מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בראיון האחרון שנתנה אסתר ראב, להלית ישורון, ב-9.12.1980, אמרה לבת-שיחה:

"הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה. היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם; ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת, הראשית משתקפת בה."

אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בשנת 1894בפתח-תקווה, בתו של יהודה ראב, ממייסדי מושבה עברית ראשונה זו בשנת 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

אסתר למדה במושבה, ובשנת 1913 ברחה והצטרפה אל ראשוני דגניה וחיתה איתם, אך עם פרוץ המלחמה העולמית חזרה לבית-הוריה. תקופת זמן, ב-1915, חיתה בנס-ציונה עם עוד שלושה פועלים, בפרדס הברון, חיי "קבוצה", אחר-כך עבדה כפועלת בבן-שמן; ושוב בפתח-תקווה, עד תום המלחמה, וב-1919חזרה כמורה לבן-שמן. ב-1921 היתה עדה להתנפלות-הדמים על פתח-תקווה, ובסוף אותה שנה נסעה למצרים, לבדה, ונישאה שם לבן-דודתה יצחק גרין. כחמש שנים עברו עליה בקאהיר ובאירופה, ואחר-כך שבה להתגורר בתל-אביב, וחווילתה, שנחנכה ב-1930, נעשתה בית-ועד לסופרים ולציירים.

אסתר ראב היתה הראשונה מבין המשוררים העבריים בדור התחייה שנולדה בארץ-ישראל ובעברית גם יחד. אמנם בילדותה דיברו עדיין במושבות הרבה יידיש, וקצת ערבית. אבשלום פיינברג, למשל, כתב בעיקר יידיש, ושירים בצרפתית. אך פתח-תקווה היתה נתונה פחות מזכרון ומראשון להשפעה הצרפתית שהביאה ארצה פקידות הבארון. אסתר צמחה עם צמיחת העברית כשפה חיה, מדוברת, וזאת בעיקר בזכות מוריה באותה תקופה; עברית זו היתה הפריזמה היחידה שלה להבין את עצמה ואת נוף ילדותה, החקלאי.

עיקוב אחר הסדנה היומנית של אסתר ראב, וטיוטות שיריה, המצויות בעיזבונה, מראה שלא עלה בידה להבשיל ולהגיע לצלילות סגנונה העברי ב"קמשונים" – לפני היותה כבת 25-27 לערך, וכמעט שלא יכלה למהול אותו במשהו אחר – לאחר מכן. זוהי שירה ארצישראלית אותנטית, שהקדימה ביותר מדור את דורה, כי הדור הראשון של המשוררים הצעירים ממנה, בני-הארץ, הושפע שנים רבות מקסמי שלונסקי ומאלתרמן – לא פחות משקודמיו הושפעו מביאליק.

שיריה הראשונים של אסתר ראב התפרסמו, בראשית שנות העשרים, ב"הדים" שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ובהוצאת כתב-העת הספרותי הזה הופיע ב-1930 ספר-שיריה הראשון "קמשונים". באותה שנה גם התאלמנה מבעלה בן-דודתה איזאק גרין, שמת לאחר ניתוח התוספתן, ונקבר בירושלים. בתקופת נישואיהם לא הצליחה לשמור את הריונה ממנו.

אסתר המשיכה ופירסמה שירים אחדים, אך השנים 1935-1936 היו כניראה קשות-במיוחד עבורה. בתקופת נישואיה השניים הרתה לבעלה, הצייר אריה אלוואיל, אך לא הצליחה להשלים את הריונה, ונתברר לה סופית שלא תוכל ללדת יותר. נישואיה הגיעו למשבר והיא התגרשה ממנו כשנפשה מצולקת והיא חשה צורך בהסתגרות כחיה פצועה שמלקקת פצעיה. ב-1938 נאלצה למכור את חווילתה היפה בתל-אביב, ששימשה שנים אחדות בית תרבותי פתוח לציירים ולסופרים. מחברת רובם התרחקה עתה, ולאחר שנים אחדות, בשלהי 1944, גם עזבה את תל-אביב והשתקעה בבית כפרי בכפר-סבא.

