כְּמוֹ צֶמַח הַפּוֹנֶה אֶל אוֹר
כְּאֵש המַמְשיכה לִבְעוֹר,
אחוּז אני חֶבְלֵי עֶרְגָה,
שֶׁאֵין לה גּבוּל, אין הֲפוּגָה.

כך, כְאַיָּל שֶלֹא יַפְסיק
עוד לערוֹג אֶל האָפיק,
בּוֹ מיִם של כְּמִיהָה מַרְוָוה
עִם כל שִׁיפְעַת האהבה.

מִקְצה מִזְרָח אֶל מַעֲרָב,
אֶפְסָח על כְּפוֹר ועל שָׁרָב
עַדֵּי אגיע ואָבוֹא
אל מִי אֲשֶׁר לי מָחֲבוֹא,
מִסְתוֹר לַגּוּף וְלַנְשָׁמָה,
סַפִּיר, בָּרֶקֶת , אַחְלָמָה.
עקיבא נוף