רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ'ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח של זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –
באה לארץ בחורה אמריקאית, מוּס שמה, שחרחורת, מתולתלת, אף ארוך, חזה דשן, עיניים שחורות, חייכניות, פנים בהירות, מנומשות מעט; ואצבעות ילדותיות, שלא בהתאמה לדדיה הכבדים, הבשלים כל כך, כאילו כבר היניקה גדוד נחתים. תוגתי היה בידידות איתה. אבל כשהרגיש שמוס מנסה להיאחז בו, כמיועד לבעל, נסוג. נראה שגם אחרים נסוגו, למרות, הוא מספר, שלישון על החזה שלה, כבר לא צריך כר. ובמיטה היו לה ביצועים לא רעים. אלמלא היתה מדברת כל הזמן, וגם צוחקת, יותר נכון – מצחקקת. ותוגתי אף ניסה לטעון שציחקוק בחורה אמריקאית, אפילו בסרט-טלוויזיה, ואפילו היא יפהפייה וערומה מול עיניו – מכווץ לו מיד את זרגיאל למידת כפתור.
תירוצים.
והנה, יום אחד, מגיעה אימה של מוס לבקר בארץ. האב איננו. מת או נטש את השתיים לפני שנים רבות. לא סיפרה. והאם מתגוררת במלון מפואר בתל-אביב, על שפת-הים, וכולה בוערת בתאווה לבדוק מה העלתה מוס בחכתה. ומוס – גם היא בלחץ נורא. בפני אימא צריך להציג בחור, ישראלי, כמובן, אחרת – טוב, הרי לא לחינם הרחיקה מוס מביתה שבארה"ב, לישראל.
והבחירה נפלה על תוגתי. באה מוס ולקחה אותו בערב למלון. ישבו השניים באולם-הכניסה, שקטים וחגיגיים כזוג משודך, בפגישתו הראשונה, עד שירדה ובאה אימא עם תחש מן המעלית –
אימא של מוס כולה עצבים, עור נברוטי, חסרת מנוחה, כנתונה באיזה גירוי מתמיד, נפשי-גופני כאחד. אך המדהים ביותר היה לא בה אלא בכלב. ככל שהיה קטן ושטוח, ממש צעצוע, זרגיאל היה לו ענק, כדי מחצית גופו, משתלשל במאוזן כחוד-חנית אדום-ורדרד, ועוד זין של ערל! ולתוגתי היתה לפתע הרגשה מחליאה – שאימא של מוס מטיילת בעולם עם הדבר הזה חי, צמוד, קומפקטי, שבמקרה נושא אותו למענה כלבלב-השעשועים –
הם ישבו שלושתם בבאר של המלון, והשתיים החלו לדון ביציאה משותפת לבילוי. תוגתי נבהל. מצבו הכספי לא היה אז מזהיר. לעיתים לא היה לו במה לגמור את החודש. גר בחדר שכור. ארנקו היה כמעט ריק. ללכת עם השתיים למסעדה ביפו – זה נראה ממש התאבדות. לומר להן מראש שיזמינו אותו – לא היה מסוגל, והן גם לא הציעו. ולהתבזות בסוף הארוחה, שממנה לא ייהנה כלל –
ישב. ישב. גימגם אנגלית. הסתכל בכלב, במוס, באימא של מוס, ואיכשהו העמיד פנים כאילו כל מטרת הפגישה הזו היתה הישיבה בבאר, ולאחר כשעה קמו, אמרו שלום לאימא ולאבו-זרגיאל, והסתלקו.
אותו לילה הגניב את מוס לישון בחדרו השכור, וכל הזמן היה נדמה לו שלא הוא והיא שוכבים אלא אימא שלה והכלבלב. מוס נהנתה כמו משוגעת ואלמלא היתה בעלת-הבית לוקחת גלולות-שינה מדי לילה, היה תוגתי מפסיד ודאי את חדרו.
לפנות-בוקר הבהיר למוס פעם נוספת שאינו מתכוון להתקשרות-קבע, האף הארוך שלה דחה אותו. הדברנות. האנגלית. העברית. ישראל. היותה עולה חדשה. נדמה היה לו שהמכנסיים שלו קולטות עלייה וחולמות על דולארים. ולכן שנא את עצמו. מוס הסתלקה בחשאי, בבוקר.
לפנות-ערב, טלפון. אימא של מוס. כיצד השיגה את מיספרו, בחדר שכור? חידה. מוס בחיפה, יש לה הרצאה. ואימא טיילה היום במצדה וחזרה מלאת רשמים. ומאוד היתה רוצה להחליף מילים אחדות עם תוגתי, שהוא כל כך מבריק ונחמד, על אודות בתה.
פעמוני אזהרה צלצלו במחשבותיו, אך דמות הכלבלב הכריעה. תוגתי התלבש ובא למלון. להפתעתו – אימא של מוס לא התכוונה לרדת הערב לבאר, אלא הזמינה אותו לעלות לחדרה.
אימא של מוס קיבלה את פניו בחלוק פרחוני, מאופרת. מעשנת בשרשרת. גופה הצנום אינו נח לרגע בתוך החלוק. וקולה הצרוד מעתיר שבחים על תוגתי. אבו-זרגיאל התרוצץ בחדר, אברו שלוף, במאוזן, כמו מטוס קטן נושא טיל גדול, ולתוגתי נדמה שכבר ליכלך בהתחככויות שלו את שולי המיטה.
