שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה
בשיחה הזו נשרטט חתך נוסף בנושא השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. החתך חושף ציר עלילתי דומה במשך תקופות אחדות, ומגלה יצירות שבהן הגיבור הוא בן למוצא משותף, שהוריו באים משני העמים. אלה יצירות שבהן האדם עצמו, הגיבור הספרותי – הוא שדה-המערכה שבו מתרחש הקונפליקט בין שני העמים.
האם אחוז נישואי התערובת האלו היה כזה, שהצליח להשמיע הד בספרות?
ברנר בשעתו, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, יצא נגד סיפורי אהבה בין פרטים משני העמים. הוא אמר שיכול להתרחש מקרה כזה פה ושם, אך הוא אינו מלמד על הכלל. ברנר ליגלג על משה סמילנסקי, חוואג'ה מוסה, שכתב סיפור כ"לטיפה", על אהבה בין יהודי לערביה.
אבל, כפי שאנו רואים גם מן הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות – האפשרות זו הציתה את הדימיון הרבה יותר מאשר שכיחותה, שספק אם נבדקה, על פי מחקר סוציולוגי או סטאטיסטי. היו כמובן מקרים בודדים של נישואי תערובת. הנושא מגרה, ואם היתה נוצרת חברה, קבוצה, שרובה בני-תערובת, והיתה להם תרבות אופיינית לבני-תערובת, אם היתה זו תופעה סוציולוגית – של אנשים שהם לא יהודים ולא ערבים, ויש להם תרבות עברית משלהם, כפי שיונתן רטוש בעצם רצה לראות כאן, אז היינו אומרים שהספרות מייצגת תופעה חברתית. ואולם קבוצה כזו לא נוצרה.
גם בעיצוב הספרותי – מדובר במקרים בודדים, וכפי שנראה – הסיומים הם לרוב טראגיים. אין מציאות שלישית. האדם חייב להגדיר את עצמו לכאן או לכאן. וכאשר הסופר בוחר בגיבור בעל מוצא משותף, ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי – דומה שהוא בוחר זאת כדי להראות את חוסר התוחלת. אלה הם לרוב סיפורים פסימיים.
אם לדייק, גם בסיפורים הרומאנטיים, כ"לטיפה" לסמילנסקי, אין "פרי בטן", לא נולד מישהו מן האהבה בין פרטים משני העמים, אפילו בהם היא אינה אפשרית. ואילו הסיפורים שבהם יש גיבור ממוצא משותף – תמיד סופם טראגי, חסר-תקווה.
*
נתחיל אולי מן ההתחלה. פגשנו, בשיחה השנייה, את "משא ערב" (1907) של ר' בנימין, שבו הונח יסוד אידאי לחזון אשר לפיו משני העמים יקום עם משותף אחד, אבל לא תואר שם גיבור פרטי, דובר רק על עצם האפשרות.
ד"ר יפה ברלוביץ הוציאה קובץ סיפורים בשם "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", וגאלה בו כמה וכמה סיפורים של חמדה בן יהודה, אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. חמדה היתה סטודנטית לחימיה, ולפי בקשתו המפורשת של בעלה, שעודדה להתחיל לכתוב סיפורים – כי צריך שתהיה ספרות עברית, ובייחוד נשים הן שצריכות לכתוב ספרות לדור הגדל בארץ – פנתה לכתיבת סיפורים. למרבה הצער אין, עד היום, קובץ סיפורים נפרד משל חמדה בן יהודה, כדי שנוכל לעמוד על מלוא יצירתה, שאמנם לא היתה חשובה ועמוקה מבחינה ספרותית, אבל מעניינת מאוד כמאפיינת את תקופת הראשית של הספרות העברית בארץ-ישראל.
יפה ברלוביץ מדגישה במבואה לקובץ שהיתה סקרנות רבה בגולה, (שבה ישבו רוב קוראי העברית באותה תקופה) – לקרוא על ארץ-ישראל, על המזרח ונופיו, על הערבים – והיתה גם סקרנות לקרוא על דמויות יהודים מעדות המזרח, שישבו בארץ, בייחוד בירושלים, שהיתה בנוייה שכונות-שכונות. כל תיאור של יהודים, בין אם באו מתורכיה, מתימן, מבבל או מארצות המאגרב – היה בו משהו פיקאנטי, אכזוטי, בעיני קוראי העברית (והאידיש) במזרח אירופה.
