"האהבה – סוד הקיום"
222 משירי אמילי דיקנסון
בתרגום עברי חדש מאת זיוה שמיר
הפקה דיגיטלית מוגשת לקוראים חינם
(באתר www.zivashamir.com), ינואר 2022

לאחר שקראתי את תרגומיה של פרופ' זיוה שמיר לסונטות של שקספיר ("עיני אהובתי" (ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2011), ולאחר שמזה מספר חודשים אני קורא את תרגומיה לשירה הקלאסית משלוש שפות (אנגלית, צרפתית וגרמנית), הייתי אולי אמור להסכין עם הכישרון מפעים הלב שלה לקרב את הקורא העברי אל מכמני התרבות המערבית; והנה, הספר הדיגיטלי הזה, ובו 222 שירים מתוך 1776 השירים, שנמצאו בעיזבונה של אמילי דיקנסון, משאיר פעור פה את מי שיש לו מושג לקשיים האדירים עימם מתמודד מתרגם שירה. קדמו לזיוה שמיר רבים (אברהם רגלסון, אליעזרה איג-זקוב, אורה סגל, ערן צלגוב, לאה נאור, יהודה ויזן, שמעון זנדבנק – רשימה חלקית), אבל איש מהם לא התמודד עם מבחר כה גדול של תרגומים מעיזבונה של אמילי דיקנסון – 222 שירים!
מזיוה שמיר למדתי לפזול, תוך כדי עיון בשיר בשפה זרה, לאוצרות השירה שלנו. מצאתי דמיון בין התבודדותה של אמילי דיקנסון לזאת של דבורה בארון – שתיהן חיו בבדידות את ימי בגרותן וזקנתן; וכן, מדהים הוא שמתוך 1776 שירים שכתבה דיקנסון, היא פירסמה בימי חייה רק שמונה! איך יוצרת יכולה להסכין שקורפוס כה גדול של יצירה יהיה נעול בחדרה שממנו מיעטה לחרוג?! בספרות העברית ידוע לי רק על יוצר אחד שנהג כך, הלא הוא אברהם בן יצחק שפרסם בחייו רק 11 שירים, אלא שעיזבונו רחוק מלדמות בהיקפו לעיזבונה של דיקנסון.
בתרגומים שזיוה שמיר פרסמה ב"חדשות בן עזר" בולטת ההשקעה הכבירה שלה לשמור באדיקות על תואם בתוכן ובפרוסודיה, וכן שמירה על "הארומה" המקורית.
כצפוי, השקעה דומה מצויה גם בספר התרגומים שלפנינו.
אדגים על פי בית ראשון של שיר 49 (עמ' 21):

עוד לא עלתה האבֵדה
I never lost as much but twice

עוֹד לֹא עָלְתָה הָאֲבֵדָה
I never lost as much but twice
עַל כֶּפֶל קִנְיָנִי.
And that was in the sod
שֵׁנִית נִצַּבְתִּי אֶבְיוֹנָה
Twice have I stood a beggar
בְּפֶתַח אֵל-קוֹנִי!
Before the door of God

המשקל בשתי הגרסאות הוא יאמבוס, והחרוז בשתיהן הוא בסדר ב-ד;

והרי דוגמה נוספת (בית ראשון משיר 1299, עמ' 200):

ייאוש העונג בשקיעה
Delight's Despair at setting

יֵאוּשׁ הָעֹנֶג בַּשְּׁקִיעָה
Delight's Despair at setting
פָּחוּת מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ
Is that Delight is less
בְּגַעֲגוּעַ שֶׁבּוֹ דַּי
Than the sufficing Longing
אַךְ הוּא כֹּה מְרוֹשֵׁשׁ
That so impoverish.

שוב, יאמבוס בשתי הגרסאות, ושוב חרוז ב-ד (בתמורה לחריזת א-ג שבמקור).

