני עמשי כי אנו, המאחרים שבת בגפינו, ואוכלי לחם העצבים, לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו, המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזה מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים, ואיננו רוצים לחיות."

משפטים אחרונים אלה הם ממש בניגון הברנרי: איננו חיים ואיננו רוצים לחיות. חווה וטניה הן צעירות שנעקרו מארץ-מוצאן, רוסיה, ואינן מוצאות לעצמן מרגוע בארץ. הן רווקות. כל הצעירים הללו רווקים. אנו פוגשים כאן מוטיב מעניין – הרווקות, הערירות, הרגשת הניכר בארץ, עדיין הם זרים בה, צעירי העלייה השנייה – וזאת מול עליבות הפועלים הערבים, שדווקא בפרימיטיביות ובאלמנטאריות של קיומם, מעוררים קנאה, משום שהם קרובים לטבע ומסתגלים אליו גם במצבם הפחות הזה. ואיתם, עם אלה – על הצעירים האינטליגנטים, היהודים, להתחרות, וברור שאי-אפשר להתחרות בהם, כי הצעירים והצעירות היהודים אינם יכולים להסתפק במועט שכזה, ולכן עליבותם של הערבים נתפסת כאן כחולשה וככוח גם יחד.

חרף הרומאנטיקה של ההליכה למידבר, הבאה בסופו של הספר, הנה בראשיתו, כאשר רבינוביץ מתאר את חיי היום-יום, אפשר לומר שהוא מתאר, בדומה לברנר, את היחסים האירוטיים בין שני העמים – בצורה מאוד פסימית, וגם מציגם כיחסים מאוד לא בריאים. הפועל יונוביץ, בן-דמותו של המספר, מתאר כבדרך-אגב הווי יומי בתקופת קטיף השקדים במושבה הגדולה, קרוב לוודאי – פתח תקווה.

אני עבדתי שם, את חטאיי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עלי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הינחתי זאת לעוזרו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש. בסלים של ערביות, או בחבילות שלהן, גם כן. רק לא בשמלותיהן.

"כשנחוצה לי ערביה," היה אומר, "אני שולח אותה אל הבריכה, להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלולן, מילא, תגנובנה איזה שקדים."

מתוארת כאן מציאות של יחסים בין יהודים לערבים, גם יחסים אירוטיים, אך אלה אינם יחסים רומאנטיים, של אהבה, גם לא יחסים בעלי עתיד. אלה הם יחסי ניצול, כאשר המעביד, בן-המושבה, או הפועל העובד במושבה – מנצל נערות ערביות; וגם מציין, במין התפארות, שהוא שולח אותן להתרחץ לפני שהוא מקיים איתן יחסים, ולכן לא יבדוק אם גנבו או סחבו קצת שקדים, כי כאשר אינן רחוצות – הוא לא רוצה אפילו למשש ולבדוק שמא סחבו משהו.

אחד הנסיונות של עמשי לפתרון המצב הארץ-ישראלי הוא התגייסותו לצבא התורכי. הוא מקווה שאולי במסגרת זו יימצאו מידה של קוממיות, ביטחון, ואולי גם צבאיות – ליישוב הארצישראלי. אך חוויות קשות מאוד עוברות עליו בצבא התורכי. המספר רומז, באופן די ברור, לאיום של קיום יחסים ההומוסקסואליים. חיילים ערבים, או תורכים, מנסים לקיים עימו משכב זכר, כנהוג שם – ועמשי בורח משירותו, ובליבו אכזבה גמורה מן השירות בצבא התורכי.

דמות ערבי, שמצוייר בצורה נאה יותר, אם כי לא פחות ביקורתית, מופיעה בהמשך הפרק. בדרכו בחזרה מדמשק, לאחר שנקעה נפשו מחולאיו ומטומאתו של הצבא התורכי – מתאכסן עמשי במושבה קטנה בגליל. וכאן, ביושבו על מפתן, בצל, אצל בעלת-בית שאיכסנה אותו, הוא רואה ממול פרש בידואי אציל, שמתואר בצורה מאוד רומאנטית ויפה – עטור עקאל מוזהב, לסוסו אוכף מפואר, בעל ציציות, וכולי. הבידואי בא לבקר אשת איכר, שעה שבעלה נמצא בשדה, עובד לפרנסת המשפחה. האישה מזמינה את הבידואי לשתות לימונאד, והוא נכנס לביתה וכנראה מבלה איתה. מסתבר שבא לשכב עימה. אחר כך הוא מסתלק, והאיכר המסכן כלל אינו יודע מה קורה בביתו, כאשר הוא נמצא בשדה.