אחד הסיפורים המעניינים, שמופיעים בקובץ "סיפורי נשים", הוא "קדיש". מסופר בו על אישה מזרחית בירושלים, בוליסה מזל, שמזלה הרע גרם לה ללדת רק בנות. חמדה בן יהודה מתארת את האישה כנאה מאוד, וגם עשירה. בצר לה הולכת בוליסה אל מכשף ערבי בשם עבד אל-רחמן, והוא מעניק לגברת הזו טיפול מסויים, שבעקבותיו היא נכנסת להריון ויולדת בן.
הסיפור כתוב בצורה מאוד מאופקת, בנוסח המותר באותה תקופה, בעברית. בפגישה בין בוליסה לעבד אל-רחמן הוא מקלף מעל חזה, שיש בו מחשוף קצת נדיב, בסגנון לבוש שחושף מקצת החזה – מקלף משם את הפנינים, את התכשיטים שלה, כשכר פעולתו. אבל שפעל באותה הזדמנות עוד משהו, אם כי על כך לא נאמר דבר מפורש בסיפור – וכתוצאה נולד לבוליסה בן.
בוליסה מעריצה את בנה, אבל בהתבגרו הוא חושף תכונות מאוד מפוקפקות. הוא אינו נראה כיהודי. עד מהרה, כשהוא עומד על דעתו, הוא עוזב את הארץ, מהגר לפאריס, נוטש את אימו – לאחר שניצל אותה ולקח מכספה.
הנה קטע בסיפור, שמתאר שמועות על מצב-העניינים אצל הבן, כבחור הולל בפאריס, ובתוך כך מתברר שישנן גם שמועות על מקורו, על מוצא לידתו, שמתברר כמפוקפק במקצת.
ואז החלו בני-המשפחה הקרובים, והמחותנים, להבאיש את ריחו בעיניה, ויספרו עליו כל מיני דברים רעים: כי איבד את אמונתו, ועזב את אלוהיו, ונשא לו אישה נוצריה בלי חופה וקידושין, אף אמר להמיר את דתו ולהיות מוסלמי. והביאו שני עדים כשרים, שהיו בפאריס, וששמעו מפיו שאמר: "מוסלמי אנוכי, בן מוסלמי."
הימים חולפים, בוליסה נחלית, וכל מבוקשה לראות עוד פעם אחת את בנה. היא הולכת אל המכשף הערבי, עבד אל-רחמן, לאחר שלא התראו יותר מעשרים שנה, ומתחננת בפניו שיפעל להחזיר אליה את בנה. הוא לוקח ממנה את כתובת הבן, וכנראה כותב ומעביר לו מסר מסויים, שגורם לבן לבוא ולראות פעם אחרונה את אימו, לפני מותה.
הסיפור מאוד מעניין וחשוב. דומה שהוא הסיפור הראשון שמרומז בו, באופן די ברור, שמזיווג של יהודיה וערבי נולד בן, והוא חצי-יהודי וחצי-ערבי. וכמעט כמו ב"כל החיים לפניו" של אז'אר-גארי – בן-התערובת מוצא מקלט בפאריס. כאילו כבר אז נאמר שרק בפאריס, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים – עוד מסתדרים איכשהו יחד, אך לא כן בשיגעון ובטירוף של המזרח התיכון. אין לו מקום בירושלים, לבנם של בוליסה ואל-רחמן. וכך, למרות שגדל כיהודי, הוא בורח לפאריס, ולאחר ששב לראות את אימו טרם מותה – חוזר ונעלם.
הסיפור לא רק פיקאנטי ומעניין, אלא בא גם להראות שכאשר האדם הוא כשדה-מערכה – אזי כל שדה-המערכה נמלט משדה-המערכה – ואין לו לאדם מקום בארץ-ישראל.
*
בשנת 1951, בעוד מתפרסמות והולכות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, שעיקרן חוויות מלחמת השחרור, יצא הסופר מידד שיף ברומאן מוזר, בעל שם מוזר – "שמעון צהמרא".
מיהו שמעון צהמרא?
לפי המסופר ברומאן נולד ב-1920, בדמשק. אביו היה סוחר יהודי, בעל תרבות ליבאנטינית, ואימו אישה מארונית, ילידת ביירות. האם מתה כאשר ילדה את שמעון, והוא גודל בתל-אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. ילדותו של שמעון צהמרא עברה עליו בתקופת המאנדאט הבריטי. הוא למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר. משפחתו היתה אמידה, וכך בילה גם בפאריס ובלונדון, וחזר לתל-אביב, וגם שמר על קשרים עם משפחת אימו, בעיקר עם דודו ג'ורג', ערבי-נוצרי, שהיה פקיד גבוה בממשלת המאנדאט, בירושלים.
