על ספרה של חגית הלפרין
"הבריחה מן הארמון המכושף –
שלונסקי וסופרי דור תש"ח"
הוצאת צבעונים ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב 2021, 260 עמ'
הספר החדש הזה של פרופ' חגית הלפרין מתאר את הזיקה של שלושה דורות של סופרים אל "הארמון המכושף" של אברהם שלונסקי, לאמור, אל החניכה, המלאה או החלקית, שזכו לה ממנו הדור הצעיר ממנו בגיל – אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג; דור תש"ח ש-11 מהסופרים זוכים לסקירה בספר שלפנינו, ודור המדינה: נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', דויד אבידן.
האחד-עשר מדור תש"ח המסוקרים בספר הם משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל, דן בן אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב – ואלה מחולקים בין המקבלים את "אבהותו" של שלונסקי באהבה ובהכרת תודה, ובין אלה שנהנו מהחסות שלו, ולימים מרדו בו.
בין הראשונים נמנים נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי (עם הסתייגויות לגבי הערצתו של שלונסקי את ברית המועצות), אמיר גלבוע, דן בן אמוץ, מרדכי טביב; כל השאר "מרדו" בו, וחלקם אפילו זלזלו במעמדו כמשורר. רובם – גם "נאמניו", וגם "הסוררים" – כעסו על זכות ששלונסקי לקח לעצמו לשנות את הטקסטים שהוגשו לו – בלי לקבל רשות מבעל הדבר.
לפני שאמשיך לעיין בסקירה המעניינת של חגית הלפרין לקשרים שבין סופרי דור תש"ח ובין שלונסקי, אני מבקש לשאול שאלת תם: למה למרוד? מה טעם ימצאו סופרי דור פלוני להשמיץ ולזלזל ביצירותיהם של סופרי דור קודם? איך זה בדיוק מועיל למטרה העיקרית שמציב לעצמו כל סופר? הנה, שלושה עילויים שלא נזקקו כלל "למרוד": ביאליק, אשר לא רק שלא מרד, אלא אפילו הביע הערצה למוריו – יל"ג ואחד העם. אלתרמן שכבש את לב הקוראים והברנז'ה הספרותית, והביע תמיד תודה לשלונסקי שהיה מורהו, הגם שידע כי הוא ממש אינו זקוק למורה (בנדון אני חולק על דברי המחברת – ראה עמ' 202). וכן גם ס' יזהר, שלא נזקק לשלונסקי, ולכן גם לא מרד בו, ולא מרד בכלל.
"הארמון המכושף" של שלונסקי התבטא בעיקר בשליטתו על אכסניות לקליטת יצירות הבוסר של הסופרים הצעירים מדור תש"ח: הייה בידו שליטה כמעט מוחלטת על הוצאת הספרים "ספריית פועלים", הוא ערך את "דפים לספרות", מוסף ב"השומר הצעיר", "דף לספרות" ב"משמר", "עיתים", "אורלוגין", ייסוד צוותא. כלומר, בידיו היה אחד המפתחות העיקריים לקידום סופרים צעירים.
אבל בכך לא מתמצה מעמדו של שלונסקי כעמוד תווך בספרות העברית של לפני ואחרי מלחמת השחרור. הוא הדריך את הסופרים, ורובם הודו שהוא צדק כשקבע שהיצירות שלהם הן בוסר, והוא גם צדק כשניתב את רוב היוצרים (חוץ מבנימין גלאי וחיים גורי) מכתיבת שירה בינונית לכתיבת פרוזה טובה. ועיקר העיקרים, הוא היה סלחן גדול כלפי בני טיפוחיו, שחלק לא מבוטל מהם בעטו בו לאחר שנהנו מחסותו.
"המורד" הגדול מכולם היה משה שמיר: כבר בגיל 16 הוא מעז פנים כנגד "המאסטרו" הגדול (מוצא טעות בשיר "בוקר בעירי"), ובהמשך, הוא מביע זלזול במפעלו הספרותי של שלונסקי: "דף לספרות" עוסק בעיניו בכיבודים – המאמרים בו נסבים על יובלות של סופרים. שמיר לועג לדור האבות, דורו של שלונסקי, בעטיו של ההווי הבוהמי בבתי הקפה. שלונסקי מבקש משמיר לשלוח חומר ל"אורלוגין", ושמיר מסרב. הוא איננו משתתף במסיבה שערכו לשלונסקי בצאת שני כרכים של יצירתו, הוא מתייג את שני הכרכים כ"קש וגבבא", ומדרג את "המאסטרו" הגדול כ"משורר קטן". שמיר יכול היה לטפוח לעצמו על השכם, שגם "המילייה" חושב כמוהו – הוא זכה בפרס ביאליק לפני שלונסקי (שמיר ב-1955; שלונסקי ב-1959) – שלונסקי שמרד בביאליק – למרבה האירוניה – כמה לקבל את הפרס על שמו.