האם סצינה זה שייכת לרומאנטיקה או למרירות המציאות? – קשה לדעת. בעלילת הסיפור יש נופך קצת רומאנטי. אבל בסיכום של המספר, של עמשי, ברורה מסקנתו.

אין דבר. עמד וצחק לעצמו צחוק טוב. יש לו אישה. תענוג. ומה שנעשה בשעה שאיננו – בעלים כאלה אינם חושדים בכלום. והבידואי, ענק מידבר. בן-חיל. והוא נזכר כי ראה בבידואי, בתנועותיו ובעיניו, גם משהו תגרני. הוא ודאי גם סוחר קצת, וגם מסייע למכירת אדמותיהם. סכנה אין. סופם יהיה כסוף כל הבידואים שבפינה זו. הם ילכו לעבר-הירדן. פה חסל. יישוב יהודי. יישאר לו לכל הפחות זיכרון נעים. ישתה לימון.

ובכל זאת הדבר נורא. יהודי מסכן זה, והבידואי לעומתו.

יחסו של רבינוביץ, מבעד לעיני גיבורו עמשי, הוא קצת דו-ערכי. מצד אחד עין הסופר שבו ניצתת לפיקאנטיות שבסצינה, ומצד שני הוא רואה בה, כמו ברנר, משהו שלא ייתכן, שאינו טבעי. אותם יחסים אירוטיים שבין יהודים לערבים, יהודים למוסלמים, המתוארים ב"נדודי עמשי השומר" – אינם יחסים של זוג, זוג מעורב; אינם חיים משפחה רגילים ביחד, או סימן לתקווה משותפת – אלא יחסים מעוותים במידת מה, באותו אופן שראינו גם אצל ברנר, שאצלו כל מגע אירוטי בין פרטים משני העמים יש בו משהו מפחיד ומעוות.

נושא נוסף הקשור לשאלה הערבית בצורה עמוקה, ומופיע ב"נדודי עמשי השומר", הוא היחס לאנשי "השומר", זה הארגון שהוקם בשנים ההן לשם שמירה עברית במושבות, והיה אמור להיות סמל לצבאיות ולגבורה.

עמשי, שלא כמרבית חברי "השומר", הוא בן-הארץ, ואולי לכן הוא מנסה להסביר את ההבדל הקיים בין חברי ארגון "השומר" לבין איכרי המושבות, ובייחוד המושבות הקטנות בגליל, שבהן החל הארגון את עבודתו – על פי אורחות החיים של שכניהן הערבים. כשם שהבידואי, הרוכב על סוסתו, הרואה עצמו אדם חופשי, בן המידבר, הפושט לעיתים בגדוד – בז לפלח, כך השומר העברי בז לאיכר בן-עמו, מפני שהלה רתוק לאדמתו. השומר גם הוא רואה עצמו, על סוסתו, אדם חופשי, ומכאן גם תשוקת ההליכה המידברה, שמאפיינת את עמשי השומר.

חרף זאת, עמשי תוקף בצורה חריפה את הווי השומרים, שכביכול היה עליו להצדיקו ולשמש כגיבורו. הוא מאשימם בכך שהם מאמצים לעצמם מושגים זרים של אצילות, של טוהר גזע – אמנם, מדובר על סוסות מיוחסות וצאצאיהן, אבל מכאן אתה רואה גם את יחסם לאנשים. זוהי מעמדיות פסולה, וזוהי גם תכונתה הפסולה של הצבאיות, וסכנתה.

ארבעה סוגים של צבאיות נזכרים ב"נדודי עמשי השומר", וכולם כאחד קשורים קשר הדוק לשאלה הערבית.

הסוג הראשון, שעליו עמדנו גם בשיחותינו הקודמות, הוא גבורת הערבים, המזרח – ובייחוד גבורת השומר על סוסתו, שהוא כפרש הבידואי, וזה הדגם לצבאיות בארץ. אין עדיין טנקים, הם טרם הומצאו. אין אפילו תותחים חוץ מתותחי הראמאדאן, אין גם מכוניות, אין ביטוי יותר חזק לעוצמה צבאית מאשר פרש על סוסתו – בארץ-ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה.

הסוג שני – השירות בצבא התורכי, שאותו עמשי מנסה, נחרך ובורח מטומאתו.

סוג שלישי – הוא הצבאיות של "השומר". ועימה אנו נכנסים לוויכוח מאוד ומעניין. חברי "השומר" כבשו את השמירה העברית, יותר נכון – היהודית, כי עברית הם לא כל כך דיברו, אלא נהגו לדבר בעיקר יידיש; כבשו את השמירה בעיקר בכמה מושבות קטנות בגליל, אך מעודם לא כבשו את השמירה במושבה הגדולה ביותר באותה תקופה, פתח-תקווה. במושבה זו היתה נהוגה שמירה מעורבת, מבוססת גם על עבודת שומרים ערבים, ובראשה עמד ראש השומרים, אברהם שפירא.

