פרופ' הלל ברזל הלך לעולמו

לאורך השנים הרבות שלמדתי באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בר-אילן לא נתקלתי בחוקר ומרצה בעל מוניטין שהיה כל כך אמפאתי כלפי הסטודנטים כמו פרופ' הלל ברזל. מרבית המרצים למדעי הרוח באוניברסיטה מתייחסים אל הסטודנטים כאל מטרד, שכן הם "גוזלים" את הזמן שנועד לעסוק במחקר. הלל ברזל אהב את התלמידים שלו, והקדיש להם תשומת לב אבהית ממש. אספר את סיפור התוודעותי אל האיש הנפלא הזה – דוגמה אחת מתוך אינספור דוגמאות שבהן באה לידי ביטוי האמפתיה שלו כלפי מי שנזקק לעצתו ולסיועו: במשך שבע שנים מיררה אוניברסיטת תל-אביב את חיי בהיותי רשום אצלה כתלמיד מחקר: פרופ' ב.א. זנח אותי באמצע, ונסע להרצות בחו"ל; פרופ' מ.ה. קרא לי ללשכתו בירושלים רק כדי להודיע לי שאין לו זמן בשבילי; פרופ' ג.א. החליט בשלב די מתקדם שאין לו כוחות להמשיך. באותם ימים לימדתי במכון להכשרת אקדמאים להוראה, שהיה ממוקם במשק הפועלות בגבול גבעתיים-תל-אביב (לימים הפך המכון למכללה), ושם לימד גם פרופ' הלל ברזל, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. התלוננתי בפניו על כך שבזבזתי שבע שנים אצל פרופסורים חסרי לב ומצפון. הוא הקשיב, והציע לי לבוא ללשכתו באוניברסיטת בר-אילן, והבטיח את כל תשומת הלב והסיוע. ואמנם הוא מצא לי מנחה נמרץ וקשוב, ותוך שנתיים חבשתי את הכובע המצחיק בטקס של סיום הדוקטורט. בלי הנכונות הטבועה עמוק בליבו של האיש הטוב הזה – ללא ספק לא הייתי זוכה לכך לעולם.

טוב הלב של האיש הזה שנולד בלי היצר הרע לא מנע ממנו להיות עילוי במחקר הספרות העברית. ב-1963 הוא הוכתר כדוקטור הראשון מטעם אוניברסיטת בר-אילן – על אפם וחמתם של הפרופסורים באוניברסיטה העברית. המנחה שלו היה פרופ' ברוך קורצווייל, והנושא: "היסוד האנטי תנ"כי בשירתנו החדשה". וכבר ב-1971 זכה לדרגת פרופסור, ולימד לא רק בבר-אילן, אלא גם באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובאוניברסיטת אינדיאנה.

הלל ברזל פרסם מעל ארבעים כרכים שעניינם תיאוריות וזרמים במחקר הספרותי (ריאליזם, מיטא-ריאליזם, היפר-ריאליזם, מוניזם, נטורליזם, אקספרסיוניזם, רומנטיקה, מיסטיקה, סימבוליקה וכו'). הוא חקר את השירה מימי יוסי בן יוסי, ועד ימיהם של המשוררים העכשוויים, ואין אח ורע להשקעה האדירה שלו במחקר ובביקורת, ולשם אילוסטרציה אציין שלשירת נתן זך (משורר אחד מתוך עשרות שחקר) הוא הקדיש כרך שלם המכיל 1152 עמודים ("תולדות השירה עברית, כרך י"ג, ספריית פועלים 2018).

גם הפרוזה זכתה למקלדת החרוצה שלו, וכרכים רבים פרסם על עגנון וקפקא, דויד שחר, א' אפלפלד, א"ב יהושע, יצחק בן נר, יורם קניוק, נסים אלוני, יצחק אורפז, עמוס עוז חיים באר ורבים אחרים. ולא מניתי ברשימה זאת את עשרות הספרים שהוא ערך. וכל המפעל האדיר הזה בא לעולם בלי "מלחמות עולם" המקובלות בין פרופסורים, שכל אחד משוכנע שרק הוא יודע את כבשונו של עולם, ורק למחקר שלו יש זכות להיחשף ללומדים ולציבור. כל תלמידיו ומכריו נדהמו על כך שהחוקר הגדול הזה לא כובד בפרס ישראל, אבל הוא כן זכה בפרסים יוקרתיים אחרים – פרס ביאליק ופרס רמת-גן, וכן זכה בכבוד להיות יקיר העיר תל-אביב. הפרס הגדול ביותר הוא האהבה והערכה שרחשו כלפיו עמיתיו ותלמידיו.

אני מבקש לומר גם מיספר מילים על רעייתו, בינה ברזל, שנפטרה שנתיים לפניו. היא היתה עיתונאית מוערכת בעיתון "ידיעות אחרונות" בתפקיד של כתבת פוליטית, וכתבה שירים למגירה כל חייה, עד שבשנת 2018, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, העזה להוציא את שיריה לאור בקובץ בשם "על דעת המקום והזמן". קראתי את הספר החכם והמרגש הזה, ולא הצלחתי להבין איך במשך עשורים כה רבים נמנעה מלחשוף את יצירי ליבה מכמירי הלב.

שני האנשים היקרים האלה הלכו לעולמם, ומי שהכיר, הוקיר ואהב אותם – חש מיותם.

משה גרנות

הלל ברזל, 2009, בגיל 84. מתוך ויקיפדיה.