רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

...הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.
באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.
ואולם לאחר שעה קלה, הרטיבות החלה מצמררת את עורו, ובגדי-העבודה הצבאיים, המטונפים, נראו לו כסד לח, כמין מכשיר-עינויים מתכווץ שנועד לצמק את גופו ולהורגו. אפילו הכבשים לא יכלו להושיעו. הוא נצמד בכל כוחו לכבשה אחת, ורגע חלף בו רעיון – להתייחד עימה ואחר-כך לשלוח כדור בראשו! – אך לפיתתו בצמרה גרמה לה להתחיל לפעות בקול, מה שהביא את תוגתי לקפוץ מיד החוצה ולברוח כל עוד נפשו בו. נדמה היה לו ששמע קולות מן הצריף הסמוך, שנתגלה לו בדמדומי הבוקר.
את הרובה שכח בין הכבשים.
הוא רץ, רץ, צרח, "גלדיס ימח-שמך! בפעם הבאה אני אהרוג אותך גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות! יא ח-ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – אני אהרוג אותך, גלדיס, שיהיה לך סרטן באשכים, כינמת הבושת, קַרְצִינוֹמָה ופְסוֹרְיַאזִיס על הזין! יא ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – "
כך בפה פעור, בבולמוס ניבולי-פה, טיראסה אחר טיראסה, מקפץ בין עצי-זית עתיקים, שגזעיהם נראים כצורות מאובנות בנות מאות שנים, והעלים כהים, עוטי טל, שמוטים לבלי-נוע –
שם נפל –
שבר רגל אך טרם ידע זאת, כי התעלף.
שם גילה אותו הרועה הערבי, שישן בצריף הסמוך למיכלאה, ומצא בבוקר את הרובה בין הכבשים והחל מגשש על פי העקבות עד אשר פגש בתוגתי שוכב חסר-הכרה בכרם הזיתים. תחילה נבהל הרועה למראה הרובה, והמדים – סבור היה שאולי תוגתי נשלח להקים מיצפה או מאחז צבאי בין הכבשים או להחרימן ולייהד אותן על ידי הפיכתן לשווארמה תל-אביבית – אך ידיו הרועדות של תוגתי, מצחו השרוט, זיפי זקנו על רקע חיוורון הפנים, רגלו – שלא היה יכול להזיזה, ודמעות הכאב – שיכנעו אותו כי אין נשקפת סכנה מן החייל התמהוני והפצוע. הוא קרא לאחד משכניו, מעבר הוואדי מזה, ועל אלונקה, שישמשה לו כנראה מעין מיטה בצריפו, נשאו השניים את תוגתי הפצוע עד לטנדר שחנה במקום בו מסתעפת מן הכביש הדרך לוואדי, והסיעוהו לפתח המחנה.
כשהורידו את תוגתי, שב והתעלף, והתעורר רק בבית-החולים רמב"ם בחיפה, כשרגלו מגובסת, ולאחר שבדקוהו הרופאים מכף-רגל ועד ראש; שני חוקרי משטרה-צבאית צעירים באו לגבות עדות ממנו בקשר לרועים שהביאוהו. בעיתונים נכתב תחילה שחייל צה"ל נחטף והוכה על-ידי שני ישמעאלים שסיממו אותו וגם עשו בו מעשה סדום, וח"כ גדעון וגינור מיהר להגיש שאילתה על כך, והוסיף שלאור מקרים כאלה ואחרים אפשר גם להבין, אם כי לא להצדיק, פעולתה של מחתרת שנועדה לנקום בישמעאלים היכן שקצרה יד החוק הישראלי להרתיעם ולסרס אותם. תוגתי עמד בפני הכרעה קשה, היציל את מושיעיו, וכך יסגיר עצמו כעריק? או יבדה סיפור-חטיפה כלשהו, ובהפלילו אותם – יציל את נפשו? ברור היה לו שיאמינו לו, ולא לרועים.