למרות המשבר שהוכתה בו אסתר עם גירושיה ב-1935, עדיין נותרה למשך שנים אחדות אישה בעלת רכוש ואמצעים, עצמאית מבחינה כלכלית וכמעט שאינה זקוקה למחייתה לעבודה כלשהי, גם לא לעבודה ספרותית מסוג זה או אחר, כמרבית הסופרים בני-דורה. אולי לכן לא רק שלא ידעה פשרות בכתיבתה, גם בשנים מאוחרות של עוני חומרי ובדידות – אלא גם שתיקתה נותרה בטהרתה, צלולה ורועמת, וללא שמץ פשרה.

בשנים 1935-1936, חמש-שש שנים לאחר הופעת ספר שיריה הראשון "קמשונים", כתבה אסתר ראב, בת הארבעים ואחת, באחד משיריה האחרונים: "מזוג היין, – / מלוא הקובעת, / יין-האמת השחור, / רק הוא ימתק לחיכי – " ובשני: "עין הגופרית / לשקר המהבהב בעיניים; / על פני כל קרחה / עשן-התרמית ייתמר פאר – "

היא נשתתקה למשך אחת-עשרה שנים, שבהן נשכחה כמעט כליל, ורק ב-1947 נתחדשה כתיבתה בשיר כגון "כפרג נישא ברוח", הפותח במילים: "אלי בבואך לתלשני / זרה את עליי בכנפי הרוח / ונישארתי כפרג נטול-ראש – "

מאז המשיכה לכתוב ולפרסם שירים וגם פרוזה אוטוביוגראפית, אך רק בשנת 1964הופיע קובץ שיריה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את "קמשונים". ב-1972 הופיעו שיריה המאוחרים ב"תפילה אחרונה". כן הופיעו שני מיבחרים משיריה: בחייה – "המיית שורשים" (1976), ולאחר מותה – "ילקוט שירים" (1982), בצירוף מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת ראובן שהם. הקובץ "גן שחרב" (1983), הופיע אף הוא לאחר מותה, ובו 49 סיפורים, שרובם נדפסו בחייה, והם מתארים את שנות ילדותה ובחרותה, ועד ראשית שנות ה-30 לערך.

אחיה הצעיר, בנימין, הוא אבי, כתב בשנת 1930 לערך, מפי אביהם, יהודה ראב, את זיכרונותיו, שיצאו אחר שנים לאור בספר "התלם הראשון" (הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956; מהדורה חדשה בצירוף אחרית-דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988). "התלם הראשון" מאיר אף הוא את נוף ילדותה של אסתר בפתח-תקווה, ולאחדים מסיפוריה יש בו מקבילות.

אסתר ראב מתה בטבעון בה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה.

*

ביוני 1979 כתבה לי אסתר: "אני לא שקטה, ביחס לספר שאתה עומד להוציא, אני מתכוונת לסיפורים שלי – – – אין 'לערוך' אותם, שים לב ששום מערכת איננה עורכת את דבריי: לא בפרוזה ולא בשירה, כמעט שאין שולחים לי הגהות – – – יש לי מוסיקליות שלי גם בפרוזה – וזה אפשר להרוס על-ידי 'עריכה' – תן אותם שלמים כמו שהינם – – – אתה יודע מה יקר אתה לי ובכל זאת יש בינינו שוני רב, – – – את הסבריות שלי אינך מבין – והיא כל היופי שבי – "

ביולי היא כותבת: "בנוגע להוצאת הספר עוד לא החלטתי להוציאו – תחכה – יבוא יום, לעת-עתה אני עדיין בחיים – "

ובאוגוסט: "בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעיזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

בתחילת 1979 הציע ישראל הר להוציא את קובץ הפרוזה של אסתר ראב בסדרת "תרמיל" שבעריכתו. לכך ניסיתי אז להשיג את הסכמתה, אך היא לא היתה מאושרת מאכסניה זו, וגם מלאה חששות מפני דיעותיי וסגנון כתיבתי, פן ישפיעו על עריכת סיפוריה. בעיקר יצא קצפה על הרומאן שלי "השקט הנפשי", שיצא לאור באותו קיץ.