בשנים ההן גבולות הארץ היו פתוחים – ושמעון נהג לבקר בביירות, בדמשק ובעבר-הירדן. היתה לו פרשת-אהבה עם בחורה יהודיה בשם פרפר. היה לו חבר-בנפש, יהודי, בן המושבה ראשון-לציון, היא מושבת הולדתו של מידד שיף, ושם החבר – ג'ומג'ום.
כאשר פרצה מלחמת השחרור, שמעון צהמרא נעצר ועבר עינויי חקירה בידי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, הגוף שהיה ממונה על בטחון הפנים. חשדו בו, ולא קשה לנחש מדוע. בשלב מאוחר יותר הוא התגייס לצבא הישראלי, בשם בדוי. לאחר המלחמה שוחרר משירותו, אגב – הוא שירת כאפסנאי, ולא השתתף בקרבות. בתוך שנה-שנתיים הגיע שמעון להכרה שאין לו מקום בישראל, עזב את המדינה הצעירה, החדשה, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, ועקר לביירות.
מה היתה ההווייה הרעיונית, החברתית, שבה התרחש הסיפור? – מידד שיף מתארה באמצעות ג'ומג'ום, חברו העברי של שמעון. ג'ומג'ום הוא בעל דיעות "כנעניות". הוא מבקש ליצור איזו חברה, איזו מהות לאומית – שגם שמעון, שהוא דו-לאומי, חצי-יהודי וחצי-ערבי – יוכל לחיות בה.
המוצא השמי המשותף, היישות המשותפת הזו, העברית-ערבית, היא גלגול של רעיון שכבר פגשנו ב"משא ערב" של ר' בנימין. וכדי שהגלגול יתקיים, לפי ההשקפה ה"כנענית", הברורה-למדי בספר – צריך לדחות הן את הפולחן היהודי והן את הפולחן הציוני – וליצור בארץ עם עברי אחד, חדש, לא יהודי ולא ציוני. שמעון, בן-התערובת, מעלה רעיון זה כשאשר הוא לומד בגימנסיה עברית. הוא מעריץ את הפולחן הישראלי של בני אפריים, בתקופת המקרא; אך מוריו מאשימים אותו שהוא מחזיק בדיעות נאציות.
לא רק שמעון, גם חברו ג'ומג'ום, בן-המושבה, חש עצמו באותן שנים ראשונות של המדינה, בבחינת – "נוכרי אני במולדת כי באו זרים וזרוה לי."
הרגשת הניכר של ג'ומג'ום באה משום שגלי העלייה החדשה, ההמונית, של שנות החמישים, (כפי שנראה גם בנובילה "הפרדס" של בנימין תמוז) – שינו בבת-אחת את פני הארץ. הערבים אינם. ואנשים אחרים, יהודים, חדשים, באו וררובם אינם דוברים עברית. כל המהפך נראה מיותר בעיני ג'ומג'ום, בן המושבה הוותיקה, שהיה רוצה לראות בארץ עם עברי אחד, חצי יהודי-לשעבר וחצי ערבי או בן-מיעוטים אחר, לשעבר.
מתאר מידד שיף שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבה, כנראה ראשון-לציון, מושבתו של ג'ומג'ום, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:
"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואייה בניהם? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי!"
אומר השני: "מה אתה מילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני-אדם אחרים."
אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"
זוהי כמובן פארודיה חריפה מאוד. היא נסמכת על החלום האיכרי – שהפלאחים לא יעזבו את הארץ, ידברו עברית – ויהיו בני העם העברי החדש; וכי העולים החדשים לא יגיעו לכאן, כי לשם מה בכלל לשנות אותם ולעברת את שפתם? – וכל זה הוא בעצם פארודיה על החלום הכנעני, המראה שהוא בלתי-אפשרי. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשריות. כי שמעון אינו איזו בעייה מוסרית, כמו הערבי שביצירות דור הפלמ"ח, דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא אדם-לעצמו, הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:
"יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."
ואילו מידד שיף, המספר, שואל בסיום ספרו:
אותו קיבוץ אנשים, שאין בו מקום לשמעונים, מה תקוותו?