בין "המורדים" ניתן לכלול את בנימין גלאי, שנחשב להכי "שלונסקאי", התנגד לכך ששלונסקי יקבל את פרס ביאליק (שלונסקי באצילותו מחל לו), והצטרף לשמיר בטענה על כך שבשיחה בין שלונסקי לשגריר ברית המועצות בפאריס, הוא נהנה משיחה ומאלכוהול, אבל לא עלה בדעתו להזכיר את יהדות ברית המועצות המנועה מלעלות לארץ ישראל. לימים הסתבר שדברים שבצנעה שבין השגריר ובין שלונסקי לא הגיעו לידיעת הציבור.
אני הכרתי אישית את משה שמיר*, והוא אף ביקר בביתי, והתרשמתי מאישיותו מפעימת הלב, הגם שכמו המחברת שלנו קשה היה לי להבין את "הזיגזג" המוסרי והפוליטי שלו: מאהדה לקומוניזם ולברית המועצות (עזב בכעס את אגודת הסופרים שהעזה לדרוש מברית המועצות עלייה חופשית) עד לקוטב הקיצוני ביותר של הימין הישראלי – קודם חבר כנסת מטעם הליכוד, ואחר כך כחבר כנסת מטעם "התחייה", והפך גם לאחד הפעילים למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 2001 פרסם ספר עב כרס על אברהם שטרן "יאיר", ראש המחתרת הקיצונית ביותר בדרך לקימום מדינת ישראל. ובתחום יחסו כלפי שלונסקי – הוא עובר מבוז גמור (בצאת שני הכרכים לאור) ועד הלל ושבח (עם יציאת 10 הכרכים לאור).
אחד-עשר היוצרים הנסקרים בספר היו שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית – השתייכו בעיקר למפ"ם ולמפא"י, אך רובם הסתייגו מהערצת הקומוניזם הסטליניסטי של מנהיגי מפ"ם שחלשו על האכסניות שאותן ערך שלונסקי – כך בנימין גלאי, נתן שחם (חבר הקיבוץ בית אלפא; לימים – שותף לשלונסקי בעריכה ב"ספריית פועלים"), שהסתייג משום כך מ"אורלוגין", חיים גורי הביע הסתייגות מדרכו הפוליטית של שלונסקי לאחר משפטי פראג. ע' הלל כעס על שלונסקי לא רק על אהדתו לסטלין, ועל כך שלא הוקיע את הזוועות שרודן זה ביצע, אלא גם על כך ששלונסקי הסכים לפרסם באותה במה שבה השתתף גם אורי צבי גרינברג – כלומר, שלונסקי נאה דרש מבני חסותו שיפרסמו רק בבמות "הנכונות", ואילו לגבי עצמו הוא לא נאה קיים.
כל אחד-עשר הסופרים הנסקרים בספר השתתפו במלחמת העצמאות, חלקם בדרגת קצונה, וחלק לא מבוטל אף התגייס קודם לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. משה שמיר שכל את אחיו אליהו, וחיים גורי שכל את חברו דני מס ("הנה מוטלות גופותינו"), וברור שהתיוג "דור תש"ח" הולם את קורותיהם ואת יצירותיהם. כאן אולי המקום להזכיר את אהדתו הגדולה של חיים גורי לנתן אלתרמן – אני נכחתי בפגישות עימו בכנסים שונים כאשר גורי מצטט בעל-פה שירים שלמים מתוך "פגישה לאין קץ", והוא כבר מעל גיל תשעים! לקבוצת מעריצי אלתרמן ניתן למנות גם את ע' הלל.