הקפדה כזאת על הצד הפרוסודי, ליד צמידות לטקסט, נמצא בכל השירים (ראו דוגמאות אחדות בשירים 26, 50, 183). למותר לציין שהמתרגמת הקפידה על אנאפורות (ראו לדוגמה שיר 34) ועל פזמון (ראו דוגמה בשיר 301).
מאז ומעולם מעסיקים את האנושות שלושה נושאים עיקריים, שבאים לידי ביטוי ביצירות של אמנים בתחומים השונים: האל הנסתר הבלתי מפוענח, והטבע יציר כפיו, המוות והאֶרוֹס.
המשוררת מביטה אל פלאי הבריאה, מעשה ידיו של האל: "צָעַד אֶל מְקוֹמוֹ הָרָם / קַלּוֹת כּוֹכָב זָהָב – / מֵעַל רָאשׁ הַלְּבָנָה / הֻתַּר כִּסּוּי מָכְסָף – // בְּרֹךְ הַלַּיְלָה מוּאָרִים / אוֹרוֹת כּוֹכְבֵי מִשְׁכָּן– / צָפִיתִי בַּמְּרוֹמִים: 'אָבִי! / אַתָּה מַמָּשׁ דַּיְקָן!'" ("צעד אל מקומו הרם", שיר 1672).
שבחים לאל נמצא בשיר "אומר שבחיך" (שיר 1643):"אוֹמַר שְׁבָחֶיךָ? הַאוּכַל? דָּבָר לֹא אֲחַדֵּשׁ -- / וְרַק אוֹמַר אֶת הָאֱמֶת / שֶׁצַּד שְׁמֵימִי בְּךָ יֵשׁ."
וניכּרת גם התשוקה להתקרב אל האל הלא נראה: "תֹּאהַב אֵל שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה -- / כָּל יוֹם תִּכְתֹּב אֵלָיו אִגֶּרֶת-- / אוֹ פֶּתֶק בְּקוּמְךָ, וּבְתוֹךְ / הַיּוֹם תּוֹסִיף פִּתְקָה אַחֶרֶת. // סַפֵּר לוֹ עַל הַכִּסּוּפִים -- / מַה טּוֹב אִם הוּא יַגִּיעַ -- / הֵן מְעוֹנוֹ מַמָּשׁ עַל סַף / בֵּיתִי שֶׁבָּרָקִיע." ("תאהב אל שאינו נראה", שיר 487).
אווירת הכנסייה והמוסיקה שלה מרגשים אותה ("עוגב שמעתי שח אליי", שיר 1830); אך היא רחוקה מאמונה תמימה ומאדיקוּת: "אֱמוּנָה הִיא הַמְצָאָה נָאָה / לְמִי שֶׁהַחוּשִׁים יַרְאוּם / אֲבָל יִיטַב הַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ / בְּבוֹא מִקְרֵי חֵרוּם." ("'אמונה' היא המצאה", שיר 185).
והנה, עוד שיר שעניינו האמונה, שיר שבו מתגנב הספק: "עַד מַה שְּׁבִירִים הֵם עַמּוּדָיו שֶׁל גֶּשֶׁר / שֶׁעַל גַּבָּיו הָאֱמוּנָה תִּדְרֹךְ – / [...] אָכֵן, הָאֱלֹהִים בַּנַּאי הָיָה – / שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִבְדֹּק אֶת הַקּוֹרָה, / קָרָא הַבֵּן: הִיא חֲזָקָה דַּיָּהּ. ("עד כמה שבירים הם עמודי הגשר", שיר 1433)
אני התרשמתי שהמשוררת מפקפקת באמיתוּת המיתוס הנוצרי: "וְהַצָּלוּב אָמַר לָכֶם – / שֶׁלֹּא כְּצֵל עוֹבֵר / חַיֵּי אֱנוֹשׁ. שֶׁהֵם לָעַד– / אִם בְּכֵנוּת דִּבֵּר– // וְאֵין מַה לְּהוֹסִיף עַל כָּךְ – / הָאֵל דְּבָרוֹ אֱמֶת / וְאֵין מַחְלֹקֶת שֶׁתִּסְתֹּר– / מִלָּיו: הַמָּוֶת מֵת – " (מתוך "כל שנקבר באדמה", שיר 432).
ישו, וכן דמות נוספת מהברית החדשה, פונטיוס פילטוס, מופיעים בשיר "זה כתר לא ביקשוהו" – שיר 1735. גם לתנ"ך יש כמה נציגים בקובץ: סיפורה של חוה בגן עדן ("לבל אכתים חלום מושלם", שיר 1335); סיפורו של נוח ("ושוב יונה תמהה", שיר 48); סיפור המאבק של יעקב עם המלאך ("מעט מזרחה לירדן" (שיר 59); סיפורו של דויד מול גוליית ("אזרתי כוחותיי לצאת", שיר 540).
החטיבה הגדולה ביותר בקובץ שלנו היא חטיבת שירי הטבע, הטבע שיש בו מהתגלות האלוהים ("כמה פשוט לברוא אדם", שיר 724). למשוררת יש שיח עם העיט (שיר 9), עם הוורד (שיר 19; שיר 35), עם החוחית (שיר 27), עם המרגנית (שיר 28), עם יונק הדבש (שיר 86), עם חרציות (שיר 124), עם ציפור הזועקת על נפילת גוזל מהקן (שיר 164; ראו גם שיר 328), היא מייחלת שתוכל איכשהו לסייע, למשל להחזיר אנקור לקן, ואז יהיו לחיים ערך (שיר 919), היא משוחחת עם הלילך (שיר 1241), עם פטרייה (שיר 1298), עם העטלף (שיר 1575), עם הנורית (שיר 440). המשוררת מודעת שבטבע יש לא רק יופי, אלא גם כוח הרסני ("דוגית היתה לי במפרץ", שיר 107).
בשיר "אם לא אוסיף תת זר פרחים" (שיר 56) מתארת המשוררת את הקשר החזק שלה לטבע שבלעדיו אין טעם לחייה. ובשיר אחר היא מתארת עד כמה היא מייחלת לחיות כשאדום החזה ישוב מנדודיו ("אם לא אחיה", שיר 182). המשוררת מבקשת להידמות לצמח רב שנתי, שהוא שב לפרוח לאחר שפרחיו נבלו ( שיר 442). "הטבע הוא כל שנראה" (שיר 668) – חוכמת האדם דלה אל מול פשטות הטבע. היעדר הקשר בין האדם לטבע, כמוהו כמוות ("אם לא אוסיף תת זר פרחים", שיר 56).
שירי הטבע (שבאמת סקרתי רק חלק) מובילים את הקורא אל הגות המשוררת על המוות:

הַכֹּל, חוּץ מֵהַמָּוֶת, בַּר-תִּקּוּן--
שִׁכְתּוּב שֹׁושֶׁלֶת יֻחֲסִין--
[...] וְרַק הַמָּוֶת לְבַדּו–
פָּטוּר מִכֹּל שִׁנּוּי –

("הכול חוץ מהמוות", שיר 749).

שירים נוספים עניינם הוא היות האדם בן תמותה: "סיבת מותי: חקר היופי" (שיר 449); "ביום מותי זמזם שם זבוב" (שיר 465); "למוות לא עצרתי" (שיר 712); "יום לאחר המוות" (שיר 1078).
אני משער שאת שם השיר "הם מתו בעצם התמוז" (שיר 962) העניקה המתרגמת לשיר Midsummer, was it, when They died, שיר המתאר מוות בתוך הפריחה השלימה של הקיץ. האות הגדולה במילה האנגלית They מרמזת אולי למות קדושים. מכל מקום השם לגרסה העברית בוודאי הוענק לשיר בעקבות שירה מרטיט הלב של נעמי שמר "עצוב למות באמצע התמוז."
המוות מדומה למחזר גמיש (שיר 1445), והדימוי הזה מנתב להצביע על דימויים ייחודיים לאמילי דיקנסון: בשיר ההגותי "בפיתולי נהר הזמן" (שיר 1956) מדומה הזמן לנהר; בשיר הגותי אחר מדומים החיים לעבריין ("צו זהירות למנתחים", שיר 108); דימוי מרטיט: "יש הלוויה בתוך מוחי" (שיר 280); החיים נדמים לרובה טעון (שיר 754), הכיסופים דומים לזרעים המצויים עמוק בחשכת האדמה (שיר 155).
וכן, ההגות היא פרי המודעות של האדם על סופיותו, ובעקבות כך נשאלת השאלה מהי תכלית החיים, ושוב מדובר בדו-שיח של האדם עם הסבל, הזמן החולף והמוות:

עַל כָּל דַּקַּת הִתְלַהֲבוּת
קְנָס נְקַבֵּל – כְּאֵב,
בְּהַתְאָמָה גְּמוּרָה לָרֶגֶע
שֶׁבּוֹ נִתְלַהֵב.
("על כל דקה התלהבות", שיר 125)

בין שירי ההגות אזכיר: "הקושי שהיה לי" (שיר 69); "הצהלה" (שיר 76); "האמנם יפציע שחר" (שיר 101); "היא מתה וזה תיאור מותה" (שיר 150); "יש הלוויה בתוך מוחי" (שיר 280); "חשבתי לי" (שיר 301); "קודם הלב מבקש הנאה" (שיר 536); "אני אומדת כל כאב" (שיר 561); "רגליים לשנים? אין הוכחה" (שיר 563); "הנצח דרור רגעי עכשיו" (שיר 624); "אמת" (שיר 780).
נותר לנו לדון בנושא האמור להציע פיצוי על התסכול אל מול האל הנסתר ואל מול המוות – הלא היא האהבה:

הָאַהֲבָה – סוֹד הַקִּיּוּם
רַק זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים;
וְדַי בְּכָךְ: הָעֹל צָרִיךְ
לַתֶּלֶם לְהַתְאִים.
("האהבה – סוד הקיום", שיר 1765).


אמילי דיקנסון. מתוך ויקפדיה.

כותרת השיר הזה הוענקה על ידי המתרגמת לכל הקובץ. בשיר אחר נדמה כאילו המשוררת מודעת למהותה של האהבה:

"אֵיךְ!?", כָּך חוֹלֵה-הָאַהֲבָה
יֹאמַר, בְּלִי לְהַכְבִּיר מִלִּים --
יוֹצִיא רַק הֲבָרָה אַחַת
שׁוֹבֶרֶת לְבָבוֹת גְּדוֹלִים.
("איך?!, כך חולה אהבה", שיר 1368)

אלא שספק אם משוררת מחוננת זאת ידעה אהבה לבן זוג. כמו המשוררות המפורסמות שלנו – רחל, לאה גולדברג ויונה וולך – גם אמילי דיקנסון היתה רווקה עד סוף ימיה, ולא נולדו לה ילדים.
שיר אהבה מכמיר לב מופנה בקובץ הזה אל... אביה ("הנחלת לי שתי ירושות" (שיר 644). אני מניח שאילו נמצאו שירי אהבה בשאר 1554 שירים שלא נכללו בקובץ שלנו, המתרגמת המשקיענית שלנו בוודאי הייתה מתרגמת אותם כדי להצדיק את הכותרת שבחרה לקובץ.
יש עוד הרבה מה לכתוב על קובץ מושקע זה, אבל נסתפק במסגרת שמאפשרת הרצנזיה – ארשה לעצמי להצביע על קוריוז אחד: אמילי דיקנסון, שהיתה מכונסת בדירתה, והקשר עם העולם נוהל באמצעות מכתבים (ראו שיר 334 – "כל האיגרות שעוד אכתוב"), מזכירה בשיריה מחוזות רחוקים כמו ברזיל (שיר 541), טנריף (שיר 666) ותוניס (שיר 1463). אמילי דיקינסון כמובן לא סיירה במקומות האקזוטיים שעליהם כתבה בשיריה. בשִׁבתה בין ארבעה כתלים היא בלעה ספרים בלי הרף, וכדבריה בשיר 1623: "אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ  / לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר."
משה גרנות