על הספר "עד קצווי העברית – לשון וסגנון בשירת אלתרמן" מאת זיוה שמיר

ספרא 2021, 527 עמ'

הכתרתי את הרשימה שלי על ספרה הגדול של פרופ' זיוה שמיר בשם "מפעל חיים", כי ספר עתיר ידע כמו זה מסוגל חוקר ספרות להוציא ממקלדתו פעם בחיים, אלא שזיוה שמיר פירסמה כבר כארבעים ספרי מחקר ספרותי, רובם על ביאליק, ושבעה מהם על נתן אלתרמן, נושא הספר שלפנינו.

הידע שנחשף בספר שלנו באמת חובק עולם, ואני שכבר התרגלתי לקרוא את התרגומים הווירטואוזיים של זיוה שמיר ממיטב המשוררים האנגלים, הצרפתים והגרמנים, נשארתי פעור פה אל מול המובאות (בלשון המקור!) מיוונית עתיקה, מלטינית, מרוסית ומיידיש – וכל אלה, לא על מנת להפגין ידע, אלא כדי לאשש את הטענות המובאות בספר בנוגע למכמני לשונו של אלתרמן.

בספר שלנו חמישה-עשר פרקים המתארים בפירוט ובעמקות את המגוון הבלתי נדלה של אמצעי הביטוי של המשורר הגאוני הזה, ולפני שאנסה להביא בפני הקורא קמצוץ מהעושר שהספר הזה מציע, אציין, שבניגוד למקובל אצל חוקרי הספרות, המניחים כמובן מאליו שהקורא "שוחה" במינוח המקצועי של תורת הספרות, זיוה שמיר דואגת לפרש בצורה השווה לכל נפש מונחים כמו אוקסימורון, זאוגמה, אסוננס, דיסוננס, סינסתזה, גמניציו, אליפסיס, פריפרזה, סינקדוכה, החפצה, האנשה*).

את השם לספר מחקר זה "עד קצווי העברית" העניקה המחברת על פי פסוק המופיע ב"שיר עשרה אחים" של אלתרמן. המחברת מצביעה על תופעה מפליאה – משורר זה, שמקסים את קוראיו בפעלולי לשונו, כמעט שלא חידש מילים, כמו קודמיו ביאליק, בן יהודה, וכמו בני דורו – שלונסקי ורטוש. הוא יצר הרכבי מילים מפתיעים כמו "פגישה לאין קץ", "פתאומית לעד" – מילים שגורות בפינו רקומות בתוך הרכב מפתיע לחלוטין, שהרי "פתאום" הוא תואר הפועל מחלקי הדיבר, ולא ניתן להשוות אליו כאילו היה תואר השם,

ולא רק זאת, אלא שהוא מקבל תבנית זוגית – "פתאומיים". הרכבים אוקסימורונים אלה הם בליבת הפרוסודיה האלתרמנית. זאת ועוד – אם אצל ביאליק, נערצו של אלתרמן, הסיטואציה מצויה בתוך השיר – הקורא יודע מי מתלונן ב"הכניסיני", ומי הוא הזלזל שצנח ב"צנח לו זלזל", הרי שב"פגישה לאין קץ", וברבים מהשירים הליריים של אלתרמן, הקורא מתקשה לזהות את הסיטואציה: אל איזו "את" מדבר המשורר – לאהובה בלתי מושגת? למוזה המתחמקת? לתבל על ארצותיה? לעיר תל-אביב (כפי שזיוה שמיר מציעה)?"

מסתבר שצורת הזוגי אינה יחידאית ל"איגרת" ("פתאומיים"), והיא מופיעה גם במקומות אחרים: סליים, צוואריים, עקביים, נשיקותיים ועוד.

אם כבר הזכרתי את "פגישה לאין קץ", ואת האוקסימורונים שבשיר זה, נזכיר גם את הזאוגמה (זיוה שמיר היא חלוצה בדיון בתצורה לשונית זאת בשירה) שבמילים: "לספרים רק את החטא והשופטת," שהרי אין התלכדות דקדוקית, סמנטית ולוגית בין חלקי ההיגד. המורים לספרות, החשים בווירטואוזיות הפיוטית של שיר זה, מתקשים להבהירו לתלמידים – הניתוח של זיוה שמיר (עמ' 63-44) יכול להוציא אותם מהמיצר.

זיוה שמיר מזכירה אוקסימורונים רבים נוספים, מתוכם אזכיר "מפלצת של יופי" ("ערב בפונדק השירים הנושן"), "שלו כמו רעם" ("יום שרב").

