רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת חמישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"
הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה!
"מה אתה עושה פה?" בכיתי.
"מה קרה לך, לי-לך?
"מת החבר שלי!"
"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"
אני יודעת שזה נשמע מטומטם ומתקתק, כמו בסרטים, אבל אני הנחתי ראשי על כתפו של דוקטור אנדרה, שבעוונותיי הנחתי לו לחכות, על-יד האומצה, בפונדק שקומתו התחתונה בנוייה אבני-כורכר ישנות, וכלי-עבודה חקלאיים מתנוססים בחזיתו ותמונות המייסדים באולם פנימה, ושם, עם המלצר, מאחורי אוכפי-הסוסים, מגהץ-הפחמים, הפיילות, המורג, חלקי המחרשות והמשדדות – נתקעתי בהנאה רבה, נוקמת חרפת סוף-השבוע האלקטרוני.
אבל עתה נאחזתי בו כמושיע והנחתי לו לקחתני עימו ל"קוּ צֶ'ה מָה יֶה". את האופניים קיפלנו והוא הניח אותם בתא-המיטען של מכוניתו הענקית, שם שכן כבוד ציוד הווידאו שמבלעדיו אין הוא יוצא כנראה מפתח ביתו, ואכלנו ארוחה סינית קיסרית שעלתה לו ודאי שבעים דולאר, שזה פחות ממחיר שניים-שלושה רקטומים שהוא תופר או מסיר מהם דבלולים ממאירים ושפירים. טוב. אני חושבת שלאכול עם רקטומולוג בשם חזוק, במסעדה סינית, ביום שחבר שלך מת מתסמונת-כשל-חיסוני-נרכש – זאת סעודת-הבראה מיוחדת במינה. כל נתח ברווז צלוי, פריך, ברוטב אדום, שלעסתי – הזכיר לי את סופיותו של החי עלי אדמות. את כדורי בשר-החזיר המטוגנים בעטיפת-בצק ברוטב חמוץ-מתוק – בלעתי כמי שלוקח נשימת-אוויר ארוכה בטרם צלילה ממושכת.
לסיום קיבלנו בננות מצופות ליקר בוער וחשבון שלא אני שילמתי. אבל לא רציתי להישאר חייבת ולכן הזמנתי את דוקטור אנדרה לדירתי, לכוס קפה, בתנאי אחד – בלי ציוד זָלָם הווידאו-בְּרָטוֹר שלו. הוא צחק והסכים. היינו שנינו עייפים מן הארוחה ונרדמנו עד לפנות-ערב יחד במיטה, כשאני משתדלת לא להסתכל על הזנבזרג הוורדרד שלו, אותו שמוקול ארוך ודק דֶה לָה קוֹפָלֶ'ה. וכשהתעוררנו הנחתי לו לבחוש בי קצת כי עדיין הייתי מטושטשת וגם אם היה נכנס אליי דוקטור אנדרה חזוק כולו, כמו מנתח גמדי שמרפא מבפנים בסרט מדע-בידיוני – אני חושבת שלא הייתי מרגישה בו אלא חושבת שבלעתי מלהיפך זבוב או הכי הרבה – עכברון.
כך חלף עבר היום הראשון למותו של תוגתי, מבלי שיצא לי לבכות עוד. ההלוויה נקבעה למחרת, ואני לא הלכתי אליה ואפילו לא ביקרתי אצל הוריו. ניתקתי את הקשרים ודבר לא רציתי לדעת עליו, אלא למחוק אותו מחיי. שמרתי את השירים האחדים שנתן לי, ואחרי שבחש בי דוקטור אנדרה, שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי לו לבעול אותי כדבעי, ישבנו לשתות את הקפה. התעטפתי בפרוות הצוצקינר שלי, כי היה לי קר, והוא שאל אותי:
"תגידי, לי-לך, ממה בעצם מת החבר שלך?"
"על תַּכְּחֵ"ן שמעת בוודאי, דוקטור?"
"אמרת לי סַחְתֵיין, לי-לך?"
"אמרתי לך – תכח"ן. תסמונת-כשל-חיסוני-נרכש!"
ראיתי שהוא מחוויר. "זה? המקרה הזה היה החבר שלך?" ידיו רעדו מעט. "מתי היית איתו בפעם האחרונה?"
"תגיד לי, דוקטור חזוק, אנחנו בימי המגיפה השחורה או צֵיד-המכשפות?"
"את צריכה להיבדק, להיבדק מיד!"
"אז גם אתה!" צחקתי.