לאחר מותה חידש ישראל הר את הצעתו, והיה היחיד שמצא עניין בפרוזה שלה. באגודת הסופרים לא התעניין איש בכתביה. וכך הופיע הקובץ "גן שחרב", בעריכתי, רק בראשית שנת 1983, כשנתיים לאחר מותה.

חרף בקשותיה היה עליי להשקיע עבודת עריכה רבה ב"גן שחרב", אחרת לא היה אפשר להביאו בדפוס, ואולם שימרתי ככל האפשר את סגנונה, וכך נהגתי בכל שאר כתביה. בדרך-כלל כן ערכו ו"גיהצו" את הפרוזה שלה, ואילו אני השתדלתי לא פעם, לפי הטיוטות שנמצאו בעיזבונה, להחזיר את הפיסוק הפרוע, שהוא אותנטי לה וקרוב ברוחו לשיריה.

שנים אחדות לפני מותה, והיא כבר בבית אבות בטבעון, הפקידה אסתר בידי את כל עיזבונה הספרותי. הניירות התגוללו במגירותיה ועל הריצפה, בדירתה המוזנחת ששוב לא גרה בה, ורמשים למיניהם עשו ברובם שמות. במשך שנים שקדתי על פיענוח מאות דפים שנכתבו על פני תקופה של כשבעים שנה; מהם התקנתי את הכרך "אסתר ראב / כל השירים", את כרך הפרוזה, וכן כמה כרכים של חליפת מכתבים וטיוטות נעורים, בהם של שירי "קמשונים", שטרם נשלמה העבודה עליהם.

*

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", מכונסת כמעט כל הפרוזה שכתבה אסתר ראב; אפשר להבחין בה בשלוש תקופות עיקריות:

א. תקופת היומנים מן השנים 1911-1914 לערך, שנישארו גנוזים בעיזבונה עד לאחר מותה, והם בגדר יצירות-נעורים "לא-קאנוניות", בעלות סגנון מיוחד מאוד, שרק מבשר את העתיד לבוא.

ב. תקופת הפרוזה ה"קאנונית" הראשונה שלה, בשנים 1932-1934 לערך, לאחר הופעת ספר שיריה הראשון "קמשונים" (1930). פנייתה לפרוזה ייתכן שנבעה גם מהתחושה ששירתה הגיעה למבוי סתום, לאחר שלא התקבלה. ב-1929 הופיע ספר היובל הראשון לחמישים שנות פתח-תקווה, ובעקבותיו החל ב-1930 אביה, יהודה ראב, להכתיב את זיכרונותיו; אולי גם לאלה היתה השפעה עליה, והחליטה למצוא לעצמה מפלט בפרוזה, המספרת על שנות נעוריה במושבה.

ג. תקופת ההתעוררות המחודשת, שחלה בכתיבתה של אסתר בשלהי שנות ה-40, בשירה וגם בפרוזה, והניבה גם יבול סיפורים רב, שרובם מופיעים בקובץ "גן שחרב". כתיבתה בפרוזה נמשכה עד אמצע שנות ה-70, ובשירה – עד חודשים אחדים לפני מותה. גם מתקופה זו ישנם כתבים "לא-קאנוניים", כ"מחברת ה'גיהינום'", שאותה הפקידה בידי, ופורסמה רק לאחר מותה.

שובה של אסתר לגור בפתח-תקווה ב-1960, למשך שנים אחדות, לאחר כארבעים שנה שבהן לא גרה במושבה, עורר בה זיכרונות שאת רובם העלתה ב"מחברת הכחולה" משנת 1969 לערך. ממכתביה עולה לא-פעם רצונה לכתוב רומאן משפחה גדול. לימים הותיר בה רושם רב הספר "מאה שנים של בדידות" של מארקס. היא גם חלמה לעשות סרט גדול מספר הזיכרונות של אביה, "התלם הראשון".