ובאשר לזאוגמות, הרי דוגמאות: "לפנינו גבהו על הגבול הרקיע הקר והעת" ("הם לבדם"), וב"מרים בת נסים" מוזכרים כל בני המשפחה התימנית, ובסוף גם החמור הקטן בלעם.

מינוח מיוחד לזיוה שמיר הוא "האנשה אל-אנושית", והיא מוצאת אותה בשיר כמו "הרוח עם כל אחיותיה", בו מתוארים בתים חסרי ייחוד, המסודרים כמו חיילים במסדר; בשיר "התנגשות" שבו מתוארים בתים כחובשים כובעי פלדה; ובשיר "האם השלישית" בו מתוארים הפנסים הצועדים בחוצות אדומי זקן.

בשונה משלונסקי וחבורתו – משמאל, ואורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי – מימין, שמרדו בביאליק, ותקפו אותו על "גלותיותו", על השקפת עולמו הפשרנית (בעקבות וייצמן הפרו-בריטי) וההססנית ("הכשרת לבבות" נוסח אחד העם), על התעלמותו מהמודרנה הפוטוריסטית, ייבוא מרוסיה ומצרפת – אלתרמן העריץ את ביאליק, והעריך מאוד את חלוצי ספרות ההשכלה שקדמו לו – מיכ"ל, יל"ג, יצחק אדוארד זלקינסון (שתרגם את שייקספיר – "רם ויעל"). זה לא מנע מאלתרמן לכתוב שירה שממש מקוטבת לשירתו של ביאליק: ביאליק הרבה לכתוב על מצוקות חייו, אלתרמן נמנע מכך; ביאליק הרבה לכתוב על הטבע, ואילו במרכז שירתו של אלתרמן נמצא בדרך כלל את הכרך (פאריס, תל-אביב).

אלתרמן, כמו ביאליק לפניו, לא דגל ברבולוציה, אלא באבולוציה – לא שלל את תרבות הגולה כמו רטוש, אדרבה, מצא בה מצע חשוב להתפתחות התרבות המתחדשת. יחד עם זאת, אלתרמן, שנחשב לבן חבורתו של שלונסקי, הגם שהסתייג מדגליה, שילם "מס" לשלונסקי בשירה הז'ורנליסטית ובפזמונים (ל"מטאטא", ו"לי-לה-לו"), בהם הוא מצטט את ביאליק בנימה דקה של לגלוג. בשירים רבים מצניע אלתרמן רמזים מעשירים לשירת ביאליק, כגון "על הילד אברם" שמרמז ל"שירתי", "רומנס" שמרמז ל"יש לי גן", "עוד חוזר הניגון" ל"לא ידע איש מי היא". "הבכי" ("שמחת עניים") מתכתב עם "הלילה ארבתי", ו"תמצית הערב" מושפע בוודאי מ"אייך". השיר שחותם את "כוכבים בחוץ", "הם לבדם" מתכתב ללא ספק עם סיומה של המסה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון".

זיוה שמיר שהיא "בת בית" באנגלית האליזבתנית (פרי מקלדתה הוא תרגום המופת של 154 סונטות של שייקספיר – "עיני אהובתי", 2011), והיא מצביעה על ההשפעות של שייקספיר על יצירתו של אלתרמן: בשיר "זמר מפוחית" ניתן לזהות רפליקה של אנטוניו ב"הסוחר מוונציה"; בשירים "ואריאציה" ו"איתך בלעדייך", "נוף" האוזן שומעת רפליקות מ"אותלו". השיר "הדליקה" מזכיר במפורש את המלך ליר, וכמובן – השיר "אופליה". לנוכח כישלונם של ביאליק ושל אפרים לוציסקי לתרגם את "יוליוס קיסר", אלתרמן לקח על עצמו את המשימה הזאת, בה הצליח כמו בכל תרגומיו.

זיוה שמיר מזכירה "התכתבויות" נוספות של אלתרמן עם דנטה, מטרלינק, פול ורלן, אוסקר ויילד, עם אגדת טריסטן ואיזולדה ועוד.