קשה לדעת אם הרומאן הוא זעקה לעם עברי חדש – או אולי פארודיה על עמדה אוטופית, שרואה באנשים בעלי מוצא משותף, ובהיווצרות עם משותף מבין שני העמים, כחלומם של הכנענים – אפשרות ריאלית. אבל הוא בהחלט מדגיש, וזאת חמדה בן יהודה טרם יכלה לראות, וגם לא ר' בנימין – מדגיש שיצירות העוסקות באדם כשדה-מערכה, וגיבורם חציו ממוצא יהודי וחציו ממוצא ערבי – הן לרוב, עד כמה שיש בידינו דוגמאות, מפרי עטם של יוצרים, שיש להם נטייה כנענית מובהקת; כי זה חלק מן הרעיון, מן האידאולוגיה הכנענית – שעתיד להיווצר כאן עם אחד חדש, משותף.
*
וזה מביא אותנו ליצירה הבאה. הרומאן הקצר "הפרדס", של בנימין תמוז, הופיע בשנת 1972, כעשרים שנה לאחר שהתפרסם "שמעון צהמרא" של מידד שיף.
"הפרדס" הוא מעין משל, ומספר על שני אחים, הבכור שמו דניאל, והצעיר – עובדיה-עבדאללה. שניהם נולדו לאיש יהודי מרוסיה. עובדיה נולד לאותו יהודי בקונסטנטינופול, בשעה שהלה שהה בה, מזיווג שלא-בנישואין עם אישה מוסלמית. ואילו דניאל נולד ברוסיה.
שני האחים, ראשון עובדיה-עבדאללה, וזמן-מה אחריו דניאל – מגיעים בראשית המאה לארץ-ישראל. עובדיה שם מישכנו בפרדס, ששייך לביי תורכי בשם מחמט, או מוחמד אפנדי. הוא מתקבל שם כפועל. דניאל עולה לארץ עלייה ציונית, חולם על הפרדס, חולם על הארץ, חולם גם על דמות נערה יפה, שלימים שמה יהיה – לונה, ואשר אותה מגדל מחמט אפנדי בפרדסו – חולם את דמותה עוד בהימצאו באונייה, בדרכו ליפו.
כל זה מרמז מיד שהסיפור מאוד-מאוד אליגורי, או סמלי – וכך כל דמות ועל מעשה שמופיעים בו; אהבת דניאל ללונה עוד בטרם ראה אותה לראשונה – זו בעצם האהבה לארץ, החלום הציוני בטרם התממש, בטרם עמד במבחן המציאות.
דניאל מגיע ארצה, צרור הכסף בידו, והוא רוכש את הפרדס מן התורכי. מחמט ביי נפטר, שעתו עוברת, עד מהרה האנגלים בארץ, והיא ניתנת תחת שלטון המאנדאט.
ובפרדס, הנמצא בבעלותו של דניאל, מתפתחת עלילה מאוד מוזרה. דניאל קונה את הפרדס לא רק בשל הדריו ופירותיו, אלא הוא מתאהב בלונה, בבואו לראשונה לראות את הפרדס המוצע למכירה. מיהי לונה? אין אנו יודעים אם לונה היא נערה יהודיה או ערביה. על מוצאה נאמר בספר:
בתם של אנשים נכבדים היא. מראשוני הראשונים שחיו בארץ-ישראל לפני כמה וכמה דורות, ושחטו אותם שודדים, ורק לונה לבדה נותרה. ומחמט-אפנדי הביא אותה אל ביתו בעודה ילדה.
איננו יודעים אם היא יהודיה שהסתערבה, או ערביה. לונה מייצגת את הארץ, את נצחיותה, את כוח פוריותה המתחדש מדי עונה. היא אינה מזדקנת במהלך הסיפור, ונענית בגופה רק למי שיודע את הדרך לפתוח את ליבה, ולהפרותה.
דניאל, המאוהב בה, נושא אותה לאישה, זאת כחלק מעסקת הקנייה של הפרדס, אבל הוא אינו מצליח ליצור קשר משמעותי עימה – לא קשר אירוטי, ולא קשר נפשי. חשוב לציין שלונה היא חירשת-אילמת. היא אינה ניתנת לתקשורת, כביכול, היא אדישה-כאילו, מרוחקת ומיסתורית, ורק האח הערבי, שגר בפרדס, מצליח ליצור עימה קשר אירוטי חזק, ואולי רק איתו היא מדברת, או מתדובבת.
