על "למות בטולוז – מבחר סיפורים"

מאת מיליינקו ירגוביץ'

מקרואטית – דינה קטן בן-ציון, כרמל 2021, 165 עמ'

"הנקודה היהודית" איננה מופיעה בכל הסיפורים שבקובץ זה, אבל כשהיא מופיעה, נקל לחוש באמפתיה של המחבר אל הסבל היהודי בכלל, ובימי מלחמת העולם השנייה בפרט. ציינתי "בוסני-קרואטי", כי מחבר הסיפורים שבקובץ נולד בסרייבו שבבוסניה-הרצגובינה, אבל מתגורר בזאגרב, בירת קרואטיה. וכן, יש להודות לד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל הספרות הסרבו-קרואטית.

הסיפור "מותו של סלומון טננבאום", שהוא פרק מתוך הרומן "רותה טננבאום", מתאר כיצד מוביל אוסטאשה צווק אלואיז את היהודי סלומון טננבאום אל המאסר, וממנו, מן הסתם, למחנה הריכוז יאסנובאץ, אלא שבעלילה חל מפנה: סלומון מרגיע את אשתו איבקה, ואת בתו רותה ("שירלי טמפל הקרואטית"), שבוודאי דידו קוורטיק (שלו שורשים יהודיים), ראש שירותי הביטחון, ידאג שלא יגעו בו. ברור לקורא שסלומון בודה את כל זה מליבו, כדי להרגיע את בנות משפחתו, והוא יודע כי הוא מובל אל מותו. כדי לחזק את הרושם שאין מה לדאוג, הוא מבקש מצווק שירשה לו לשיר לאורך כל הדרך שיר הלל לזאגרב, ובתמורה ייתן לצווק הקלגס מטבעות זהב. כשמסתבר לצווק, שלסלומון אין כסף בכיסיו, הוא מכה אותו באמצע הרחוב מכות רצח, מאחר שסלומון האציל איננו צועק מכאב, הקלגס מחרים שרשרת ברזל מחנות ומכה בה את סלומון עד שהוא נופח את נשמתו.

תוך כדי שסלומון מוכה עוברים על פניו פרופסור ושחקנית – הם רואים את הזוועה, וממשיכים לדבר על תיאטרון ואופרה, והשחקנית מעירה שצריך לנפות מהרפרטואר שירים שחיברו יהודים, והיא מתחלחלת למחשבה שאולי גוסטב מאהלר, מחבר "שירים על מות ילדים", הוא עצמו ממוצא יהודי.

הסיפור הזה מתאר בהבזק אחד את האצילות של היהודי, ליד הכישרונות של היהודים (רותה השחקנית המחוננת, מאהלר המלחין הווירטואוז) אל מול השנאה התהומית והסדיסטית של הגויים כלפיהם.

בסיפור "איך הפך עובד הרכבת רדוסלב מוריניי לאוסטאשה" , שגם הוא פרק מהרומן "רותה טננבאום", מסתבר שכדי שנתב רכבות בשם רדוסלב יוכל להתגייס לאוסטאשה, עליו לרצוח שלושה אנשים: הוא יורה בסטודנטית שברחה מרכבת שהובילה אותה לעינויים ולמוות בטוח במחנה הריכוז יאסנובאץ (השלטונות המציאו אירוע: הוא ירה בעצם ברוצח, לא בסטודנטית). הוא פוגש את מקסים, אוסטאשה זקן, שהסיסמה שלו היא ששחיטה של המונים תועיל לטיוב העם הקרואטי. יחד הם מבלים במסבאה שליד מחנה הזוועה יאסנובאץ, ובעקבות סיפור של קלגס בשל מולמוייץ, שמתאר כיצד האמינו לאסיר, יהודי מומר, קומוניסט, שיש לו כאב בטן, וזה תפס את הרופא הגרמני של המחנה והפך אותו לבן ערובה בדרישה לשחררו מהמחנה. סופו שנורה למוות, אבל המסקנה היא שאין להאמין ליהודי, אפילו המיר את דתו. בעקבות מסקנה זאת שוחט מולמוייץ את יוסיפ בייליץ, יתום מוסלמי בשם מוחמד, שגודל בעקבות צוואת אביו אצל יהודי בשם מאיר וייס. מולמוייץ "לא קונה" את הגרסה שבייליץ הוא מוסלמי שהתנצר לקתוליות, אלא שהוא יהודי, בן של חזן, ויהודי תמיד יישאר יהודי. רדוסלב מסיים את הרצח הזה, ורוצח לשם קינוח גם צעיר בשם כריסטיאן, שסירב להיפרד מהפגיון שקיבל מאביו בברלין. שלוש רציחות הן שוות ערך למבחן כניסה לאוסטאשה.

מיליינקו ירגוביץ'. מתוך ויקיפדיה.

בסיפור "רעב, חלקיקים צבעוניים של אבני פסיפס" מסופר על הרעב ששרר ב-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית מפגיזות את קרואטיה, והתושבים רצים למקלטים. אימו של המספר היתה אז בת שלוש, ואספה אבנים צבעוניות מחצר בית הכנסת הספרדי שהופגז, וכל תכולתו נבזזה. האב אוסר על הילדה לאסוף אבנים אלו, ומסתברת הסיבה: אביה ואימה ראו איך המון של פורעים בוזזים את התכולה, והורסים כל מה שלא ניתן לטלטל. הם היו בטוחים שזאת מלאכת האוסטאשה, המיליציה הפשיסטית הקרואטית, אבל מסתבר שזה היה המון של מוסלמים וצוענים שעשו את המעשה המזוויע, וההורים (סבא וסבתא של המספר) לא יכלו להושיע.

בסיפור "ירושלים" אנו פוגשים יהודי בשם שמעון פינטו שאינו מוכן להחליף את המנעול שלו, שירש אותו מאבות אבותיו שגורשו מספרד. הוא מייחל להביא מנעול זה לירושלים, אלא שאינו זוכה לכך, כי הוא חלה ומת.

הסיפורים הראשונים בקובץ עניינם ביוגרפיה של המחבר מילדותו הרכה, עם גיחה קטנה לגיל מאוחר יותר כשכבר היה סטודנט באוניברסיטה. האירועים מתרחשים אחרי 1966, תאריך הולדתו של המספר. הגיבורים הם מיליינקו עצמו כילד קטן, אימו החיה בנפרד מאביו הרופא, הגם שברוב הסיפורים הם נמצאים הרבה יחד בטיפול בילד, בנסיעות ממקום למקום. בעטייה של מחלת האסתמה של הסב הם מתגוררים זמנית בעיר הקיט דרוורניק, וכשזה נפטר, הם חוזרים לסראייבו.

לסבתא יש קווי אופי מעניינים: היא שכלה את בנה (אחיה הגדול של האם), שגויס לוורמכט בכפייה. הפרטיזנים הציעו שיערוק, כדי שיחביאו אותו, אך אימו (הסבתא של המספר) חששה, והבן נהרג. בעקבות השכול היא חדלה להאמין באלוהים. מסופר שסבתא מרחמת על גורת חתולים ומאכילה אותה במזלף, אבל כשזו ממליטה חתלתולים, היא מטביעה אותם, מעשה שמוציא את הילד מדעתו, ומשום כך פולט מפיו גידופים מזעזעים. מיליינקו הקטן משאיר רושם על הקורא כילד לא חכם במיוחד: כשהוא שומע מסבתא שהיא מרחמת על אימו של סלבדור איינדה שנהרג בהפיכה של אוגוסטו פינושה (1974, כלומר מיליינקו בן שמונה), שזה ביטוי של אבל בשפה הקרואטית, כי הרי דרכו של עולם היא שאם מתה לפני ילדיה, הילד מכוון אקדח צעצוע לרקתה של אימו, כדי שתמות לפניו. אימו מתפלצת, וחוששת שהביאה לעולם מפלצת.

הילד חושש שהנשמה יוצאת עם השתן או עם הצואה, וכשהוא רואה בטלוויזיה וייטנאמים מלוכסני עיניים בוכים, הוא צוחק, והמשפחה נבהלת מכך שהילד מנוכר, ואולי משוגע. הילד פוחד מזריקות, וכשאבא שלו הרופא מבצע בו חוקן לאחר עצירות ארוכה, הוא מרעיש עולמות.

דמות מבהילה בסיפורים אלה היא אימו של האב, שלא הסכינה עם העובדה שבנה התאהב באישה אחרת חוץ ממנה. היא שואלת בהתרסה אם בנה בטוח שהילד הנולד הוא ממנו, וכאשר הם באים לבקרה, היא נותנת מתנה לתינוק שקית ובה עצם של בקר בצירוף קללה. קשה להאמין שאנשים רשעים כאלה יש בעולם. הרשעות מתוארת ברקע של סיפורים אלה: אוסטאשה בשם מאקס לובובץ' בישל אנשים חיים, וקילף עור של בני אדם. בעלה של הדודה דולז'אל (חברה של הסבתא), נרצח במחנה הריכוז הידוע לשמצה – יאסנובאץ.

בסיום הקובץ מופיעה כתבה עיתונאית של הסופר שלנו על הטבח שביצע מוחמד מראח, מוסלמי צרפתי יוצא אלג'יר, בבית ספר "אוצר התורה" בטולוז. הוא רוצח את המורה הישראלי, הרב יוחנן סנדלר, את שני ילדיו, ואת בתו של מנהל בית הספר מונסנגו. הרוצח אוהד אל-קאעידה, תירץ את הטבח הנורא כנקמה על מה שישראל מעוללת לפלסטינאים. השם שנבחר לקובץ הסיפורים נובע מתיאור האירוע במזעזע הזה.

אני אסיר תודה לתרגומים של ד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל ספרות מעניינת, ובמקרה שלפנינו – צוהר לסופר פילושמי, שאין רבים כמוהו באירופה. אדרבה, יש אפילו סופרים שמחרימים את ישראל, ולא מרשים לתרגם את יצירותיהם לעברית משום שכביכול ישראל מקיימת אפרטהייד.

משה גרנות