"נהגתי כפחדן, לילכצ'יק – " הודה באוזניי. שתקתי. "שתקתי. ואלמלא שני החוקרים הצעירים, שמשכו מפי, בכוח, את סיפור המעשה שלב אחרי שלב, ולא יכולתי לשקר – אך לא הזכרתי את המקרה עם גלדיס, כמובן – הייתי עושה עוול נורא למציליי! – נודע לי מיד כי מיד לאחר עדותי – הם שוחררו ממעצרם. הלוואי שהייתי יודע איך לגמול להם, אולי פעם, בעולם-הבא – "
והתחיל לבכות. "זיינתי לי את החיים, לילכצ'יק – תברחי מכל זה, אנחנו אבודים, גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות העברית, הבנים שלך כבר לא יבינו את השירים שלי כי הם ילכו בכיפות ובציציות וידעו רק להתנועע ולהתפלל, ומי שיהיה לו קרי-לילה יילך לטבול במקווה ולהיטהר – "
"מה אתה מדבר שטויות!" לא יכולתי לשתוק עוד. "אני יכולה לספר לך עליהם כמה מעשיות יפות, למשל, על הרב צבי שדל צדקיהו – "
"לילך, אל תספרי לי. אני כבר מעבר לכל זה – אילו הייתי יכול לסובב את גלגל חיי לאחור, הייתי נכנס לישיבה במקום לאוהל עם גלדיס – "
לא רציתי להתווכח איתו. כאילו תענוגות שכאלה אי-אפשר למצוא גם בישיבות! וחוץ מזה, כשחזר מרמב"ם לתל-אביב, צולע, כלל לא דיבר על שינוי באורח-חייו. להיפך, לבש ארשת של מי שנפגע בפעולה צבאית חשובה, ואף נופף בתעודת-נכה כחולה עם סמל החרב, עלה-הזית והפרח האדום, שניתנה לו לאחר הפציעה, ונדמה לי שאפילו השתתף בבחירות לוועידה של ארגון נכי צה"ל, והתייעץ איתי אם יהא מוסרי מצידו להגיש בקשה למילגה מקרן האירגון – לחברים אמנים נכים, וגם השתתף, עם עוד שני תריסרי זקנות, בערב יובל החמישים לסופר אורי בן-עמי שסיפר כי הוא כותב עכשיו סיפור פקפ"מי – רומאן פוליטי סגנון קאריקטורה פורנוגראפית, מנקודת-מבט של מיזאנטרופ – ובו הגיבורה מסמלת את כנסת-ישראל, כנהוג בספרותנו הקלאסית, כפי שכבר הסופר ברנר כתב על כנסת-ישראל שהיא דומה לזונה בבואנוס-איירס!
את גלדיס לא פגש מאז. אבל לילה אחד ירד לרחוב וחזר עם אנדי, שנשאר מאז לגור בדירתו לתקופת-זמן וגם הביא את המחלה אליו, ארוזה בתחת שלו מיונייטד-סטייטס, שאליה חזר בטרם החלה דעיכתו של תוגתי, שפעם אהב אותי וסטר לי על הלחי מרוב קינאה, ואפילו זרק אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה גם הוא, שהתחנן אליי שאמצוץ לו, קוויקי, לפני הארוחה הסינית ביום חגנ"ו – חגנ"ו ראשי-תיבות: חמיאל גילרמן נדרס ומת. תהא נשמתו צרורה בצרור הנעבכים והלא-יוצלחים שהבטיחו לי חיים טובים והרבה אהבה. קקה.
בימים שבהם גסס תוגתי לא בא לי לגעת בגבר. והאמת, גם חששתי שאני נגועה, והולכת למות. והיתה לי די אחריות שלא להדפיק, סליחה, להדביק אחרים, לא גברים, ובוודאי שלא את דינה דופברג, שהתעקשה להישאר אצלי לילה אחד לישון יחד במיטה ועוד ביקשה שאלווה לה דולארים אחדים ושלחה אצבעות, עכשיו כבר ללא לכה על הציפורניים. למשמש – לטובתי, לעודד אותי, כך אמרה, ושמה את ידי על פותצ'יק הלח שלה, ולמרות התחמקויותיי התחככה בי מחושמלת כמו פרקינסונית אחת, עד שהדפתי אותה. מגעילה. מאז אנחנו ברוגז כי היא טוענת שהשפלתי אותה, בסירובי.
