על "אבן טוען" מאת נורית יובל

אוריון 2021, 129 עמ'

עבור מי שלא למד בישיבה הביטוי "אבן טוען", שמו של קובץ הסיפורים שלפנינו, עשוי להוות חידה, וגם לאחר שהמחברת מבהירה במוטו ש"אבן טוען היתה בירושלים שכל מי שאבדה לו אבידה, נפנה לשם" (בבא מציעא דף כ"ח, ע"ב), גם אחר כל זה החידה בעינה עומדת – מה עניין אבידה לסיפורי המעשה שבספר?

אם יורשה לי לשער, מדובר בשנות חיים שחלפו, וקובץ הסיפורים מבקשים להחזיר את "האבידה" באמצעות הזיכרון. ועל עוד "אבידה" מספר הספר: על כך שהחיים חולפים בטרדות הימים, ואין מספיקים לעשות את אשר חולמים ומייחלים.

הרי שלוש דוגמאות לעניין "האבידות":

בסיפור "תיכף, אדון מלצר" הגיבורה חיה ננטשת על ידי בעלה נוח (מכאן "התכתבות" סיפורנו עם סיפור המבול), והיא טובעת במבול של עיסוקים: טיפול בילדים, אימא חולה בבית אבות, הלחץ בעבודה אצל אדון מלצר; היא משתוקקת לשמוע הרצאה, להתעמל במכון כושר – דברים שלמענם כדאי לחיות – והיא לעולם לא מספיקה. לבסוף מחליטה לצייר, היא מציירת יונה, אבל "מבול" שיורד אחרי יום חמסין מסמרטט את הציור. ובכן, היונה לא הביאה לה בשורה כמו לנוח. אדרבה, היונים מביאות כינים.

בסיפור "פרויקט רפפורט" מסופר שאל איש העסקים מואב רפפורט מגיע זקן המציג עצמו כאליהו הנביא שמוכן להעניק לו כל מה שהוא חושק, חוץ מבריאות, אריכות ימים, וחזרת גלגל הזמנים אחורנית. רפפורט מתלבט במשך שלושה ימים ושלושה לילות (ללא שינה), ומגיע למסקנה שבמצבו, כל תשוקה עלולה להביא לחורבן, ולכן הדבר היחיד שהוא מעז להשתוקק אליו הוא מים חמים עבור קפה.

בסיפור "ארגז החלומות" הגיבור נוח (שוב התכתבות עם המבול) טס לחו"ל בענייני החברה בה הוא מועסק. כיוון שיש לו יום שלם פנוי עד הטיסה הביתה, הוא משוטט בעיר, ומגיע אל נגר אומן המפליא לנגר. בהחלטה של רגע הוא מחליט לקנות כלי עבודה ולשנע אותם ארצה מתוך כוונה להקים חדר עבודה במחסן, שם ינגר לו להנאתו. ובכן, בשל טרדות העבודה והמשפחה, הארגז נשאר נעול עד לימי הזקנה, ואז הוא פשוט נזרק.

ובכן, "אבן הטוען" אינה מסוגלת להחזיר לגיבורים את "אבידת" שנות החיים שחלפו, כשאפילו מחצית תאוותו של האדם לא היתה בידו.

הדילמה הגדולה של כל יוצר היא לחשוף את נבכי הנפש, ויחד עם זאת, להעטות על החשיפה מסכות וצעיפים – ועובדה זאת מעניקה פרנסה לחוקרים ולמבקרים האמורים לפענח צפונות ותעלומות. הקורא את הספר שלפנינו משער שהגיבורה רחל, המופיעה במיספר סיפורים, היא בת דמותה של המחברת. לי יש יתרון בנדון, כי קראתי את הרומן המרתק של נורית יובל "חיים של נייר" (גוונים 2010), ממנו ניתן ללמוד כי השם השני של נורית יובל הוא רחל, וכפי שמסופר בסיפורים שלנו, סבה היה קצין רפואה בצבא הבווארי במלחמת העולם הראשונה, ואביה היה קצין רפואה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אשתו, בנו הפעוט ובתו התינוקת (נורית-רחל), חיו בעניות מנוולת, למרות שהאב שלח להן מלבנון, סוריה, מצרים והודו – כמעט את כל משכורתו. אנחנו מבינים כי הילדה הרזה שמספרת לקליינגולד, שימלפילץ ובלה שאביה הוא רופא ("הכול זהב") – היא רחל, כלומר, נורית. על ילדה זאת מסופר שהלכה בפיק ברכיים אל המחסום הבריטי כדי להגיע לכרמלה, שאמורה להשגיח עליה בעת היעדרם של האם ואחיה הגדול מהבית. בדרכה אל המחסום היא מדברת אל עצמה כי תגיד לחייל האנגלי הגבוה והיפה, בעל העיניים הכחולות והחיוך הטוב, שאביה הוא קצין בצבא שלו, וכי בבית שלהם יש ספר לבן (שירי רחל), כמו "הספר הלבן" שבעטיו צריך לגרש את האנגלים מהארץ. ובכן, גם ילדה זאת היא המספרת בילדותה, וגם דברים אלה נרמזים בספר "חיים של נייר".

אם כבר נגעתי בסיפור "הכול זהב", זה המקום לציין כי סיפור זה, וסיפורים נוספים ("דירה ריקה", "תות שרי") כתובים בנימה אגדית-אבסורדית. ב"הכול זהב" נדרש הקורא גם למדרש שמות*), כלומר, לפרש שמות של גיבורים המרמזים על אישיותם: קיינגולד (משמעות השם בגרמנית – היעדר זהב) צובע את העצים, הדשא, הבית ואת עצמו בצבע זהב, ושכנו שימלפילץ (בגרמנית – פטריית עובש) מתפאר שראה במו עיניו ארמון, וכי אף הצטלם ברקע של כיפת הזהב שעל הר הבית. הילדה הרזה, המתפעלת מ"הארמון" של קיינגולד, פוגשת את החתול מידאס (שמו של המלך הטיפש מפריגיה שביקש מדיוניסוס שיהפוך כל דבר שהוא נוגע בו לזהב), ו"יודעת" שהחתול הוא סוס אביר שכושף.

אהבתי את ההיגד בסיפור "אהרון" , ממנו השתמע כי הארון (המכונה "אהרון") נועד לשמור על זיכרון העבר (בתוכו נמצא ארגז, ובו זיכרונות מהסב שנלחם במלחמת העולם הראשונה, ושל האב שנלחם במלחמת העולם השנייה), ואילו מכונת הכביסה, המכונה בפי הגיבורה "פיילה" – תפקידה למחוק כל זכר לעבר. וכן, אהבתי את המסקנה של הגיבורה כי האדם מוכן לכול, ובלבד שלא יאלצו אותו לחשוב בהגיון (עמ' 14) – כל זה נאמר בהכנות חסרות השחר בימי הסקאדים של מלחמת המפרץ.

רחל, כבר תלמידת בית ספר, נדרשת על ידי אימה לגרוב את הגרביים הענקיים של אבא, כי בעונייה, היא אינה מסוגלת לקנות לילדה גרביים. בשל רזונה המופלג, היא אינה משתתפת בשיעור התעמלות, ושאר הבנות מפקידות אצלה את שעוניהן, אביזר שהיא יכולה רק לחלום עליו, ואחת הבנות מבקשת לשאול ממנה את הגרביים. הילדה שמתביישת שיראו כי הגרביים הענקיים מקופלים בתוך הנעליים – מסרבת, ומשום כך מכנים אותה "קמצנית" ("בסוס ועגלה").

בשני סיפורים בספר נדמה כאילו ניתן להחזיר לאדם קורטוב מ"אבידת" השנים – אני מתכוון ל"סי קיו, סי קיו" ו"הרוזן פולקה". בסיפור השני רחל פוגשת במועדון ספורט איש מבוגר בן גילה שמחזר אחריה. היא חשה מוחמאת שהיא עדיין נחשקת, והנה מסתבר שהאיש, אשר שמו שאול, הוא בעצם הילד פטר, שכמוה היה עד לבריחתם של חברי לח"י שהתנקשו בחייו של הרוזן פולקה ברנדוט. יש לנו כאן חתירה אחורה בזמן.

אגב, גם סיפור הגרביים, וגם סיפור העדות להתנקשות, מרומזים בספר "חיים של נייר".

בסיפור "סי קיו, סי קיו" חוזרת הדוברת אל ימי שירותה הצבאי, בהם טיילה עם שני חברים בשטח ההפקר הזרוע מוקשים, כשכוונתה לראות את פנים ארמון הנציב. יש כאן מעין מבט נוסטלגי אל ימים כשהקשר בין יודעי סוד היה במורס, ובסיפור הזה מפרשת המחברת את משמעות "אבן טוען" (עמ' 27).

ראינו שהסופרת "מתכתבת" עם התנ"ך (ראו גם "אבני החושן"), ועם היגדי חז"ל (ראו גם "תות שרי" – על פי "טוט אסר וטוט שרי", שמשמעו "קול שופר אסר, וקול שופר התיר"). מסתבר שהיא "מתכתבת" גם עם דויד אבידן ("כתם על הקיר", עמ' 92 בסיפור "ליבתו הכתומה", עמ' 92). יש עוד לא מעט חידות מרתקות בספר הזה, אבל רצנזיה אמורה רק לרמוז, ולהמליץ, ואני בהחלט ממליץ על ספר מעניין זה

*) ראו מדרש שמות בספרי "עגנון ללא מסווה", גולן 1991, עמ' 75-72.

משה גרנות