* מתנת יום הולדת – מתנה לגולן ביום מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן – שרת הפנים איילת שקד אישרה סמל יישוב לרמת טראמפ. במקום כבר חיות עשרים משפחות החלוצים, במגורונים. בשבועות הקרובים יחל שיווק מאה מגרשים ביישוב. השרה אישרה סמל יישוב גם לגבעות עדן במטה יהודה.

* האומרים לטוב רע – כה אמר הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.
הוא כיוון את דבריו לשוקניה. הם יוצאים נגד כל דבר טוב למדינת ישראל ולעם ישראל ומעודדים כל דבר רע לעם ישראל ולמדינת ישראל.
כאשר פשקוויל מערכת תוקף בשצף קצף, באמוק של היסטריה, את ממשלת ישראל על פועלה בנושא הגולן, אני מאושר. הנה, הוכחה שהממשלה מובילה מהלך ציוני גדול וחשוב.
בעוד שבוע וחצי תקבל הממשלה, בישיבה חגיגית בגולן, החלטה היסטורית חסרת תקדים, שלא היתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן; הן באלפים רבים של יחידות דיור והן בהשקעות בתשתיות, בתעסוקה ובחינוך. יש, גם בגולן, המפקפקים האם היעדים של התוכנית ריאליים. אבל אין ספק שמעולם מדינת ישראל לא הובילה מבצע פיתוח כזה של הגולן. ולכן, בצדק, מבחינת השוקניה, הם צווחים ככרוכיות. הרי הם האופוזיציה האמיתית לממשלה; בניגוד לאופוזיציית הסרק של נתניהו, שכולה פרסונלית, ועוסקת רק בדה-לגיטימציה לממשלה כי העומד בראשה אינו נתניהו, השוקניה היא אופוזיציה מהותית, מרה.
הנה, קובץ ציטוטים מהפשקוויל: "שטחים כבושים הם שטחים כבושים וסיפוח הוא סיפוח, גם אם מדובר ברמת הגולן וגם כשלתוכנית הסיפוח קוראים 'תוכנית לעידוד צמיחה דמוגרפית בת קיימא'... מדובר בפרויקט ריבוי אוכלוסין מלאכותי, שמטרתו להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן, וליצור מציאות בשטח שתקשה על מנהיגים עתידיים שישקלו לנהל מו"מ מדיני על חבל ארץ זה. כדי לזרז את התהליכים, משרד ראש הממשלה מעוניין להקים 'ועדה מיוחדת' עם סמכויות של ועדת תכנון מקומית ומחוזית, אבל בלי נציגי ציבור כמקובל בוועדות התכנון האחרות. מדובר בפרויקט לאומי. כמו ייהוד הגליל. כמו מפעל ההתנחלויות... מדובר בשטח כבוש המוחזק בניגוד לחוק הבינלאומי ולעיקרון העומד ביסוד החלטת האו"ם 242, ולפיו רכישת שטחים באמצעות מלחמה אינה קבילה. גם אם הישראלים מכנים את תושבי הגולן מתיישבים, מדובר במתנחלים. גם אם הגולן יפה, ובחרמון יש שלג לבן, הוא עדיין שטח כבוש..."
והשורה התחתונה: "אל לשרי מרצ לתת יד להרחבת ההתנחלות בגולן." השוקניה מזנבת במרצ מן השבוע הראשון בממשלה, הפעם בנושא הזה. אני מקווה מאוד שמרצ תגלה אחריות לאומית ותצביע בעד התוכנית. ואם היא תצביע נגד, אז היא תצביע נגד. מובטח רוב מוחלט לתוכנית. הקשקוש על כך שזה שטח קבוש מתעלם מכך שבדיוק למחרת הפרסום מלאו ארבעים שנה לריבונות ישראל על הגולן, עובדה שכמובן לא הוזכרה בפשקוויל. הטענה שההתיישבות בגולן סותרת את החוק הבינלאומי מתעלמת מכך שבג"ץ דחה פעמים רבות את הקשקוש הזה כמו את הטענות נגד הריבונות. יש שופטים בירושלים, לא ברח' שוקן. ולגבי "מדובר במתנחלים"; אני מקבל זאת כתואר של כבוד. מתיישבים ומתנחלים הן מילים נרדפות. אין שום הבדל ביניהן. אני מתנחל גאה. הכלבים נובחים וימשיכו לנבוח והשיירה הציונית נמשכת ותמשך.