ואני כלל לא בטוחה שתוגתי חטף את המחלה מאנדי, שקיבל אותה מדייל פַּן-אַם בניו-יורק, שקיבל אותה מכומר אחד, מלומד עד מאוד, שקיבל אותה ישר מן המקור בסן-פרנציסקו – כי אולי קיבל אותה תוגתי עוד מאימא של מוס, גרדה, שקיבלה אותה מן השמר-זין שלה, זה כלבלב-האבר, שקיבל אותה מהכלבה של דייל פַּן-אַם בניו-יורק, שהוא בן-דודתה של מוס, ושקיבל אותה, כאמור, ישר מן המקור בסן-פרציסקו, ומי יודע? אולי תוגתי הדביק את גלדיס ואת אנדי, וחוזר חלילה? אוּיְשׁ, הראש מתפוצץ לי.
וככה הרגשתי לחוצה-מאוד ונרתעת מגברים ונשים גם יחד ולכן כמעט קרעתי את עצמי בלילות. ניסיתי אופנים אחדים. בוחרת מלפפונים לסאלאט – ומסמיקה. שוכבת באמבטיה מלאה מים חמים עם אצבע בפותצ'יק ואצבע בפופצ'יק – חודרת על עצמי משני הכיוונים ועכוזל'ה מפרפר ומפשיר שרירים כמו פה של תינוק חסר-שיניים שרוצה לינוק – וכאשר הרגשתי שאני כמעט נמסה, שוכבת וצורחת להנאתי – "אני רוצה את טרומבי על החַסַקֶה!" – החלקתי על התחת וחטפתי התכווצות-שרירים בצוואר ובכתף ימין וקמתי כפופה וזחלתי רטובה למיטה ואכלתי יומיים מוסקול וְוַאליום וְוֹלטה-רין – וכך נסתיימה תקופת העבודה העצמית שלי שכמעט שיתקה אותי לכל החיים.
וכל אותו זמן היה תוגתי גוסס בבידוד בבית-החולים איכילוב, ואני מטפלת בו יום-יום. לא חוששת להידבק. מגישה לו את האוכל שהובא בצלחות ובספלים עם סכו"ם – חד-פעמיים, מפלסטיק. ואנחנו יושבים, כמו בפיקניק – והוא בוכה: "גם אותי יזרקו אחרי השימוש – למה לא היית טובה אליי כך כשעוד הייתי בריא, לילכצ'יק, הלא אהבתי אותך פעם, לפני שהשתעבדתי לגוף שלי ונעשיתי לו עבד – שרצחתי אותו, אותי, ואת עתידי בשדה הספרות העברית – "
ובימים שהכרתו היתה מתעמעמת, המשיך וצעק: "מה יש לי? מה יש לי? למה לא אומרים לי מה יש לי ולא מרפאים אותי – "
המחלה פגעה בריאותיו. תחילה נראתה כדלקת-ריאות רגילה. הוא השתעל ומדי פעם קצרה עליו נשימתו. לאט-לאט התמכר למסיכת-החמצן, ואימו פסנתריים, כך אני קוראת לה על שום התחת הכפול והרגליים הקצרות, מרעידה את הרצפה בהתקרבה אליו, ושואלת – "אף פעם לא שמעתי שדלקת-ריאות זו מחלה כל כך מדבקת, למה לא מרפאים אותו? עם כל האנטיביוטיקה! – חיימוקי, אולי לא תקעו לך מספיק זריקות?"