בעת התרחש סיפורו של רבינוביץ – שפירא הוא כבר אדם מבוגר, אך אנו זוכרים אותו עוד בהיותו נער, כאשר שימש דגם לזאב יעבץ, בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1891), בדמות הנער נחמן.

ברומאן "נדודי עמשי השומר" מתואר אברהם שפירא כראש השומרים במושבה, וכמי ששיטתו מנוגדת לתפיסת הביטחונית של אנשי "השומר". הספר נכתב בתל-אביב, בשנת 1929, אך הסצינה שבה מדבר עמשי על אודות שפירא מתרחשת במלון בפתח-תקווה, מלון "הירקון" הידוע של האיכר משה גיסין, שאצלו גר רבינוביץ במשך שנים. מיטב האינטליגנציה היישובית באותה תקופה עברה את המלון ושהתה בו לצורך ביקור או אירוח ממשוך יותר.

יושב על מרפסת המלון יונוביץ, ויושב גם עמשי, שמבקר במושבה. אחר המסובים שואל אם עמשי אם הוא, חבר ארגון "השומר", בא להנהיג גם במושבה זו, פתח-תקווה, שמירה יהודית.

עמשי מסיר כובעו, מניחו על השולחן לפניו, ואומר:

"לא. קודם כל, אין אני עתה עסוק בשמירה. אני כבר פה כחודש וחצי. ושנית – למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו."

הראש – זהו אברהם שפירא.

"עוד לא בא הזמן. הוא יבוא. יכול גם לבוא מחר. גם במושבת השומרון לקחנו את השמירה פתאום. אבל יש לנו עוד דרך-ארץ בפני הזקן שלכם. סוף-סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפראקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג'דע, בן-חיל. איך הוא רוכב, ואיזו סוסה לו!"

"לו הלכתם בדרכיו – לא היו לכם קורבנות. בן-אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב?" אומר אחד מהחוששים.

"ודאי," עונה עמשי. "לנו, אדם שלנו ודאי יקר מכל, אך כבוד האומה – יקר מאדם! כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשוחטנו מדן ועד באר-שבע, המבלי אשר גם נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור! וכי חושב אתה שמתוך איזו גנדרנות צצה השמירה העברית? היא נולדה בגליל התחתון, במקומות בידואים של עבר-הירדן, לא היה מוצא אחר לאיכרים – ולכן קיבלו אותנו."

ואחרי שתיקה קצרה, הוא מוסיף: "ואם אדם יקר מאשכול ומאמיר – מדוע יוזל אחיך מישראל מפרוטה עלובה?"

אנשי "השומר" מואשמים כאן בלחיצה קלה מדי על ההדק, ובהסתבכות מתוך אי-ידיעת הסביבה, בנקמת דם, בגאולת דם, עבור אשכול ענבים; ואילו המושבה הגדולה מוצגת כמי שבדרכי שלום, ובשמירה מעורבת, שגם ערבים שומרים בה על יהודים – מצליחה לנהל, בפחות הסתבכות עם הסביבה, את ענייניה הבטחוניים.

חרף זאת, קשה להימלט מן ההרגשה, שדגם הפעולה של "השומר", על זרותו היחסית – הוא דגם למציאות שעתידה לבוא, וכי בדרכי ההשתלבות במרחב של ראש השומרים במושבה – לא היה אפשר לצעוד הרבה קדימה, מעבר למידה מסויימת של חיי יהודים המתנהלים בחסות שכניהם הערבים; זאת על אף הגבורה ומראית-העין שישנן לא פעם בסיטואציה של מושבה גדולה ובה ראש שומרים בעל-מוניטין. אפשר לומר שחברי "השומר", גם בטירונותם ובאי-ידיעתם את תנאי הארץ – מבשרים אולי את הדגם של הסכסוך הלאומי הבלתי-נמנע, שעתיד להתפתח בה על רקע לאומי חריף, וללא פשרות.

הצבאיות של "השומר" אינה אפוא פתרון – לדעת רבינוביץ בספרו זה, וגם לא לדעת עמשי גיבורו. שמאי מספר על חלומות של זוועה ופחד, על הרגשה שהשמירה, הצבאיות הזו, משחיתות את האדם.