סיפורים רבים כתבה ופירסמה אסתר בראשית שנות ה-70, כאשר כבר חיתה בטבעון, והיא כבת שבעים ושבע. בתקופה זו עמדה בקשר הדוק עם ראובן שהם בן השלושים ושלוש, אז, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, שהחל לכתוב מונוגרפיה על שירתה. חליפת המכתבים והפגישות ביניהם נמשכו כעשר שנים, עד למותה ב-1981. פרשה מופלאה של יחסי ידידות והשראה הדדית, שנוצרו בין המשוררת הקשישה לחוקר הצעיר. חליפת המכתבים ביניהם כונסה על ידי בכרך "כבר פגשתיך פעם", שנמצא במלואו ב"ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור, 2000" ובחלקו ב"ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ומהם עולה כי הגירוי שעורר בה ראובן שהם, להעלות עבורו בכתב את חייה, לצורך עבודתו, השפיע גם על כתיבתה.

*

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" נכללו סיפורים שנדפסו בחייה בכתבי-עת ובמוספים ספרותיים, ורובם כונס בקובץ סיפוריה "גן שחרב" (1983) שיצא לאור רק לאחר מותה, ועליהם נוספו סיפורים, רשימות, יומנים וקטעי פרוזה רבים, שפוענחו מתוך העיזבון ומופיעים כאן לראשונה. שינויי נוסח והערות שלי הובאו בסוגריים מרובעים.

לסיפורים שהתפרסמו לראשונה בחייה של אסתר ראב יש להתייחס כאל יצירות "קאנוניות" שלה, למעט "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", שנתפרסם בשמה, בחייה, אך לא על דעתה אלא בעריכתי. אל שאר הסיפורים, הקטעים והיומנים, שפוענחו על-ידי מן העיזבון, וחלקם פורסם לראשונה לאחר מותה – יש להתייחס כאל יצירות גנוזות, שחלקן ספק אם בחייה היתה נוטה לפרסם, ורובן היה גנוז אצלה שנים רבות ולא קראה בהן שנית, ואולי גם לא זכרה את קיומן או שלא האמינה בערכן הספרותי. יצירות אלה מתפרסמות על אחריותי כמהדיר, מתוך הרגשה שיש להן חשיבות רבה להשלמת יריעת יצירתה בפרוזה, ולהבנה מעמיקה יותר של חייה ושירתה. הרשיתי לעצמי לכלול פיענוח ראיונות אחדים שנשתמרו בקולה, אך לא כללתי את הראיונות הכתובים הרבים שנערכו עימה בעשורים האחרונים לחייה ונמסרו בגירסת מראייניה ולא ישירות ממנה.

היצירות בכרך הפרוזה הובאו על פי סדר כרונולוגי משוער של ההתרחשויות המתוארות בהן, ולא על פי זמן כתיבתן. נהגתי כך משום שמרבית הפרוזה של אסתר ראב היא אוטוביוגראפית במהותה, ולבד מערכה הייחודי היא משמשת גם רקע מלווה לשירים בכרך "כל השירים" של אסתר ראב, אשר חטיבותיו מסודרות אף הן, ברובן, על פי סדר כרונולוגי.

רוב-רובו של הכרך הזה נערך והוכן לדפוס עוד בטרם כתבתי את הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", שחלקים רבים ממנה מיוסדים על הפרוזה של אסתר ראב.

מהדורת-מחשב של "כל הפרוזה" יצאה לאור ב-1994, במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב, הופצה במאה ושלושים עותקים ממוספרים ונשלחה גם לביקורת. לכרך הנוכחי נוספו פרקי פרוזה חדשים שנתגלו מאז, וכן "תרגומי משוררים" ו"שירי ילדים" של אסתר ראב.