"תקעו, תקעו אימא!" כיחכח בדמעות, "לכל החיים תקעו לי – "
אחר-כך החלו דלקות קשות באוזניים. התגברו השיעולים. הופיעה נזלת כרונית. ומה שגרוע לא פחות – שלשולים.
תוגתי הלך וגווע לנגד עיניי. בדרך-כלל הייתי באה אליו על אופניי, לפני-הצהריים, ישר מהבריכה, מטוהרת ורעננה. החורף לא היה קשה כל-כך ורבים היו בו ימי השמש. הייתי שוחה כשעה, רצוף, חמושה במשקפי-שחייה, ובכובע-ים, מבקשת לספוג גם את הבריאות השופעת מכל הגברים והנשים החותרים בידיהם במים המלוחים, הלוך וחזור בשקיפותם, לעומת תוגתי ההולך ונשחת על מיטתו הלבנה, בחדר המבודד.
לעיתים היה טרומבי, המציל מן הים, עולה לביקור, ואולם אני לא התייחסתי אליו, ואל שאר הגברברים שבחבורה, וזאת לא רק משום שבחורף קשה יותר לעמוד ולפטפט על שפת הבריכה, והייתי ממהרת להתנגב, ואם כיסו עננים את השמש – גם להתלבש ולהסתלק – אלא שכבר הרגשתי שמִן החבורה הריקנית הזו, שרק שואפת כל הזמן לחדור לתוכי, לא תתמלא הריקנות שבנפשי.
כי בגסוס תוגתי חשבתי ללכת שוב אל הרב צביק לבקש סליחה על התנהגותי ולהפציר בו שיתפלל על נפשו של תוגתי ושל כולנו – החוטאים, החולים, הנאהבים והנעימים – אבל ידעתי שיראה בי רק את לילית השֵׁדה שבאה לפתותו ליד ארון הספרים היהודי.
העצב ותחושת הריקנות שמילאו אותי השכיחו ממני אפילו את סיבת שחיותיי הממושכות – צרת ציצים הנפולים שהיתה בעיית חיי עד כה. לא. שוב לא שמתי ליבי לכך, גם בבריכה, מה עוד שהרגשתי שאני הולכת ונפרדת מן החיים האלה, וכי בקרוב אטבול אוליי במקום אחר, צר יותר, ומבלי שעין גבר תשזוף את גופי, הכמה לחיים טהורים בדרך הנכונה.
גם בבוקר השבת, האחרונה של תוגתי, הייתי כהרגלי בבריכה, שחיתי ואחר-כך נמשכתי אל המוסיקה שבקעה ממישטח-ההחלקה הסמוך. גוצה אחת, מהמתרחצות הקבועות, בת-בלי-גיל ומוצקה מאוד, הלכה והקיפה את המישטח, פעם אחר פעם, והיא מתנועעת בקצב המנגינה שבקעה מן הרמקולים. היה משהו מהפנט בהליכת-היחיד שלה, שקועה בעצמה ובמוסיקה, מניעה מדי פעם את מרפקיה ועכוזאלאך או מושכת בשולי חולצת הטריקו על ירכיה החשופות, כמותחת שמלונת, מעל בגד-הים, בטקס של תנועות החוזרות על עצמן; היתה בה נמרצות מגרה, מדגדגת בנשמה התחתונה, אם אפשר להתבטא כך –
לבושה, ומקולחת במים החמים, קפצתי למישטח-ההחלקה. הידקתי את הגלגיליות על נעליי ושטתי על רצפת-הבטון המחוספסת, הצבועה ירוק, כשחיכוך הגלגיליות מעלה בי דגדוג שעובר ומצטמרר בתוסיק ובפוסיק עד שהרגשתי שאני כמעט מרטיבה מרוב התרגשות. סביבי חגו ילדים קטנים, נערות, נערים, גם מבוגר אחד החליק בזהירות, כאילו בלע מטאטא ועל נטייה לא נכונה, תמוטטו כליל. על פניי עבר זוג צעיר, מגושמים קצת, לא נאים. הבחור החליק איכשהו בלי ליפול, ואפילו תמך והחזיק ביד חברתו, ואילו היא חגה כשיכורה, וכל חפצה היה להתקרב לגדר ולהחזיק במעקה שנמשך סביב לכל היקף מישטח-ההחלקה.