* ליצור עובדות גיאוגרפיות – "הארץ" יצא במתקפה פרועה נגד פיתוח הגולן, המוגדר בפיהם כשטח כבוש שיש לסגת ממנו. לא תמיד "הארץ" היה כזה. ב-8.6.67, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, פירסם "הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "להשלים את המלאכה" ובו תבע מן הממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן:
"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו.
"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.
"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.
"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.
"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."
אפשר לומר שמתקיים במשפחת שוקן מאמר חז"ל: "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים."

* ציר הרשע נגד ההתיישבות – השוקניה היא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. היא מתנגדת להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחמת נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם. ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת המזרחית – הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפלייה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטייה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.
יש להבין, שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהיתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למיספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומיספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת.
אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו היתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.
עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מיספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. בראש ובראשונה, לאחר עשרות שנות קיפאון, הממשלה החדשה מחדשת את הקמת היישובים החדשים, בגולן ובעיקר בנגב. שנית, איילת שקד מובילה מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות. ושלישית, איילת שקד פועלת להסרת מגבלה על גודל יישובים יהודיים בתוכניות המתאר שלהם, שאינם מאפשרים להם גידול מעל 400 משפחות; הגבלה שתחנוק את היישובים הללו, לא תאפשר לבני ובנות היישוב לחזור אליו ולא למשפחות חדשות להצטרף אליו ובכך גוזרת עליהם הזדקנות, סגירת מערכות חינוך וכד'. זו הגבלה שהיא אפלייה של היישובים היהודיים בלבד. ורביעית, היא פועלת לביטול מגבלות בנייה מפלות בקיבוצים ובמושבים, ואף אימצה את הטרמינולוגיה של התנועות הקיבוציות והמושביות של ההגבלות הללו כ"ספר הלבן".
בשבוע שעבר יצאה השוקניה בפשקוויל מערכת נגד שקד, תחת הכותרת "שרת האפלייה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשה.
פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק... להעביר מן העולם מוסד זה... לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות... אפלייה על בסיס דת ולאום... נרטיב שקרי... סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו." כלומר, ציפייה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.
השוקניה ושותפיה לציר הרשע לא ינוחו ולא ישקטו עד שיצליחו לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. העובדה שלא הקמנו יישובים חדשים בנגב, יצרה את הוואקום, שאליו פלשה התיישבות פיראטית של הפזורה הבדואית, איבדנו את הריבונות בנגב והיום כנופיות פשע וטרור בדואיות שולטות במרחב. הממשלה החדשה שלקחה על עצמה כיעד עליון את החזרת הריבונות הישראלית לנגב, מובילה לחידוש ההתיישבות היהודית. ציר הרשע נלחם נגד המגמה וכדי לסכל אותה.
השוקניה היא היום האופוזיציה הקשה ביותר לממשלה. האופוזיציה הביביסטית היא פרסונלית נטו, כלומר אין לה באמת על מה לבקר את הממשלה והיא מציירת דחלילים, כדי שיהיה נופך "אידיאולוגי", כביכול, למאבק שאינו אלא דה-לגיטימציה לממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה. לעומת זאת השוקניה מנהלת מלחמה עיקשת נגד דרכה של הממשלה.

* החוק לחיזוק ההתיישבות – ועדת השרים לחקיקה תדון השבוע בהצעת חוק חשובה מאוד לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מיספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד). מגישי החוק: צביקה האוזר ושרן השכל מתקווה חדשה וניר אורבך, שירלי פינטו ויום טוב כלפון מימינה.
אני מקווה שוועדת השרים ולאחר מכן הכנסת יקבלו את החוק.

* אבו-מאזן מאיים – אבו-מאזן מאיים, ולא בפעם הראשונה, שאם ישראל לא תיסוג לקווי 4.6.67 הוא ידרוש ממנה לסגת לגבולות החלוקה. כלומר, לגבולות שבהם יפו, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון, עכו ונהריה הם חלק מן המדינה הפלשתינאית.
כדאי להזכיר לאדון אבו-מאזן הנכבד, שהיישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה והפלשתינאים הם שדחו אותה על הסף ולמחרת קבלתה תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו ולסכל את החלוקה. בכך הם המיטו על עצמם את ה"נכבה" ואת המלחמה שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה. יתר על כן, הוא שוכח שישראל וארה"ב הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 והם דחו אותה על הסף. ערפאת דחה את הצעות ברק וקלינטון, אבו-מאזן דחה את הצעות אולמרט ואובמה. כל עוד הם אינם מוותרים על דרישת ה"שיבה" הם מעידים על עצמם שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא. והרי בשל דרישת ה"שיבה" הם דחו את הצעות ברק ואולמרט.