לימים נולד ללונה בן, שאינו מוזכר בשמו, אין לו שם פרטי, וגם איננו יודעים אם הוא בנם של דניאל ולונה, או של עובדיה-עבדאללה ולונה. בבן הזה ניכרים אותות מאפיינים של המוצא משותף, של אדם כשדה-מערכה, אך עד מהרה הוא מכריע לכיוון אחד בלבד.
אמנם, לפי תיאור המספר, בילדותו ניכרים בילד סימני ערביות, כביכול – ביחסיו למשחקי ילדות, לטבע, ולנושאים אחרים; אבל עד מהרה הוא גדל כשהוא מכוון כולו לצד היהודי, ולפי סדר הזמנים – הוא אפילו מצליח להיות חייל צעיר במלחמת 1948, בעוד שהדוד, עובדיה-עבדאללה, נעשה "איש כנופיות", כינוי עברי לחייל בצבא הלא-סדיר של ערביי הארץ באותה תקופה. הוא נשאר בפרדס, הנמצא סמוך ליפו, והמשמש עתה בסיס ללוחמים ערבים נוספים, שנאבקים עם אנשי ההגנה, חיילי הצבא העברי החדש, על אותה כברת-ארץ.
סיפור "הפרדס" הוא בעקיפין גם מעין המשך לסיפור שכבר נגענו בו בשיחה העשירית, סיפור מאוד ידוע של תמוז, "תחרות שחייה", שבו המספר עצמו ביטא עמדה מוסרית-יהודית. תחילה תוארה תחרות בין נער יהודי לנער ערבי, תחרות של בקיאות ידע, ושל כוח גופני, בשחייה – ולימים, במלחמת 1948, לאחר שהחיילים הישראלים הורגים את הבחור הערבי, את השבוי, חש המספר היהודי שכולנו הפסדנו כאן את המערכה, מבחינה מוסרית.
ואילו ב"הפרדס" נוקט תמוז עמדה שונה. את הלבטים המוסריים הוא משייך רק לדניאל, האח היהודי. ובסיום הסיפור נפגוש את דניאל יוצא מדעתו ומאבד את טעם חייו משום שבאותה מלחמה, במפגש שבין הבן המשותף, בנה של לונה – לבין הדוד או האב הערבי, בפרדס – הורג הבן את דודו, או אביו – כאוייב מול אוייב. לאחר זמן לא רב מוצאים את דניאל מת ב"צלחת" העפר, (ערוגה לשם השקאה), בצל אחד העצים בפרדסו. ועוד לפני כן הוא מתמלא רעיונות משונים – שצריך, למשל, לכרות את עצי הפרדס, כדי לראות את המציאות, את הבעיות – בצורה ברורה יותר.
ואילו הבן – זה גדל והולך בצורה מאוד לא-יהודית – (כפי שדמות היהודי, בניגוד לעברי החדש, לישראלי, נראתה לתמוז בתקופה שבה כתב את הסיפור). הוא משתתף בפעולות-תגמול של שנות החמישים, עובר את הגבול, קוטף אוזני מחבלים ערבים ומביא אותן כמתנה לאימו. הבחור גדל כאיזה מין של לא-יהודי חדש, (אם להיות יהודי מובנו אדם מוסרי ולא אכזר), וגם של לא-ערבי – במובן תרבותי (אין בו מן התדמית האכזרית, הפרימיטיבית, של הערבי). הוא גדל כצאצא לגזע עברי חדש, משוחרר מכל מעצורים מוסריים. דומה כי אימץ לעצמו את כל התכונות הרעות, את כל הסטריאוטפים השליליים של שני העמים, ואלה מאפיינים אותו.
וכדי שהאלגוריה המשעשעת תהיה מושלמת – אזי עם לונה הנצחית, הנשארת צעירה – ממשיך הבן את השושלת. הוא חי עם אימו, הנפתחת אליו כאל עובדיה-עבדאללה, הוא מפרה אותה. לונה נכנסת להריון מבנה – ועתה יש סיכוי שקיום הגזע החדש, המשותף, הבריא – יימשך גם להבא.
בסופו של "הפרדס" אנו פוגשים תחושת מקום לגבי הארץ הדומה לזו שנפרשה ב"שמעון צהמרא". בתוך שנתיים-שלוש הפרדס אכן נעקר, ועל מקומו ניבנה שיכון חדש. אנשים חדשים, שלא ידעו את קורותיו מימים עתיקים, ואת פרשת שני האחים, והמאבק שנערך ביניהם – עולים חדשים, יהודים – הם הגרים עתה על מקום הפרדס, והם זרים לכל ההתרחשות המפליאה, שכמוה תיאר תמוז ביצירתו.