רוח שטות נכנסה בי, ולמרות שאני שולטת די טוב בגלגיליות, גם בזכות הניסיון הממושך שלי ברכיבה על אופניים – טסתי בסיבוב הבא ישר אליהם ונתקעתי בכל כוחי בבחור, שהיה קצת נמוך ממני, ופניו נמחצו, סליחה, נלחצו לרגע-קט אל שדיי.
ביקשתי סליחה, התרחקתי, אבל חשתי שהבחור זועזע. הוא נטש את אשתו הצעירה – ראיתי טבעות-נישואין על אצבעותיהם – וטס אחריי בגלגיליות, אלא שבדרכו הגמלונית, הכבדה, לא הצליח להשיג אותי, ואולי האט בכוונה כדי להתבונן בקימורי התחתול הנוסע שלי, בהתנועעם.
מדי פעם, כשעברתי על פני הבחורה, נדמה היה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי, וכל ניסיון שלה להפליג בכוחות עצמה מן המעקה – נסתיים בכמעט-נפילה. לבסוף, כאשר עמדתי בתור להחזיר את הגלגיליות, מיהר גם הבחור לבוא אחריי עם שני זוגות הגלגיליות, כשהוא שולח, קצר-רוח, את אשתו הצעירה לחכות לו בחוץ.
מרגע שנשארנו שנינו עומדים בתור, המתמשך, וחשתי את נשימתו על עורפי, הבנתי מה הוא רוצה, ולמרות שידעתי שאני בקרוב נפרדת מעולם המינים והמופרעים האלה, החולים-בנפשם, שאין בהם שמץ של רוחניות אמיתית ואמונה בנצח ישראל, למרות כל אלה זזתי קצת אחורנית, כאילו במקרה, עד שחשתי היטב, שאני נשענת – לא על המעקה אלא על זרגיאל. נשענתי, נשענתי, תוך כדי שהתור מתקדם, ואנחנו יחד, ואיש לא הרגיש – רק אני הרגשתי, לפתע, שהמשענת מתרופפת. אותו רגע פסעתי קדימה והחזרתי את הגלגיליות וצעדתי לי החוצה מבלי להפנות את ראשי לאחור; חלפתי על פני אשתו הצעירה, בעלת פצעי-הבגרות ולחיים שמנות, מטופשות, ומראה מבוגר, וצחקתי לי בליבי כיצד יצא עוד מעט לקראתה הבוחר'ל שלה עם הכתם-ניחוח, מוכן לוותר אפילו עליה תמורת זוג תחתונים יבש!
עליתי על האופניים ודיוושתי, הַיְדֵה, הַיְדֵה, דרך המעלה התלול של הכניסה למרינה, אל רחוב הירקון ומשם המשכתי, לאורך השדרות, עד לבית-החולים.
כשהגעתי לחדרו – היה ריק. לרגע נבהלתי – האם הפר את הוראות-הבידוד ויצא? אך היתה זו ריקנות מוזרה, ללא חפציו האישיים. חדר עירום לגמרי. מיטה ללא סדינים, רק מזרון חשוף, וריח חומר-החיטוי.
"לאן הוא יצא?" שאלתי ברוב טיפשותי את עובדת-הניקיון, שלבשה על ידיה כפפות-גומי ארוכות ולבנבנות, כזוג חמישיות קונדומים.
"יצא מן העולם, גברת – " ענתה לי במנוד-ראש.
"מתי?"
"הבוקר? אני לא יודעת."
חשבתי שאני מתמוטטת.
"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"
הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶה!
"מה אתה עושה פה?" בכיתי.
"מה קרה לך, לי-לך?"
"מת החבר שלי!"
"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.