"להתאשפז – "
"אתה יכול לעשות רֵקְטוֹסְקוֹפִיָה לעצמך, אם אתה נהנה מזה!" אמרתי לו. "ממני תשכח! אני לא שכבתי איתו בזמן האחרון, רק טיפלתי בו, כאשר היה בהסגר וכולם פחדו לגשת אליו, אתה מבין דוקטור? אני אנושית – "
"את מטורפת, לי-לך – " אמר לי. "מדוע סיכנת את עצמך?"
"רציתי למות," אמרתי לו. "חיי ריקים מתוכן. אני לא מוצאת בהם משמעות – "
"שטויות," אמר, ובו-במקום הציע לי נישואים, "אחרי שיעבור זמן ויתברר ששנינו – איננו נגועים."
"אתה לא צריך אישה," אמרתי לו, "לך מספיקה ספריית הווידאו שלך. שום אישה לא יכולה להתחרות בה – "
מיהר לשתות את הקפה בגמיעות גדולות ופנה לצאת בלי ללחוץ את ידי! הקאנדידאט לנישואים! – הייתי לבושה רק בפרוות הצוצקינר על גופי הערום. "שמע," אמרתי לו בלוותי אותו לפתח, "אתה לא רוצה איזו מציצה, לפרידה?" וחשפתי לפניו את חזי ואפילו לא היה איכפת לי שטיטים נופלים כי ידעתי שגם כך אני מגרה אותו נורא, טמונה בפרווה הנהדרת – בתור זָלָם אולי עוד יותר מאשר בתור בעל זְנַבְזֶרֶג ורדרד. ראיתי את אותות המאבק על פניו. ואפילו מתחתי קצת את ציצאלאך מולו, בתנועת כתפיים לאחור.
לא מצץ.
לא נישק.
סגרתי אחריו את הדלת, ערומה כפי שאני, וצחקתי לו בקול רם. שישמע, במדרגות!
האם אני הולכת ויוצאת מדעתי?
הרמתי את הפרווה מהרצפה, טמנתי בה פניי, ובכיתי.
האם באמת טיטים חולים מכך שתקעתי את הימני לְפופצ'יק של תוגתי כשעוד היינו חברים, לפי בקשתו? הוא היה כבר אז חולה, אני בטוחה! – לא ייתכן שכל-כך מהר הוא מת. והסיפורים שלו על גלדיס! – זוועה. כסף עוד היה לי, ממה שהוריש לי המהנדסון יורק עמידרור, ואם רציתי עוד יכולתי תמיד לפנות לצוצקינר הפטישיסט ולפרוט כמה דגדוגים מבוהני-הרגליים שלי – למזומנים בדולארים. אספתי את כל הגלולות-נגד-הריון שהייתי בולעת דרך-קבע, והורדתי עליהן את המים בבית-השימוש! מה קרה לי? –
אפילו האופניים התפנצ'רו, ובבת-אחת שני האבובים, כאילו נפחו נפשם יחד עם תוגתי! ולא שמישהו ניקב אותם בכוונה, כי אני מעלה אותם מדי פעם לדירה ויש הסתברות רבה יותר לכך שמישהו ינקב אותי מאשר את אבובי-אופניי! לקחתי אותם לחנות של צחי וביקשתי שיתקנו לי את הפנצ'רים במקום. לצערי, כשאני באה אליו מתחוללת מהפכה קטנה סביבי, ונערים וגם נערות נדחקים לראות אותי. ככה זה. בייחוד מאז הופעתי בתשדיר-השירות לאשכוליות – נעשיתי דמות כמעט-לאומית ואפילו סירבתי להצעות להצטלם למודעות-פרסומת צבעוניות; דולארים לא חסרים לי, ואני משאירה את הפרנסה מדוגמנות-הצילום לרוני, אשתו-לשעבר של ח"כ גידעון וגינור.
צחי לא היה בחנות. עושה מילואים בלבנון. השולייה שלו, בחור מתולתל שחור-שיער ונמוך, מיהר להגיף למעני את דלת החנות, כדי שלא יפריעו לנו, ונכנסנו עם האופניים לחלק האחורי. ניצבתי לידו כשהפשיל את האבוב הוורוד מהחישוק ולתוך קערת המים העכורים, וניפח, למצוא את הנקב, כשלפתע ביקש ממני להחזיק את האבוב. עזרתי לו. הוציא עוד אבוב, "תחזיקי – " ושוב עזרתי לו. "מה זה?" נבהלתי, "שלי לא רדיאלי!" – כי זה היה ורוד גם הוא אך צמיגי, ממולא, חם וחתוך, רק חצי? – "מה זה?" – צעקתי, – "זה שלי!" נאנק, "תלחצי בעדינות, אחרת יצא הַמִּבְּפְנִים – " ועד שהבנתי, והחלטתי לעזוב הכול ולברוח – כבר התיז לקערה טיפות לבנות והניחוח החריף שלו התערבב בריחות הגומי ודבק-הגומי ושמן-המכונות שמילאו את החדרון האחורי.