חוקרי יצירתה של אסתר ראב, וקוראים מעוניינים, יוכלו לרכוש בהוצאת אסטרולוג את הקובץ "כל הפרוזה" של אסתר ראב, בתוספת הקובץ (המתעדכן מדי פעם) "כרוניקה ביבליוגראפית של אסתר ראב", על גבי דיסקטים או תקליטור, במתכונת של קובצי מחשב בעלי מיספור פנימי משלהם. הקבצים יכולים לשמש גם כאינדקס וכביבליוגראפיה לכרך הנדפס, ולהקל על הציטוט לצורכי מחקר. כמו כן ניתן לקבל בהוצאת אסטרולוג מידע על רכישת "ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000", אשר לבד מ"כל הפרוזה" כולל גם את טיוטות השירים המוקדמים של "קמשונים" ואת חליפות המכתבים, שהיו מקורות לכתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש". כרך הביוגראפיה הזה כולל בחלקו האחרון גם ביבליוגראפיה מקיפה וממודרת של מרבית ההתייחסויות החשובות ליצירתה של אסתר ראב, כמו למשל רשימת הראיונות שנערכו עימה במהלך חייה ואשר משמשים גם כהמשך לפרוזה שלה.

ציור השער, "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, מתוך תמונת שמן משנת 1927 שליוותה את אסתר ראב במשך כיובל שנים. צילם: י. צפריר. את מתכונת העטיפה עיצב בשעתו דני קרמן לכרך "כל השירים" של אסתר ראב.

*

פרס שר התרבות מתן וילנאי לספרי מופת לשנת תשס"א, 2001, ניתן ל"כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. כתב-היד בעריכתי הוגש לתחרות על-ידי הוצאת אסטרולוג. בטקס, שנערך במשרד התרבות בירושלים ב-18 בדצמבר 2000, התבקשתי לשאת דברים בשם הזוכים, ואמרתי בין השאר:

כרך הפרוזה של אסתר ראב יידפס במלאת עשרים שנה למותה, ולאחר שהשלמתי את הוצאת כרך כל שיריה ואת הביוגראפיה שלה, "ימים של לענה ודבש". אסתר ראב היתה המשוררת הצברית הראשונה. בשירתה, כמו גם בפרוזה שלה, היא הביאה ושימרה לדורות את הארומה הארצישראלית החד-פעמית של הנוף והאדם בתקופת העליות הראשונות.

כשאני מדבר בירושלים אני במיוחד מתרגש כי לא רחוק מכאן, בהר הזיתים, קבורים אבי-סבה של אסתר, שלמה ראב ואשתו אסתר, שעלו לארץ-ישראל כדי למות בה בשנת 1863. אסתר קרוייה על שמה של אותה אסתר, אם-סבה. בשנת 1875 עלו לירושלים כדי לחיות בארץ-ישראל – סבה של אסתר, אליעזר ראב, ובנו יהודה ראב (בן עזר), אביה של אסתר, שהיה סבי. בתוך שנתיים-שלוש האב ובנו היו במייסדי המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, בשנת 1878.

אסתר ראב מספרת, בראיון בשנת 1969, כי בנעוריה טיילה רבות בארץ עם זאב וילנאי. "פעם הגענו למידבא," היא אומרת, "יש שם רצפת מוזאיקה של בית-כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: 'שלום על ישראל', כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן... ברמת הגלעד, למחרת, בבוקר השכם, ראיתי עדר איילות בתוך מרחב אין-קץ והרגשתי, זה שלי! גם מנשה וגם גלעד. האם לא מכאן באו הגלעדים לקחת את ראשו של שאול?"

לימים הקדישה אסתר ראב לזאב וילנאי את מחזור שיריה "שירים עשנים", שנדפס לראשונה בשנת 1979, בהיותה כבר כבת שמונים וחמש. בטיוטת ההקדשה כתבה: "מוקדש לזאב וילנאי פרופ., הבן הנאמן ביותר, ולנוף הישראלי, מאת המחברת." ובשיר הזכירה את הפסיפס והכתובת שהראה לה: "ארונות-קודש – / בבקעות – / מתרוננים בקול: / 'שלום על ישראל' / בפסיפס של זהב / עוד נשוב אלייך – / יצאנו רק לרגע; / וחותמים / בזהב פרוויים: / של מאוהבים / 'שלום על ישראל' / מאותתות / רצפות קדושות." ("אסתר ראב / כל השירים", עמ' 381).

אהוד בן עזר