בתוך שיחתם צדה אימא של מוס את מבטו של תוגתי הנעוץ בטיל החי שלה, וכשהתבוננו לרגע שניהם בדבר הזה, היתה לתוגתי הרגשה כבדה, מאיימת, שהוא קורא את מחשבותיה –
לרגעים היה נדמה לו שהיא בזה – לגולמיות שלו, לאנגלית המגומגמת, להכללות הצבריות המחוספסות, לדלות הגינונים, והיתה הרגשה שהם חוזרים על עצמם ולפגישה אין טעם, כי מה חדש אפשר לומר כבר על נחום גולדמן ודוד בן-גוריון ומצדה ו"מדוע אין לכם, לישראלים, חזון נבואי לעולם, מכם צריכה לבוא בשורה גדולה, אנשים מחכים לה – " וילדותה של מוס המסכנה והאפשרויות של תוגתי ללמוד ולהתפתח באמריקה – כל זאת שעה שמוס אינה מעניינת כלל את תוגתי, שמאוהב אותה תקופה כבר בי, כך הודה, וזאת בטרם נעשה עבד לאחוריו –
וכשהוא קם כבר ללכת, מבלי שכיבדה אותו אפילו במשקה, רק איזה סוכריות-שוקולד תפלות מאמריקה, בטעם מנתה, הם מוצאים עצמם עומדים ליד החלון הרחב ומתבוננים בים, שמעט אורות מנצנצים בו, ובקטע החוף הרוחש חיים ותנועה. והיא ניצבת וגבה לתוגתי, ומחשיכה מעט את החדר כדי לראות טוב יותר, מגבוה, את הנוף הנשקף, וכדי להוכיח לו שתל-אביב יפה, למרות הזלזול והביטול-העצמי שמשתמע מדבריו על אודותיה. וכשהוא מוצא עצמו עומד בחלון, מאחורי אימא של מוס, הוא מרגיש שגופה מרטיט לפתע בחלוק, ממש לפניו, ואין לדעת אם זה מקרירות רוח-הים או מן החיכוך המתמיד שהיא מצוייה בו, ואז בבת-אחת מתרחש הדבר, כמו בחלום, אפילו אינו זוכר מי נגע במי ראשונה, ואולי היתה זו היא ששלחה יד לאחור ושלפה את אברו, כפי שהיא נוהגת ודאי בכלבלב, בחופשיות, והוא זוכר רק את האם המבוגרת, חסרת המנוחה, שמתפתלת בזרועותיו כאחוזת-תזזית, ובקושי הוא מוצא גוף תחת החלוק שלה, וכשהוא מפשיל אותו, מתברר שהיתה ערומה מתחתיו, כל הזמן, והכול בה רזה, עור ועצמות, אבל נתון באורגזם מתמיד, כאילו האישה הזו כולה היא התגרדות אחת, בלתי-פוסקת, שנמשכת כל שעות היום באוננות מתמדת עם הכלבלב, שריחו ספוג בגופה, הנקי אמנם, יחד עם ניחוח סבון אמריקאי משובח, ובושם. לרגע עוצרת אותו המחשבה הנוראה הזו, אבל מאוחר, ואימא של מוס כבר הפשילה עצמה לעומתו, בגבה אליו, ונדמה היה לו שהוא מרים את גופה הקל בתנועה שנמשכה ונמשכה ולא הסתיימה כי באמצעה היא משכה אותו למיטה ושם התחככה בו בכל דרך אפשרית, בגופה השרירי והקטן, שכולו עצבים, כמעט ללא חזה כלל, רק שתי פטמות שחורות, ענקיות, שבלטו כמוצצים של תינוקות.
ואז, כשהמחזה עדיין נמשך, ותוגתי אינו מצליח לגמור מול השידפון המבוגר הזה, המשתוקק, שמשתולל עימו כפי שלא אירע לו מימיו עם שום בחורה צעירה, פתאום הוא מרגיש שמישהו מלקק את ידו, ואחר כך את התחת הערום שלו, מדגדג לו שם טיל חם –
אבו-זרגיאל!
הקרה בתולדות האנושות שחיה תבעל גבר?
בתנופה אחת, מבלי להרפות מאימא של מוס, שילח בעיטה בכלבלב שנחבט לפינת החדר, מייבב. לרגע סבר שעכשיו, כעונש, יגורש מן החדר. אך דומה שהיבבה היתה השיא אשר לו ציפתה אימא של מוס, כי ממש באותו רגע החלה מתקמטת וגומרת בתרועות צרודות, פניה וגופה נעשים חריצים-חריצים כמין ישישה בת מאה, והיא סוחפת עימה את תוגתי המסכן, ששפך והצטמק בתוכה גם-יחד מרוב פחד פן תמות לו תחתיו בחמדתה האיומה, בעוד קרביה מגרדים אותו למצוץ לשדו עד תום.
הַה הה ההה –
אך להפתעתו נסתיים הערב בכי טוב. אימא של מוס קפצה לשטוף עצמה. התלבשה, והזמינה אותו לצאת עימה לארוחה מזרחית. הכלבלב, שהסתובב בדירה נזוף כבעל נבגד, ניסה לצאת עימם יחד אך בעלתו סגרה אותו, בלי גינונים יתרים, בחדר-האמבטיה. תוגתי מילא כרסו בכרם-התימנים על חשבון אלופת העוויתות וההתכווצויות, שתו יין והתבדחו כשני קושרים לאחר מעשה. לקחו מונית גם חזרה למלון, שם נפרד ממנה באיפוק, בכניסה, ושוב לא שמע ממנה וגם לא ממוס, שאותה פגש מאז באקראי פעם אחת בהיכל התרבות, בקונצרט, ופעם בחיפה, ברחוב, וכל פעם היה ברק עיניה השחורות, הדברניות, כמו רומז לו שהיא חושדת ששכב עם גרדה, זה שם אימה, וגם מתארת לעצמה היטב מדוע –
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר