לא שיערתי לעצמי שראשון לציון היא עיר כה ענקית עד ששוטטנו בה לאסוף נוסעים, ודבר דומה אמור לגבי אשדוד. ולא רק זאת – אלא תנופת הבנייה והעגורנים כמעט בכל מקום, ומערכת כבישים חדשה ומשוכללת. לעיתים התקשיתי אפילו לזהות את הכבישים ואת המעקפים החדשים.
והשדות הירוקים המשתרעים לאורך כל המושבים והקיבוצים של הנגב הצפוני.
ברוח הקרה של ערד עצרנו לחניית ביניים קצרה, לאכול את הכריכים שהמסתורית הכינה לדרך, והמשכנו למלונות ים המלח, ולאחר שפוזרו כל הנוסעים, אנשים מבוגרים למדי שחלקם מתנהלים בקושי, המשכנו למלון עין גדי והגענו לאקלים חמים של קיץ.
בערב שמחתי לפגוש חברי גרעין "שדמות" שהגיעו כמונו יום קודם לכינוס, וגם לבקר אצל חברים שנשארו כל השנים בקיבוץ. היה לי ויכוח עם אחת המארגנות, שטענה כי מחר יהיו רק ראיונות עם המשתתפים, ואילו אני תיכננתי רק לקרוא מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים" שראשיתו בתקופת היותי אופה בעין גדי. אחרת אני לא רואה טעם לדבר מחר בכנס, כי הקטעים הכתובים עדיפים על כל ראיון כללי.
בלילה אפילו חלמתי שהמראיין מתעקש לראיין אותי בעל-פה ואינו מוכן שאקרא מהספר. אני פורש, אבל החברים דורשים שאקרא מהספר את הקטעים שהכנתי.

בבוקר יום שני, 20.12, התעוררנו לתופעה הנדירה של גשם בעין גדי וגם נשבה רוח חזקה. אכלנו ארוחה נפלאה ועשירה בחדר האוכל העגול של המלון, שהיה בראשיתו חדר האוכל של הקיבוץ. ונזכרתי כיצד ביום חורף קר נסעתי עם חברי שרגא רבין אל משרדי המחלקה להתיישבות של הסכנות היהודית בירושלים, שם הוצג לפנינו לראשונה מיבנה חדר האוכל העגול, שתוכנן על ידי האדריכל יעקב מטריקין.
עכשיו יש לקיבוץ חדר אוכל גדול חדש, ואילו חדר-האוכל של המלון פועל בעיקר בשעות הבוקר. המלצרים הצעירים ניראים בדואים. לפני קום המדינה גרו בעין גדי בעונות החורף בני השבט הבדואי א-רשיידה. היום עובדים בידואים מהנגב במלון ובחדר האוכל.
לאחר שהתכנסנו במועדון החברים של עין גדי, כחמישים חברים וחברים-לשעבר של הקיבוץ, יוצאי "שדמות" ו"רעות", התברר שמי שהיה אמור לראיין אותנו, לא הגיע, ואת ההנחייה קיבלה אחת המארגנות. המדברת הראשונה, נחמה, פתחה בקריאת מכתב ארוך שכתבה באותם שנים להוריה במושב בית חנן. הסתבר אפוא שגם לי לא תהיה בעייה לקרוא מהספר.
כל המפגש הוקלט וצולם בווידאו, והדברים יפורסמו, כך שאין טעם שאספר את כולו, מה עוד שלא רשמתי דבר במפגש עצמו. אתרכז רק בכמה קטעים שמספרים על הקשר שלי לעין גדי.
חברתנו, החיפאית היום, דבוישה (דבורה), שבידיה הארכיון המקיף ביותר שאספה במשך השנים על עין גדי, פתחה בקריאת מגילת הנישואין בעין גדי, שאת נוסחה אני חיברתי ומסרתי לדוד הכורך, אוורבוך, בפתח תקווה, שמסר את הנוסח לסופר סתם שכתב אותה על גבי קלף. החתונות נערכו בסדייר, הוא נחל דוד. וכל מחזור של מתחתנים חתם את שמו בהמשך הקלף. הקלף הלך לאיבוד, ורק באוקטובר 2010 הוא נמצא במצב קצת רעוע, ויש בו קטעים שאולי לא פוענחו נכון.