* הנקמה של טראמפ – בעימות בין טראמפ לנתניהו, או אם לדייק יותר, במתקפה החד-צדדית של טראמפ על נתניהו, הצדק כולו בצד של נתניהו. טראמפ משתלח בנתניהו על כך שבירך את ביידן. אלמלא נתניהו נהג כך, הוא היה פוגע בעליל באינטרסים הלאומיים של ישראל. הוא גם היה פוגע קשות בעצמו, הן כמדינאי והן כפוליטיקאי ישראלי. לְמה טראמפ ציפה מנתניהו? שידקלם את הקונספירציה המטורללת שהבחירות בארה"ב זויפו ולא להכיר בביידן כנשיא ארה"ב? גם טענתו שנתניהו היה הראשון שרץ לברך את ביידן חסרת שחר. נתניהו דווקא השתהה והיה בין אחרוני המברכים מבין מנהיגי העולם.
המתקפה של טראמפ על נתניהו אינה רק על הברכה לביידן, אלא על כך שהוא לא רצה ב"עסקה", כלומר בשלום עם הפלשתינאים. ניתן להבין מדבריו, שהוא ניסה לדחוף להסדר, אבו מאזן רצה בהסדר ונתניהו הכשיל אותו. אם זה היה נכון, למה הוא העניק גיבוי לנתניהו לאורך התקופה? כמובן שאין לכך שחר. הרי טראמפ הציע תוכנית שלום. נתניהו קיבל אותה (למרות שהיו בה סעיפים בעייתיים מבחינת ישראל). אבו-מאזן דחה אותה על הסף. יתר על כן, אבו-מאזן החרים את ארה"ב ואת טראמפ מאז ההכרה בירושלים כבירת ישראל.
כל הסיפור הזה הוא הבל ורעות רוח. אז למה טראמפ מספר אותו? מאותה סיבה שהוא מספר כמה הוא מעריך את גנץ וכמה הוא ציפה לרוטציה בישראל. הסיבה היא הברכה של נתניהו לביידן, שבה הוא רואה פגיעה אישית. כנראה שמהיכרותו עם נתניהו הוא התרשם שאבו-מאזן וגנץ הם שני אנשים שהוא סולד מהם, ולכן כדי לפגוע בו ולנקום בו, הוא שיבח אותם.

* להסמיך את השב"כ – כצפוי, ועדת השרים לענייני אבטחת אישים, שדנה באבטחת משפחת נתניהו, קיבלה את המלצת השב"כ. כך ראוי להיות תמיד. לכן, ועדת השרים הזאת מיותרת. על הממשלה להסמיך את השב"כ לקבל את ההחלטות בנדון. זה נושא מקצועי מובהק, ולוועדה של פוליטיקאים המחליטה על אבטחה של פוליטיקאים (הגם שהיא אינה באמת מחליטה) יש נראות בעייתית. זה מיותר לגמרי. באשר לבקשה של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובניו – היא הזויה. הסרטון המתבכיין שלו מגוחך. הרי מטרתו שקופה. לא אבטחה הוא רוצה אלא סמלי שלטון. כפי שהוא מצווה על משרתיו לכנות אותו "אדוני ראש הממשלה". וגם לחסוך כסף על שלוש מכוניות. על הדרך, הוא – המסית הראשי, מציג מצג שווא של איום, כביכול, על חיי משפחתו בגלל הפופולריות שלו בלה בלה בלה.

* מופע היבבות – מופע היבבות הסמרטוטי של נתניהו, כשגזלו למשפחתו את הצעצוע של סמלי שלטון, היה הרגע הנלעג ביותר בקריירה שלו.

* הבואש – כאשר נתניהו ניסה לסכל את מינויו של אביב כוכבי לרמטכ"ל, ולא מצא טיעונים נגדו, תעשיית השקרים המציאה את הבדייה, כאילו קרן וקסנר, שממשלות ישראל (ובהן ממשלת נתניהו) שלחו אליה את המצוינים שבמצוינים בשירות הציבורי היא... סמולנית, רחמנא לצלן. זאת, אף שזו בהחלט קרן א-פוליטית. מאז, בכל פעם שתעשיית השקרים וההסתה רוצה לעשות סיכול ממוקד לאדם מסוים, וברזומה שלו השתלמות בקרן וקסנר, שעל פי כל קנה מידה לאומי אמיתי עובדה זו רק משחקת לזכותו – היא שולפת זאת כדי להסית נגדו.
כך עשה היום המעי הגס של משפחת נתניהו, יאיר, כאשר צייץ נגד ההמלצה המקצועית של השב"כ להוציא מידיו ומידי אימו ואחיו את סמלי השלטון למרות מופע היבבות והפניקה של אביו – שההחלטה נובעת כי ראש השב"כ הוא בוגר קרן וקסנר. כלומר הוא בוגד שרוצה שירצחו את משפחת נתניהו.
הבואש נהג בשיטה האהובה עליו – צייץ את דברי הבלע, המתין כדי לוודא שהוא מתחיל לטנף את תעלות הביבים, ומחק אותו. לא נורא, שייאלץ לקנות לעצמו רכב.

* טעם כפול ומכופל לגנאי – את התנגדותי לעצם קיומו של תפקיד סגן שר ביטאתי פעמים רבות. הבעתי גם את התנגדותי הספציפית למינויו של ח"כ הלוי לסגן שרת החינוך בשל העובדה שגם כך הממשלה מנופחת מדי בשרים וסגני שרים. אבל המקרה הזה חמור במיוחד, כיוון שח"כ הלוי נכנס לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, שבו אני מצדד. החוק הנורווגי נועד לחזק את הכנסת ואת הפרדת הרשויות, כדי שרוב מוחלט של הח"כים ימלאו את תפקידם הפרלמנטרי "על מלא" ולא יהיו חלק מן הרשות המבצעת. ולכן, יש טעם כפול ומכופל לגנאי במינויו.

* אין מקום להתנגחות – האמירה של בנט בישיבת הממשלה, שבלי צעדים מידיים נגיע לסגר, מעידה עד כמה חסרת שחר ובלתי הוגנת היתה התרברבותו שבניגוד לממשלה הקודמת, הממשלה הזו לא הלכה לפתרון הכי קל שזה סגר. זה לא פתרון קל, ואף ממשלה אינה רוצה בסגר, זה פתרון שנעשה כאשר אין ברירה. בגלים הראשונים, כאשר לא היו חיסונים, לא היתה ברירה ולכן הסגרים היו מוצדקים. בגל הרביעי היו חיסונים והיתה החלטתו האמיצה והחשובה של בנט על חיסון מנת הדחף בלי להמתין ל-FDA ולכן הצלחנו לגבור עליו ללא סגר. אני מקווה ומאמין שנוכל לעבור בשלום גם את הגל החמישי ללא סגר, בעיקר אם נסגור את נתב"ג ונתמקד בצורה מוצלחת מכפי שהיתה עד כה במבצע חיסונים רבתי. אבל אם לא תהיה ברירה גם הממשלה הזאת תטיל סגר.
והגיע הזמן שנוציא את הפוליטיקה מן הקורונה. אין שום עניין אידיאולוגי במלחמה בקורונה (אלא אם כן נחשיב את כת המכחישים והסרבנים כ"אידיאולוגיה"). לא היה מקום להתנגחות הזאת בתקופת הממשלה הקודמת ואין לה מקום בתקופת הממשלה הנוכחית.

* מחדל החיסונים – מנכ"ל משרד ממשלתי הוא משרת אמון והמכהן בו הוא איש אמונו של השר. אין עוררין על סמכותו של שר לפטר את מנכ"ל משרדו. איני יודע מה האמת על המחלוקות בין השרה שאשא ביטון למנכ"ל המודח יגאל סלוביק, וכיוון ששני הצדדים מציגים סיפור הפוך, אין לי כלים לדעת מה האמת.
אולם אם אכן, כפי שטוען סלוביק והשרה מכחישה, המחלוקת היתה סביב החיסונים בבתי הספר; המנכ"ל דחף למבצע חיסונים גדול ואילו השרה גררה רגליים, הרי שאני במאה אחוז לצד המנכ"ל. בעיניי, הכישלון הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה שלה, הוא מחדל החיסונים בבתי הספר. הממשלה היתה צריכה להסתער על בתי הספר במבצע רבתי לפני חנוכה. ואם לא עשתה כן, היה עליה להיערך בכל ימי החנוכה כדי לצאת במבצע כזה מיד אחרי החג. אין לי ספק, שרוב מוחלט של הילדים היו מתחסנים, למעט מיעוט קטן שהוריהם היה מתנגד.
אם אכן התיאור של סלוביק נכון, הרי ששאשא ביטון פעלה בניגוד להחלטת קבינט הקורונה ואילו הוא פעל ליישום ההחלטה.

* אטימות – מורי הדרך הם אנשים שהשקיעו את מיטב שנותיהם וכספם כדי ללמוד מקצוע טוב ועוד שנים רבות כדי להתמקצע בו ולרכוש בו ניסיון. המקצוע שהם בחרו הוא בעל חשיבות לאומית גדולה – כלכלית, חינוכית והסברתית. אין ערוך לחשיבות של מורה דרך טוב שמוביל במשך שבוע תיירים מחו"ל ברחבי הארץ ומציג אותה לתיירים. אין לנו שגרירים טובים יותר.
איזו אטימות ויהירות יש בדבריו של שר האוצר, שהמליץ להם לחפש מקצוע אחר, כדי להצדיק את גישתו הקמצנית, השוללת מתן פיצויים. ומה עם היום שאחרי הקורונה? כאשר תתחדש התיירות? מי ימלא את תפקידם? אני תומך לחלוטין בהגבלות על נתב"ג ובסגירת השמיים בפני תיירות במצב הנוכחי. אולם כאשר הממשלה מקבלת את ההחלטה הנכונה הזו, שומה עליה לפצות בנדיבות את הנפגעים ממנה.

* מעשיך ירחיקוך – בכל פעם שאני מבקר את הממשלה על החלטות או צעדים אלה או אחרים, אני מיד מקבל תגובות כמו "אבל זו הממשלה שלך." וכאשר אני מבקר את תקווה חדשה או מי משריה, התמיהה כפולה – הרי זו המפלגה שלך, אלה האנשים שאתה בחרת בהם.
אכן, הממשלה הזו היא הממשלה שלי. כי אני אזרח המדינה וכל ממשלה ישראלית היא הממשלה שלי. גם כאשר זו ממשלה שאני תומך בה, כמו הממשלה הנוכחית, וגם כאשר זו ממשלה שאני מתנגד לה, כמו ממשלת נתניהו. וגישתי לכל ממשלה זהה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.
כאשר ממשלה שאני מתנגד לה עושה צעד חיובי, אני משבח אותה על כך. כאשר ממשלה שאני תומך בה עושה צעד שלילי, אני מבקר אותה על כך.
יתר על כן, ככל שרף הציפיות שלי מהממשלה גבוה יותר, כך הדרישות שלי ממנה כאזרח גבוהות יותר. לא נראה לי שהייתי מתרגש ממקרה כמו הנסיעה של משפחת ראש הממשלה לחו"ל בניגוד להמלצתו לאזרחים, אילו היה מדובר בממשלה הקודמת, למשל. וכאשר מדובר במפלגה שבחרתי בה – על אחת כמה וכמה. הרי כל דבר חיובי או שלילי שהם עושים, נעשה בקולי. לכן, למשל, כאשר ח"כ מיכל שיר מתקווה חדשה הצהירה שלא תחסן את ילדיה, לקחתי את זה באופן אישי, כאילו היא ירקה לי אישית בפנים. הרי אני בחרתי בה.
מי שמאתרג את הממשלה, המפלגה או המנהיג שהוא תומך בהם – סופו שידרדר במדרון החלקלק לדיוטה הנחותה של הביביזם; של עבודת אלילים והערצה חסרת ביקורת של כל מעשה שלו, כולל של מעשי השחיתות שלו, ודקלום ללא ביקורת של השקרים והקונספירציות שהתעשייה שלו מנפיקה.

* אויבי ההתיישבות ביו"ש – מי שמדברים על "אלימות המתנחלים", בה"א הידיעה, עושים עוול נורא לכחצי מיליון ישראלים, שרובם המוחלט פטריוטים ציוניים, אזרחים שומרי חוק, אנשים טובים שתורמים לקהילה, אנשים המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, מפרנסים את משפחותיהם בכבוד בעבודה קשה, משלמים מיסים, מהטובים שבינינו.
מי שמתעלמים מאלימות המיעוט הקטן אך הקנאי והמסוכן, של התועבה הכהניסטית, תג-ממאיר ונוער הזוועות ומי שמכחישים אותם – הם לא רק משת"פים שלהם, אלא גם הם עושים עוול חמור למפעל ההתיישבות ביו"ש. אנשי המיעוט הקנאי הזה הם מחבלים לכל דבר המבצעים מעשי טרור נגד ערבים ובוגדים במולדת שנלחמים בצה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב – הוא אויב המדינה. אותם כהניסטים קנאים הם אויבים של ההתיישבות ביו"ש. מיותר לציין שממדי הטרור הפלשתינאי גדולים לאין ערוך. כמובן שאין בכך כדי לטהר שום שרץ.

* מה למדתי מהפרוטוקולים – פשעי המלחמה שבוצעו בידי חיילים ישראליים במלחמת השחרור, עליהם נכתב בכתבת השער של מוסף "הארץ", מתגמדים לעומת אפס קצה פשעי המלחמה של בעלות הברית במלחמתם נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה. אני משוכנע, שבאף קבינט מלחמה של אף מדינה בין בעלות הברית, לא הוקדשו ישיבות ממשלה הדומות לישיבות הממשלה שהוקדשו לביעור נגע פשעי המלחמה הבודדים שבוצעו במלחמה, שפרוטוקולים מהם פורסמו באותה כתבה.
כשאנו קוראים איך דיברו ועל מה חינכו מנהיגי המדינה, בסיטואציה המטורפת של מלחמה לחיים ולמוות, אנו מבינים כיצד נבנה צה"ל על ערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה, והיה לצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות.

* ספר תורה, רחמנא לצלן – אויאויאוי, הדתה-שמדתה עלינו. הורים התרעמו על הכפייה הדתית – קיום טקס קבלת ספר תורה בכיתה ב' בביה"ס "ארזים" בנווה אביבים. טוב, ממה שלמדתי על המקרה, רוב גדול מאוד של ההורים רצו בטקס. מיעוט של כ-3-4 הורים נלחמו עד הרגע האחרון לביטולו והחרימו אותו.
אחד הזיכרונות היפים ביותר שלי מבית הספר, היה טקס קבלת ספר התורה. אימי רקמה לי פרוכת לספר תורה קטן, שבו גולגלו כמגילה כל דפי השיעורים במקצוע תורה שלמדנו לאורך השנה. למה היה לנו טקס קבלת ספר תורה, ולא טקס קבלת ספר מתמטיקה או טקס קבלת ספר טבע או קבלת ספר מולדת (רק לדמיין את האור קשתים היום אילו היה מקצוע לאומני פשיסטי כזה, "מולדת", רחמנא לצלן). כי המסר היה שספר התורה הוא לב הזהות שלנו. הוא אינו עוד ספר לימוד ולא עוד מקצוע.
זה היה הרבה לפני שמישהו המציא את דחליל ההדתה-שמדתה. הממשלה היתה אז ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אז סגן ראש הממשלה יגאל אלון, חבר קיבוץ גינוסר. סגן שר החינוך היה אהרון ידלין, חבר קיבוץ חצרים. ואף אחד לא קירקר הדתה ואיש לא צווח שמדתה.
הילדים שלי למדו בבית הספר "אביטל" בקיבוץ מרום גולן. זהו בית ספר קיבוצי בעיקרו. וגם הם עברו את הטקס המקסים הזה. והטקס הזה הוא אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי כהורה בשנות הלימודים של ילדיי. כך כתבתי, לאחר טקס קבלת ספר התורה של בני אסף, בעלון קיבוץ אורטל (8.6.06): "'זה בדיוק החינוך שאני רוצה שילדיי יקבלו'. במילים אלה הודיתי, נרגש, לתמי, המורה למוסיקה בביה"ס 'אביטל', בתום מסיבת מתן תורה של כיתות א'.
"כל הילדים של שלוש הכיתות שרו, רקדו והציגו, והכול – סביב התכנים של מתן תורה, של אהבת התורה, מזוויות שונות. הם שרו ורקדו ב'כל העולם כולו', 'אלוהים נתן לך במתנה', 'אדון עולם'. הם '"עלו לרגל לירושלים' מי ברגל מי ברכב, כשכל ילד מנגן בכלי אחר. הם המחיזו את אגדת רבי עקיבא ורחל. הם שרו בעברית ואפילו באידיש את 'חדר קטן' (חסר לי כקונטרה, 'אצלנו בכפר טודרא', המתאר את הגרסה המזרחית של החוויה). הכול במידה, בטוב טעם, במקצועיות, כשכל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, שותפים, מתלהבים, נרגשים.
"אחת המחנכות אמרה שאנו עומדים ללמוד תורה, כדי ללמוד להיות אנשים טובים יותר. המשפט הזה הוא בעיניי העיקר – היהדות אינה של הדתיים ואנחנו רק צריכים לדעת 'קצת יידישקייט'. התנ"ך ולימודי היהדות אינם עוד מקצוע שחשוב ללמוד כדי לעבור את בחינות הבגרות. התנ"ך אינו מקצוע אקדמי גרידא שיש ללמוד בו הבלים כמו 'האם החרוז הוא תקבולת כיאסטית או ישרה?' לימוד התורה הוא חינוך לערכים, שנועד ללמד אותנו להיות אנשים טובים יותר. זו כל התורה, תרתי משמע, על רגל אחת. השאלה היא, האם המסר הזה מתחיל ונגמר במסיבת מתן תורה, או שזה החינוך הניתן לילדינו עד כיתה י"ב. כך או כך, לי המסיבה הזאת עשתה את החג."