כמעט כל האחד-עשר זכו להכרה מלאה מצד הקוראים והביקורת, ורובם כובדו בפרס ישראל. דן בן אמוץ (לשעבר תהילים זאגער, שעוני), שלא זכה בפרסים, הרשים אותי לפי תיאורה של המחברת, כשהוא מודה בפני עצמו שהוא לא מגיע לדרגתם של הסופרים הנערצים עליו – סרויאן, קפקא, סטיינבק, המינגוויי – לכן מוטב לו לפנות לכתיבה קלה ("מה נשמע", "איך לעשות מה", וכן השתתפות במשדר המשעשע "שלושה בסירה אחת"). יש בכך עדיפות על מי שחושב את עצמו לעילוי, ומחזיק שלא בצדק בקרנות המזבח של התהילה.
כל האחד-עשר לא היו נאמנים רק לאכסניות הספרותיות של שלונסקי ושל מפ"ם, כפי שיעקב חזן ומאיר יערי, וגם שלונסקי עצמו, היו מצפים מהם, וכלפי לא מעט מהם פרסום ב"גיליונות", "מולד", "דבר", "עם עובד" וכד' נחשב לבגידה. אבל בשלונסקי, כמתואר בספרנו, היתה מידה של אצילות – הוא לא נטר – לא רק ל"בוגדים" באכסניות, אלא גם כלפי מי שהשמיץ אותו בכתביו. הספר מתאר את שלונסקי כדמות מורמת בקריית ספר, והקורא חש שהמחברת דואבת את ייסורי זקנתו, כשהוא נאלץ לבקש מחנוך ברטוב, חניכו, לפרסם ברבים את השבחים שכתב לו באופן אישי.
יוצא דופן בין האחד-עשר הוא ס' יזהר, שהיה אינדיפרנטי לחלוטין ביחס לשלונסקי, אשר חיזר אחריו, ולא תמיד בהצלחה. ס' יזהר ידע את ערכו מהפרסום הראשון ("אפרים חוזר לאספסת" ב"גיליונות" בעריכת יצחק למדן), והוא לא נזקק לא לחסות שלונסקי, ולא לאכסניות הספרותיות שלו, ואת הרומן הגדול שלו "ימי צקלג" פרסם ב"עם עובד", רומן שזיכה אותו בפרס ישראל.
קוריוז מעניין אנו קוראים לגבי חנוך ברטוב – בהיותו באנטוורפן שבבלגיה בשרתו בצבא הבריטי – כתוצאה של התערבות עם חבר גרפומן, הוא שולח סיפור קצרצר לשבועון הרדיו "הגלגל". הסיפור מתפרסם, והוא גם מקבל צ'ק כשכר סופרים. מסתבר שאז, כשהיישוב היה עני, וגם אחר כך בימי הצנע של שנותיה הראשונות של המדינה – סופרים קיבלו שכר סופרים. ולמה לי להפליג לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, בדידי הווה עובדה: בשנות השבעים אני קיבלתי שכר סופרים מ"דבר", "מאזנים" ו"הד החינוך", ואילו היום, כשהעם בציון חי ברווחה כמו במתקדמות מבין ארצות המערב – שכר סופרים על פרסום בכתבי-עת הוא חלום רחוק.
חשבתי שאני בקיא ביצירתו של שלונסקי, ושל מרבית הסופרים הנסקרים בספר זה, והנה, הספר המושקע הזה הראה לי עד כמה אני צריך עוד ללמוד. ההערות המאלפות בסוף הספר מצביעות על שפע אדיר של מקורות, ומה שהדהים אותי במיוחד הוא: כיצד הגיעו לידי המחברת הידיעות באשר להקדשות הרבות הכתובות על ספרים שהעניקו הסופרים לעמיתיהם?
[המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" ב-3.12.21.]
משה גרנות ומשה שמיר בביתו של גרנות בשנת 2001
* ארבעה מתוך 11 הסופרים המוזכרים בספר של חגית הלפרין התראיינו אצלי עבור כתב העת "מאזנים" וכתבי עת אחרים, ואלה הם: ס' יזהר, משה שמיר, חיים גורי (המחברת מזכירה את הריאיון הזה בעמ' 115), ונתן שחם. הראיון עם משה שמיר התקיים בביתי ברמת השרון ב- 30.6.2001, מיד אחרי יציאתו לאור ספרו "יאיר". ראיונות הארבעה הנ"ל נכללו בספרי "שיחות עם סופרים" (הוצאת קווים 2007), ובו ראיונות עם 28 סופרים.