הסוג הרביעי של הצבאיות, או של הגבורה, שעליו שוחחנו בפרק הקודם – עמשי חולם וגם יוצא לגלות את אלפי הפרשים החמושים החיים במידבר, את יהודי חייבר, וכל זה נשאר בגדר האגדה.

*

רומאן חשוב, המאפיין את ספרות העלייה השלישית, וגם את התייחסותה לדמות הערבי, הוא "ימים ולילות" מאת נתן ביסטריצקי. את הספר כתב בהיותו בחור מאוד-מאוד צעיר. בן עשרים וארבע היה כאשר עלה ארצה, בשנת 1920, ובתוך כשנתיים סיים את כתיבת "ימים ולילות". זו היתה תקופה אינטנסיבית ביותר אצלו, ובארץ כולה.

בשנת 1920 נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנת תל-חי. במאי 1921 התרחשו מאורעות-דמים ביפו, בהם נרצחו בידי ערבים גם יוסף חיים ברנר וחבריו, שחיו בביתה המבודד של משפחת יצקר, בין פרדסים, במקום שהוא כיום פרוור דרומי של תל-אביב. באותן שנים, 1922-1920, עלו ארצה ראשוני תנועת "השומר הצעיר". הם חיו במחנה אוהלים, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה. המקום נמצא בסביבה שלימים הוקם בה קיבוץ יגור, והוא הנוף שתיאר בדימיונו הרצל, כאשר כתב את פרק המסע במכונת הקיטור מחיפה לעמק, ברומאן "אלטנוילנד".

במחנה העבודה על כביש חיפה-ג'דה, התנהלו חיים קהילתיים אינטנסיביים צעירים, שהונצחו בקובץ "קהילייתנו", שהופיע ב-1926, היא השנה שבה יצא לאור גם הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי, כאשר ביסטריצקי היה גם העורך של "קהילייתנו". הוא השתתף בחיים האינטסיביים הללו של חברי העדה השומרית בראשיתה, בכביש חיפה-ג'דה, ובנקודה נוספת, שהיום נותר ממנה רק ציון של עצים אחדים וכיפה בנוייה – היא ביתניה עילית, הצופה על פני עמק הירדן. במקום הזה ישבו ראשוני "השומר הצעיר", ובה התרחשו חיי עדה מיוחדים במינם, שלאחר שנים רבות באו לידי ביטוי יוצא-מן-הכלל במחזהו יהושע סובול, "ליל העשרים", שנכתב כנראה בעקבות מחקר היסטורי על חייהם. אם איני טועה, רוחו של הרומאן "ימים ולילות" מפעפעת בלבטיהם ובדמויותיהם של גיבורי סובול ב"ליל העשרים", כשהוא מוסר בנאמנות מופתית את תחושותיהם של ראשוני הצעירים שבאו בעלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

"ימים ולילות" נכתב, לפי עדות מחברו, בשנת 1922 בנצרת, כלומר – בסביבה ערבית; המספר, בנימין מוגיליאנסקי, נמלט לאווירה השקטה והמרוחקת של העיירה הגלילית, מפני ההתרחשויות האינטנסיביות של שנות 1921-1920; אינטנסיביות עקב גלי מאורעות הדמים, ובגלל המתח החברתי העז שאיפיין את חיי החבורה הצעירה של "השומר הצעיר".

אחד הנושאים, המתוארים גם בעדויות – כאשר לאחד החברים היה עצוב ורע בלילה, כאשר היה קרוב לטרוף נפשו בכפו – היה רץ ומצלצל בפעמון, ואז היו חבריו מתעוררים ויושבים עימו, והתנהלו שיחות-נפש ממושכות ומעמיקות, שבהן היו חושפים את מצוקותיהם. אירעו התאבדויות, היו פרשות אהבים מכאיבות שבמהלכן נפרדו זוגות ונוצרו קשרים חדשים, והיו מקרי גירוש של חברים מן הקהילייה. האווירה היתה עמוסה ודחוסה, ממש נושא ספרותי, עז וחזק, ואין פלא שכבר באותה תקופה, הסופר הצעיר ביסטריצקי, הנציח דברים אלה בשני הכרכים של ספרו הגדול "ימים ולילות".