בניגוד לשלונסקי, שתקף את ביאליק על הכבוד שהעניק לסופרי יידיש, אלתרמן התבשם מהאוצר התרבותי של העולם היידישאי: הוא תרגם את "המכשפה" של אברהם גולדפאדן, את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי, את משליו של אליעזר שטיינברג. השיר שלו "מכתב לאימא" מזכיר ז'אנר נפוץ בשירת יידיש; שקדים וצימוקים המוזכרים ב"פגישה לאין קץ" הם שוב מוטיב יידישאי ידוע (זיוה שמיר מביאה בספר ראיות במובאות בשפת המקור – יידיש). "מכתב של מנחם מנדל" מתכתב עם שלום עליכם, ב"מכל העמים" מובעת האהבה והחמלה לילד היהודי הגלותי שנדון למוות כמו גדי. "שיר עשרה אחים" בנוי על מעשייה יידישאית על עשרה אחים שהולכים ופוחתים, ו"גלגולו של מעיל" נכתב בעקבות שיר ביידיש של קדיה מולודובסקי. אלתרמן משבץ בשיריו מילים ביידיש כמו "נעבעך", "עפעס", "מענטש" וכו'.

מעניין שווירטואוז הלשון כמו אלתרמן התלונן לא אחת על חוסר האונים של המילים לבטא את מכמני הנפש. ב"אסתר המלכה" הוא כותב: "אינני רוצה לכתוב עליהם / רוצה בליבם לגעת." אי נחת מכוחן של המילים מופיעה גם במחזהו "פונדק הרוחות". אבל אלתרמן היה בטוח שמעמדו כמשורר הוא שווה ערך לבוני המולדת: שניהם בונים בתים ועמודים ("ערב רחוק" ב"עיר היונה") המשורר שווה ערך לאדריכל שבונה את בתי העיר. וכן, אלתרמן סבר שלשירה יש ערך אדיר במאמץ המלחמתי שבה נמצא העם בציון. מסתבר שגם יצחק שדה סבר כך, והוא שחרר את נתן אלתרמן הרגם, משירות בעת מלחמת השחרור.

הזכרתי בפתיח שבעה כרכים שפרסמה זיוה שמיר על נתן אלתרמן, והכרך שלפנינו הוא השמיני. אין לי ספק שחוקרת ידענית ובעלת יכולת השקעה אדירה כמוה בוודאי תשקיע את כולה לכרך תשיעי וגם עשירי, שעניינם יהיה מכמני הלשון של אלתרמן במחזותיו, בעיקר ב"פונדק הרוחות", שלדעת הכול הוא פיוטי מאוד; ואולי גם כרך על לשונו בכתיבה הפובליציסטית שלו, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים כשהיה הדובר העיקרי של התנועה למען ארץ ישראל השלמה; ואולי כרך על השילוב בין החרוז הייחודי של אלתרמן (למשל האסוננטי שעליו יש דיון נרחב בכרך שלפנינו) עם המשקל הווירטואוזי שבשיריו.

אביא דוגמה למה שאני מתכוון את השיר "הסער עבר פה לפנות בוקר" ("כוכבים בחוץ"): השיר נראה על פניו "מבולגן" – שורות ארוכות ושורות קצרות, ואפילו שורה בת מילה אחת, כפי שהקורא מצפה לראות אי סדר בשוק שסבל מהסתערות מזג האוויר; אבל מעקב אחרי החרוזים מוביל את הקורא לעיצוב שני בתים מושלמים, כשבבית הראשון החריזה היא א-ג, ב-ד, ואילו בבית השני (אחר מילת הניגוד "אבל") החריזה היא ה-ו, ז-ח. והנה, יש הסבר פנימי מדוע נוצר השוני בין שני הבתים. והעיקר: כל השיר שקול במשקל יאמבי מושלם. השיר כאילו משדר: כך היה השוק לפני הסערה. לכך מצטרפת הכותרת שמבהירה לקורא שהעיקר אירע לפני מה שכתוב בלב השיר.

התפעלתי מהשפע שזיוה שמיר הרעיפה על אוהביו של אלתרמן, ואני מייחל לעוד.

*) אוקסימורון – צירוף מושגים סותרים, כמו "סוד גלוי".

זאוגמה – צירוף מילים שאינן מתאימות זו לזו מבחינה דקדוקית או לוגית, כמו "קרונות רעש ואבן פורקת העיר."

אסוננס – חרוז רק בהברה מוטעמת, כמו "אורך – אורח."

דיסוננס – צרימה המפרה את ההרמוניה.

סינסתזה – מזיגה של שני חושים שונים, כמו "רואים את הקולות."

גמניציו – כפל דברים כמו "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו."

אליפסיס – השמטה לשם קיצור, כמו "קראתי את שקספיר" במקום "קראתי את כתבי שקספיר".

פריפרזה – לשון ההולכת סחור סחור כמו "בעלי כנף" במקום "ציפורים".

סינקדוכה – החלפת שם בשם אחר, כמו "תורן" במקום "ספינה".

משה גרנות