קטעים מתוך "ספר הגעגועים", זב"מ 2009
[בקשר לוויכוח על הפשעים הנוראיים שביצענו בערבים ב"נכבה" – ומה היה עולה בגורלנו אילו הם ניצחו!]

בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.
רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.

יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.
הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.
אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.

כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.

יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!

עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית-מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.
ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה-גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות-חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת-חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות-כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, "שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה," פן תישברנה.
אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר-הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך-איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר-המִטבח וסוכת-העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת-פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.
לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא-חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר-כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.
לפעמים היה מרשה לי לגעת.
"שלך כְּבִּיר מאוד," הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, "כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ'י," כמו של מלח, של סנדלר, "שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך."
בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף-פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי-הטבעת שלי) – את בן-דמותה של אימי צחת-העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דימיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.
היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.
לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ'ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי-ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.

בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.
כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.
כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות-ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת-חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.
יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה.

יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן-גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –
מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.

חבריי-מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.
באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.
בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן, ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.
כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.
ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.
המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.
אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.
אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.
אהוד בן עזר