"טוני או חלומות ימי הנוער"

שנכלל בקובץ הסיפורים "הפרי האסור"

בהוצאת אחיאסף, 1977

לילה. ובחוות הגדנ"ע באר אורה, לרגלי הגבעה, על תלולית של חול, אני יושב לצידה, מאוהב, בתול. עוד רגע אומר לה. עוד רגע. בינתיים אני מספר לה על אהבותיי הקודמות. מאחורי רכס הגבעות עולה ירח צהוב וקרוב מכל הירחים שאזכור בשנותיי שעתידות לבוא. ירח פרטי. אני דוחה את רגע הגילוי. אני פותח פה לומר, נדחק ובא לו במקומו משפט סתמי אחר.

אפילו לא נשקתי לה.

צהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת כיתתנו הזקנה, שנסעה איתנו דרומה בדרך לא סלולה, במשאית "פיאט" רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודע ליאות. טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך-הכפתורים:

"בן אדם, היי אשר הינך!"

פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה הית טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלי שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפראטיב הקטגורי, לאחר שלימדה את "בי טיבו", נוגעתי ברוח פאציפסטית שלא הירפתה ממני. "שונא מלחמות בעומק נפשו – הוא ינצח!" שעה שטיילתי לראשונה באירופה ראיתי עולם מבעד לעיניה. רגליי נשאו אותי למוזיאונים, לשכיות-חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפי. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות, המקצועות שלימה. ו"איש ייעוד טבעו כי ייעש לא תיפול עליו אשמה!"

טוני.

אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני-הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת-פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעיתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם-"צברי"-חבר'מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, "מי לא ילמד?" – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על-ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה-ארבעה עניינים בבת-אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני-אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש. ואצלה יום-יום נוצר בית-הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכול. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.

אהוד בן עזר