על "שבילי נגיעות"

מפעל חייהן של אדלינה ואגי-אנטה קליין

דפוס שי, 691 עמ' בגודל A4

סבירה ומובנת היא תשוקתו של כל יוצר, כי יצירתו תשרוד גם לאחר 120 שנות חיים, וכדי להבטיח את השרידות הזאת נוהגים להשאיר תעודות במכון "גנזים" שייעודו הוא שימור הזיכרון. ובאמת מנהלי "גנזים" לדורותיהם, ועובדיו המסורים (רובם בהתנדבות!) עושים עבודתם נאמנה ובמסירות ראויה לכל שבח, אלא שהסיכוי כי חוקר ספרות יעיין בתעודות אלו – הוא זניח למדי, כי על הרוב המחקרים מתרכזים באותן דמויות שזכו לתהודה ארצית ועולמית עוד בחיים. לכן איסוף התעודות עוד בחיים וריכוזן בחיבור אחד הוא מעשה חכם, וגם המזל לקח כאן חלק במעשה הזה – לאדלינה קליין יש אחות אמנית וצלמת שמאות התמונות שבחיבור זה הן מעשי ידיה המיומנות.

לפני שאגע בלוז החיבור הזה – שיריה של אדלינה קליין ותרומתה לעולם הספרות – אזכיר כאן שמלבד מאות הצילומים ימצא המעיין בחיבור זה ציורים עדינים של שתי האחיות וגם תצוגה של עבודות אמנותיות של תכשיטים.

בין מאות השירים שמופיעים בחיבור זה, כ-170 מוקדשים למשוררים, סופרים, ציירים, מלחינים, מתרגמים, מבקרים. מניסיוני כקורא שירה אני יכול להעיד שבדרך כלל משוררים מקדישים לאישים נערצים שירים בודדים – ואילו המאסה הזאת של שירים המוקדשים לאישים שבחיבורנו מצביע, לדעתי, על הפתיחות של המחברת, ועל האמפתיה שהיא רוחשת כלפי עמיתיה בהווה ובעבר. הקורא ימצא בחיבור זה שירים המוקדשים לאושיות תרבות עולמיים כמו ליאונרדו דה וינצ'י – מצד אחד, ויבגני יבטושנקו וראול ולנברג – מצד אחר. ליד "אריות" כמו אורי צבי גרינברג, אהרן אפלפלד, חיים גורי , זלדה, פוצ'ו, ימצא הקורא שירים מוקדשים למאות יוצרים, שחלקם רק מגששים בתחום היצירה. שמחתי לפגוש בין האישים שמוקדשים להם שירים – גם יוצרים ערבים כמו נימר נימר, מחמוד זיידן, פואז חוסיין, נזי ח'יר.

אני ערכתי הכרות עם שיריה של אדלינה קליין, ואפילו כתבתי שתי רצנזיות על ספריה ("עצי אקץ" ו"עט דמוי באר"), לכן חשתי פטור ברשימה זאת מלדון במאות השירים המופיעים בחיבור זה, אבל לא אצא ידי חובה אם לא אמליץ לפחות על שירים חזקים מאוד שהוקדשו ליבגני יבטושנקו וראול ולנברג.

שיר אחר שהשאיר עליי רושם חזק הוא "אישה אש" (עמ' 121-120) שעניינו היחס הבלתי מתקבל על הדעת של החברה המוסלמית המסורתית אל האישה, וכן שירים על הטילים שנחתו על הארץ (עמ' 232), ועל הפיגוע באוטובוס קו 20 בירושלים (עמ' 336)

כאן המקום להזכיר כי שיריה תורגמו לעשר שפות: אנגלית, רוסית, הונגרית, רומנית, ערבית, ספרדית, פורטוגזית, יוונית, צרפתית והינדי; ועשרות משיריה הולחנו על ידי מיטב המלחינים (ראו עמ' 609-604). ואני מודה שלא היה לי מושג שאדלינה מתרגמת שירים גם מרוסית.

עיקר עניינו של החיבור שלפנינו הוא זרקור אל המפעל ההתנדבותי של אדלינה קליין: היא יסדה ב-1987 את הבמה לקידום השירה והספרות העברית שבה ראיינה והשיקה את פירותיהם של 600 סופרים ב-160 תוכניות – יבול ראוי להערכה ולתודה. במה ספרותית אחרת בהנחייתה היא "מבט על המדף". היא יסדה וערכה את כתבי העת "מדרגות" ו"גלים", ויצגה את ירושלים מטעם "איפל"ק" עמותה שנועדה לפתור סכסוכים באמצעות ספרות ותרבות. שנים רבות כיהנה כיו"ר סניף "אנ"י" (איגוד נשים יוצרות בישראל) בירושלים. היתה בין מארגני פרס ישראל (1971), וזכתה לפרסים על יצירתה הספרותית ועל עבודתה המסורה במשרד החינוך והתרבות

אחד הדברים שמעוררים תמיהה בחיבור שלפנינו הוא תחושת הערבוביה בתאריכים ובתחומים. למשל, אירוע שהתרחש בשנת 1996 קודם לאירוע שהתרחש ב-1993, ובין סקירות של אירועים ספרותיים, בליווי צילומים, נמצא הקדשות להורים (שלהם גם מוקדש כל הספר), לדודים ולעוד בני משפחה, שרובם בעולם האמת. לא מדובר בשכחה או מעידה – הרושם הוא שיש כאן קו מנחה, והוא להשוות את המוצג אל פעלולי הזיכרון שאינם מכירים בכרונולוגיה ולא בתיחום ענייני. מי שמבקש סדר כרונולוגי וענייני מופתי – ימצא את זה באפאראט המושקע מאוד בסוף הספר.

אדלינה ואגי אנטה קליין הן יוצרות רבות פעלים – ידעתי זאת קודם, אבל הספר שלפנינו הוכיח לי עד כמה אינני בקיא בתחומים הרבים בהן הן שולטות; לכן, אילו נועצו בי לפני חיבור הספר הזה, הייתי מייעץ לא לחזור עשרות פעמים על התואר של אדלינה כ"יוזמת ומייסדת בימת הספרות 'על חוד העט'." – הקוראים מתוודעים להישגה זה מהכותרת של הספר ומהאפראט בסוף והספר, ודי בכך.

אבל אלו זוטות, מה שחשוב שמדובר במסמך מרתק, מושקע מאוד שיכול לשמש דוגמה ליוצרים רבים אחרים המבקשים לשמר את מורשתם בליבם של קוראים ואוהבים. השאלה היא מדוע הקדימה כל כך בהשקעה הענקית הזאת? – מפעלים כאלה נוהגים יוצרים לחבר לאחר גיל גבורות, ולאדלינה יש עוד הרבה שנים טובות ובריאות (שאני מאחל לה) עד שתגיע לרף הזה.

משה גרנות