* בלימה זמנית – כשהייתי ילד, רוב המבוגרים עישנו. שלא לדבר על כך שבכל מקום עישנו – בקולנוע, באוטובוסים, במקומות סגורים. יש ירידה עקבית לאורך השנים באחוז המעשנים. על פי דו"ח העישון של משרד הבריאות 20.1% בני 21 וממעלה מעשנים. בדו"ח הובעה דאגה מכך שב-2020 נבלמה הירידה באחוז המעשנים. אני לא מוטרד מכך, כי לדעתי זו בלימה זמנית שנובעת מהקורונה והסגרים, שגרמו לאנשים להיות עצבניים יותר ולכן פחות הפסיקו לעשן או אולי יש כאלה שאפילו חזרו לעשן. להערכתי מגמת הירידה תמשך.
אני מעולם לא הכנסתי סיגריה לפי.

* אבן הראשה – בעקבות רשומה שבה יצאתי (בפעם האלף) נגד הביטוי "ראשה" (ראשת ממשלה, ראשת עיר) קיבלתי תגובות השוללת את טענתי שאין בעברית חיה כזאת "ראשה" (להבדיל מראשן). עובדה, הם "מוכיחים", אנו אומרים "אבן הראשה".
אבל היא הנותנת. הראשה אינה שם עצם, אלא תואר של עצם ממין נקבה – אבן. כפי שאנו אומרים הדרך הראשית (אגב, דרך ניתן לומר גם בלשון זכר).
אבן הָרֹאשָׁה היא החוליה העליונה בקשת שנבנתה באופן מסורתי. האבן הראשה היא האבן האחרונה המונחת בראש הקשת, והיא המייצבת אותה. אגב, האם לראשה יש שד או שדה?

* ביד הלשון: אלוני אבא – אלוני אבא הוא מושב שיתופי בעמק יזרעאל המערבי. הוא משתייך למועצה האזורית עמק יזרעאל.
שם היישוב מבטא את האלונים הרבים הגדלים באזור והוא מנציח את זכרו של חבר הגרעין המייסד אבא ברדיצ'ב, מהצנחנים של היישוב באירופה במלחמת העולם השנייה, שנתפס בידי הנאצים ונרצח במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.
ההתיישבות הראשונה במקום היתה של טמפלרים – המושבה ולדהיים. במלחמת העולם השנייה גורשו מן הארץ הטמפלרים, שהיו נתיני אוייב, בידי המנדט הבריטי.
מיד לאחר שחרור האזור במלחמת השחרור הוקם בו קיבוץ נווה יער, וישבו בו חלוצים בני תנועת "הנוער הציוני" מרומניה ומאוסטריה. כעבור שלוש שנים, ב-1951, הם החליטו להפוך למושב שיתופי, המנציח את זכרו של חבריו אבא ברדיצ'ב.
אורי הייטנר