בעזרת ד' צור ישראל וגואלו
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה

ביום ישא איש עין גדי נערה אשר אהב ובאו דברי הברית הזאת בלבם
ונאמנו וחתמו על הברית בכל לבם נאמנו.
היום הזה נשבעים איש לאשתו ואשה לבעלה על דבר אהבתם.
לא מתמול שלום הנצה. אך חדשה וטהורה ביומה הראשון היא
עינינו לבבנו בחנו ונרא כי טוב ונבוא בברית האהבה.
עדה פיסת השמים הכחולים מעל עדים קירות הסלעים הזקופים האלו
ועד הנחל הזורם לרגלינו כי כמוה אהבתו תאיר כסלע חזקה וכנחל מפכה
היום הזה נשבענו איש לאשתו ואשה לבעלה על דבר ביתנו.
הנה פרושה מנגד אדמת כפרנו כי נשבענו לשים קשר בם להתברך בברכתם
ולהביא בברכתנו בפרי השירה וברעות האדם.
ונבוא בדבר הברית הזאת ברית אנשי עין גדי ביום נישואיהם
למלאה ככתבה ולנצרה בלבנו עד עולם.

חברות וחברים רבים דיברו וסיפרו, ולבסוף הגיע תורי, ואמרתי: כידוע לכם אני נעשיתי סופר, וכתבתי שני רומאנים שעין גדי קשורה בהם.
הראשון היה "אנשי סדום" משנת 1968, שנכתב בעקבות גרמני, טייס-לשעבר בלופטוואפה, אוסקר איידר שמו, שביקר בעין גדי, חזר לגרמניה, ולימים חזר לישראל, התגייר בשם אשר אדר, ואפילו נפגשתי עימו והוא שלח מאמרים ושירים שפורמו במכתב העיתי שלי.
והרומאן השני הוא "מסעותיי עם נשים" משנת 2013, שראשיתו בימים שהייתי האופה של עין גדי. אקרא מתוכו קטעי אחדים:

א. הצייר – הוא אורי שולביץ, שלאחרונה יצא בארה"ב ספרו האוטוביוגראפי Chance – היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".
את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – שטרן, היושב איתנו כאן – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדַלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה. – ללי ודבוישה נמצאות איתנו כאן.
עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל אודי לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"
וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"


אורי שולביץ שרגא רבין ואהוד בן עזר. על רקע פסגת ה"פרונקל", עין גדי 1957.

בתקופה שבה הייתי אופה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים בו את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום.
ובעלון הסטנסיל של המשק, "אפיק", שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)
עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,
רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי
וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,
עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –
נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ
וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת
שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"
לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "
רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...
מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)
בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח
לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי
וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!
חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי
הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר
וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –
אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.
וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברוּם [אברם כהן] שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"
אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."
"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"
"אני אברום!" ענה לה.


1955. חברי גרעין "שדמות" ושניים מהנספחים, יהודה ג'אד נאמן היושב במרכז עם רובה ומעליו במשקפיים זאב קליין-קינן, בטירונות בסדרה על חוף הים בחולות אשדוד שטרם קמה.

והיתה מקלחת-הפח עוד מימי ההיאחזות, וכפכפי-העץ, וממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי":

לנגד עיניי עומדים
הזרגים של חבריי
במקלחת פח משותפת
בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה
מסתבנים D9 יוז'י ועזרא
מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק
זוהר שונדא יורם אודי
עוזי עוזי ועוזי גם
רטובים בקבקבי עץ
לא מציצים לחברות
חרף החורים בפח
כי אנחנו קיבוץ מוסרי
אני יכול לזהותם
לפי הזרגים בלבד
כל ערווה ובעליה
חברי גרעין ומשק
ככה הצטלמנו בטירונות
ערומים עם חגור ונשק
על חוף הים בחולות אשדוד
[---] ואני מתנצל כאן
בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו
ברשימת הזרגים
וגם בפני נשותיהם
לכל החברים בעין גדי
היו מכשירים רציניים.

עד כאן ותודה לכם ואני מקווה כי הדורות הבאים שיחיו כאן ימצאו עניין בזיכרונות שלנו על הימים הראשונים של הקיבוץ.
אהוד בן עזר


אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר
צהריים במסעדה הצרפתית Seju בניו יורק, ביום שלישי, 31.19.2017. יהודית צילמה את שלושתנו. בשנת 1957 עדיין חלקנו חדר אחד בצריף בעין-גדי, וזה שנים רבות שלא נפגשנו שלושתנו יחד. כולנו כאן מעל שמונים. וכבר עברו יותר משישים שנה מאז היינו יחד בעין-גדי.
Seju, 120 west 44th street. New York, NY 10036. 212-997-7258