מה הלקח שניתן להסיק מן הסיפור לצורך הנושא, או החתך, שבו האדם הוא שדה-מערכה, כאשר מוצאו משותף לשני העמים?
לונה נשארת באילמותה, ואין אנו יודעים על איזה צד היא נוטה. על פי חוקיות הווייתה, המתוארת בספר, היא ניתנת למי שיודע ליצור עימה קשר עמוק.
בנה של לונה, שייתכן שהוא ערבי-למחצה, ואולי גם יותר – מגדיר עצמו כיהודי, וחי כיהודי, עברי, ישראלי.
במרוצת השנים, יותר ויותר יהודים חיים ומתנהגים בישראל בדומה לאותו בן מופרע-במקצת וחסר מעצורים מוסריים, בנה של לונה. הם רואים בדרך חיים זו את הגשמת יהדותם, יהדות כוחנית ולאומנית, לרוב גם דתית – ולא הולדת עם חדש, "כנעני", לא צמיחת גזע עברי צעיר ורענן, כחלומם של רטוש ושותפיו-לדיעה, שבנימין תמוז נמנה עליהם בשעתו.
*
כמו כדי להדגיש שאין סיפור מן הסוג הזה, שבו האדם הוא שדה-מערכה בין יהודים לערבים משום שמוצאו משותף או שזהות מוצאו לוטה בערפל – כמו כדי להדגיש שאין סיפור כזה שמסתיים בחיוב, אלא בקרע ובחוסר תוחלת – בא סיפור מאותה "משפחה", אך מן הצד השני, והוא "חוזר לחיפה" של הסופר הפלסטינאי ע'סאן כנפאני, שמילא תפקיד באש"ף, ונהרג בביירות לאחר שאנשי ביטחון ישראלים הצליחו להתנקש בחייו.
הסיפור, או הרומאן, הופיע בשנת 1970, ולא תורגם לעברית. רק חלק הופיע פעם בכתב-עת עברי. כנפאני מתאר התרחשות דומה, הפעם מן הצד הערבי. גיבורו הוא ערבי מהגדה, שאחרי מלחמת יוני 1967, אחרי ששת הימים, בא לביקור בחיפה. לפני כעשרים שנה ברח הגיבור, סעיד שמו, מעירו, והשאיר בה את תינוקו. הוא אינו יודע מה עלה בגורל התינוק מאז מלחמת 1948.
סעיד מגיע אל ביתו-לשעבר, ומוצא שמתגוררת בו אישה אלמנה, פליטת-שואה. מתברר שהיא גידלה את בנו, חאלדון. כעת שמו – דוב, והיא חינכה אותו כיהודי גמור. סעיד דורש להחזיר לו את בנו. השניים מתווכחים, ואז אומרת האישה: נראה מה יגיד הבן?
הבן חוזר אותה שעה לביתו מן הצבא. הוא חייל ישראלי, כבן עשרים, הרואה עצמו יהודי גמור. הוא מדבר, לדעת המספר הערבי – "בקולה של התעמולה הציונית" – ואינו רוצה לחזור אל אביו הערבי, האמיתי.
סעיד חוזר מחיפה אל ביתו שבנה בגדה ואומר – אין דבר, כאשר יגדל חאלד, אחיו הצעיר של חלדון, יצטרף הוא אל כוחות הפידאיון, והמאבק יימשך.
נראה אפוא שגם כאשר מספר ערבי לוקח כנושא לסיפורו גיבור שהוא כשדה-מערכה, שצריך להחליט בין ישראליותו, או יהודיותו – לבין ערביותו – מסקנתו פסימית באותה מידה, הגיבור מכריע רק לצד אחד, ומבלי שבעיית שני העמים תיפתר באמצעותו אפילו בגיזרה זעירה אחת.
קריאה מומלצת לשיחה שתים-עשרה
חמדה בן יהודה: "הקדיש" (1910, מתוך "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה", 1984).
מידד שיף: "שמעון צהמארא" (1951).
בנימין תמוז: "תחרות שחייה" (1951), "הפרדס" (1972).
ע'סאן כנפאני: "החוזר לחיפה" (1970 לערך).
מאמרי אהוד בן עזר:
שמעון צהמרא למידד שיף. ספרי דורות קודמים. הארץ. 1.1.1971.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. (בנימין תמוז). על המשמר. 17.3.1972.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. מאמר שני. על המשמר. 24.3.1972.
כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.