אִם אֵין יותר לאן ללֶכֶת,
אם נִנְעֲלוּ כל הדלתות,
אם מסביב רק הַשַׁלֶּכֶת,
אֲזַי גם אז – אמשיך לִצְעוֹד;

נושא בַּלֵּב כתובתו של יָעַד,
רואה רחוק, אחרֵי ההָר,
במחשבה, כך – צעד, צעד,
אֶחְצֵה אט, אט את הנהר.

בטוח כי בַּסּוֹף אגיע,
גם אִם הדֶַּרֶך תֶאֶרָך,
וּמפִסְגַת ההָר אַשְׁמיעַ
שלום לַשֶׁמֶּש שֶׁתִּזְרח.

שָם יֶלֶּד, בְּחִיוּך מַרְגִיעַ,
כַּפּוֹת ידָיו אלַי יִשְּלַח,
וּבְמִילְמוּל שפתיו יביע
את מְלוֹא אושְרֵנוּ, רַב וְזַך.

כָּמֵהַּ לְיָד מְלַטֶּפֶת

כָּמֵהַּ ליְדּ מְלַטֶּפֶת,
אשר לי תהא מַעֲטֶפֶת
לְהָכִיל בתוכה את גופי הַנֶּחְשָׂף
לְחוֹם המגע, לחיבור הנִכסָף.

האם יֶאֶרָע שוב הנֵס?
האם יחזור, יִתְכַּנֵּס?
האם שוב אָחוּש את איחוד הנְּשָמוֹת?
ואיך ומתי יִתְמַזְגוּ עוֹלָמוֹת?

של גוף עם עוד גוף, ההופכים לאחד,
של ברית נשמות אוחֲזות יָד ביד,
פוסעות לאיטן אל פסגת הַשַלְוָוה
בין עמק שיגרה לבין הר אהבה.
עקיבא נוף