במהלך ההתרחשויות, המתוארות בספר, פורצים מאורעות תרפ"א, 1921, ברנר נרצח, ואחד מחברי הקבוצה שב"ימים ולילות", ששהה אותו יום ביפו, יולק שמו, נרצח גם הוא. אורי, גיבורו של ביסטריצקי ברומאן, מתפכח ומתחיל להרהר על ההבדל שבין החלום הקודם שלו, הרומאנטי, על ארץ כנען שבה הערבים מסבירי-פנים והם לנו כמו אבותינו הקדמונים – לבין מרירות המציאות שמתגלה לאורי וגורמת לו, ממש כמו לגיבורי ברנר, הרגשת זרות, כאילו זה רק עתה ירדו מהאונייה. התערותו בארץ עד לאותה התפכחות היא בעיניו התערות מדומה, אידילית, ואילו חוסר יכולתו לשנות את הסיטואציה בה הוא נמצא, ואת יחסו העויין של הערבי כלפיו – נוטעת בו, באורי, הרגשת אשמה כבדה.

מתוך אותה הרגשת אשמה, לאחר מאורעות מאי 1921, יוצאים אורי וחבריו, ועימם גם המספר, בנימין, בן-דמותו של הסופר – לכפר הערבי הסמוך, למין ביקור של פיוס. הם פוגשים מולם קבוצה אחרת של צעירים יהודים, שצועדים ברגל רמה, והדבר משרה שוב הרגשת אשמה על אורי – שהנה אנו באים אל הערבים באידיאות זרות. ייתכן שמדובר כאן על פעילותם של הקומוניסטים היהודים בארץ בעת ההיא. הילכה אז טענה, שאולי היתה נוחה גם לשלטון הבריטי, והיא כי מצעד ה1- במאי של קומוניסטים יהודים על גבול יפו – הוא שהצית, שגרם לערבים המוסתים, להתחיל בהתנפלות על היהודים, במאורעות 1921.

לנושא שלנו חשובה פחות האמת ההיסטורית, ויותר – התחושות של אורי ובנימין בלילה, כשהם ישנים בכפר הערבי אצל ידידם, סעיד שייך, כאשר התקופה היא ממש לאחר המאורעות האכזריים של מאי 1921.

"התישן בנימין? יש סוברים כי הפלחים הם מגזע העברים אשר נותרו בארץ. לפי עניות דעתי זה מתקבל על הדעת, או – אפשר לא כן? הי, בנימין, הישן אתה? אח שהרג את אחיו, הן אי-אפשר לראות בו רוצח רגיל. ודאי איזה אי-הבנה בדבר. או, אפשר אני טועה?"

אורי מנסה לתרץ את אכזריות הערבים, אותה מרירות המציאות שפורצת במיפגש עימם – על פי המיתוס העתיק בדבר מוצא משותף. אולי כל הסיפור מתרחש בין אחים? אולי הם עדיין במצבם של העברים הקדמונים, שהיו את בניהם מקריבים למולך, ולכן עלינו להתייחס לגילויי האכזריות הללו בצורה אחרת, ולא בתפישה הרגילה הרואה ריב נצח בין שני לאומים.

ומורגש שהתירוצים הללו אינם פועלים, אינם משכנעים. הקטע המסכם, חריף וקשה, לאותה התפכחות מן הרומאנטיקה והכרה במרירות המציאות – מצוי בהרהוריה של מרים, אהובתו של בנימין, המספר. היא, שכל אותה תקופה נמצאה בתל-אביב, היתה עדה לרגעים שבהם הובאה גופתו של ברנר, לאחר הירצחו בידי הערבים, והיא אומרת:

"עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

ההתערות באה כקורבן, ורק לאחריו אפשר לשבת ולחלום על מולדת חדשה. זוהי ההתפכחות הקשה, והיא בשורתו המרה של "ימים ולילות" – מן החלום של ההתרפקות על המזרח, על האב הקדמון, עד להכרה שכל זמן שמתרפקים – תוססת תחושת זרות; ולאחר שמתים, שנרצחים – נוצרת שורשיות הפוכה, טראגית, האומרת שמכאן ואילך הצעיר היהודי נטוע לנצח, מושרש סוף-סוף, באדמת מולדתו.

קריאה מומלצת לשיחה שביעית

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

מאמרי אהוד בן עזר:

מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964. [לפני 57 שנים!]

מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.

נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.

ימים ולילות לנתן ביסטריצקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 10.12.1971.

בכור מכורה לשמעון קושניר. קריאה אפשרית. למרחב. 26.12.1969.

פגישות על אם הדרך. (על "בכור מכורה" לשמעון קושניר). קול העם. 4.7.1973.

ארץ לא זרועה לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 3.10.1971.

הנפט זורם לים התיכון לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.12.1976.

בשבילי שדות לשלמה ריכנשטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.6.1973.

אנשי בראשית לאליעזר שמאלי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.5.1972.

נימר אביזרוע לאהרן פולאק. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.6.1971.

צמד שנשבה לפנחס כהן. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.9.1974.

בפרוח עץ ההדר לבתיה כהנא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.2.1975.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.