עזבתי אותו וברחתי לחדר הקדמי. שם חיכיתי כרבע שעה, רועדת כולי ורותחת על כך שעשה ממני צחוק. לבסוף הופיע, בעיניים מושפלות, עם אופניי המתוקנים.
"תיקנת לי – תיקנתי לך, לא צריך לשלם," מילמל, פתח לי את הדלת, והסתלקתי, רוכבת על האופניים המסריחים, וצחוק של נערים מתבגרים מלווה אותי, אינני יודעת מדוע.
וכשבאתי הביתה התקלחתי היטב וריססתי את האופניים בדיאודוראנט. אני יודעת שכל פעם שאני משתמשת בדיאודוראנט אני מקרבת את קץ העולם, כי הגאז המשתחרר בריסוס פוגע במעטה האטמוספירה ומגביר את הקרינה הקטלנית לעבר כדור-הארץ. אבל, לעזאזל, הסירחון קוטל אותי קודם.
וכך חלפו כמה ימים. חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה עדיין לא נהרג בתאונת-הדרכים ועדיין היה חוזר ומציע לי, בטלפון, לעזוב למעני את לינדה והילדות ולהשאיר להן את מחצית רכוש הגילרמנים בוני תל-אביב – ובלבד שאסכים להיות שלו, רק שלו בלבד: הרכיכה! – וח"כ גדעון וגינור הציע לי שוב, גם כן טלפונית, להיות עוזרת-אישית שלו בכנסת. "יחד נעשה קאריירה משוגעת! את לא רוצה לעבוד סוף-סוף במשהו?" – "מעולם לא עבדתי ולא אובד!" – עניתי לו. "אומרים – אעבוד, מַיינְד יוּ!" – "מיינד יו, שגם אני יודעת זאת, מיסטר רגע-של-עברית!" – ואז הוא המשיך ורמז לי, בציניות, כי עם נתונים כשלי אוכל בקלות להימצא, בתור עוזרת-אישית לח"כ, בלב ההתרחשויות ולארח במיטתי את השבָץ-נא של שר אחד או שניים לפחות, מה שיעמידני סמוך עוד יותר למרכז העניינים של אבות האומה.
סירבתי. "גדעון," אמרתי לו בטלפון, "עכשיו כל שרי-הממשלה גם יחד לא ימלאו את הריקנות הנוראה שבנפשי – "
"הי!" אמר לי, בור גמור הוא לא היה, רק שאפתנותו קצת מטופשת, ואולי לא? – "אַת יודעת אֶת מי מזכירה לי?"
"מי?"
"הומפטי דומפטי!" ודיקלם: "בהתרסק הומפטי דומפטי עקב נפילתו הגדולה / כל סוסי המלך, כל אנשי חילו, / שלמותו של הומפטי לא ישיבו לו!"
"אצלי זה להיפך," אמרתי לו. "אני לא מתפזרת, אני צריכה לחוש שאני מתמלאה במשהו בעל-ערך – "
"או הו הו – רק חסר לך עכשיו שתחזרי בתשובה!..." והתחיל לצחוק כחמור נוער. טרקתי לו את השפופרת ושמתי בתיק-הבריכה את הטנגה השחורה והמגבת וטמפונים ומשחת-שיזוף ותפוחי-עץ – ועליתי על האופניים המטוהרים, לתפוס שחייה מרעננת שתצלל לי את המחשבות.
כמו שאני נוסעת, שקועה במחשבות הבלתי-צלולות עדיין – צצה לפתע מולי משאית וולבו ענקית, גבוהה, ואני נכנסת ישר לתוכה –
אם הייתי פונה שמאלה או ימינה, הייתי נדרסת למוות בגלגליה הגדולים, אך בשנייה האחרונה-ממש, וצורחת בבעתת-מוות, היפלתי עצמי והשתטחתי על ביטני על הכביש – חלף רגע קצר אחד של רעש נורא, מחריש-אוזניים, כהלמות פטישים מעליי, והבל חם של דלק שרוף, אספאלט וגומי חרוך – האופניים נקרעו ממני בחריקת צירים מתרחקת, ורק קילוחי חול עוד עטפו אותי בקורים דקים – בהתרחק המשאית עשרות מטרים אחדים בחיכוך בלמיה בכביש, עד שנעצרה.
מיד רצו אליי אנשים להרימני. סבורים היו שנהרגתי אבל אני קמתי, ללא פגע, מנערת את החול שזלף עליי מהמשאית הגבוהה, רועדת ומתבוננת בצער בשיירי האופניים המעוכים שלי, שמישהו גרר והביא לי.
"אצבע אלוקים היתה זאת, אצבע אלוקים!" – שמעתי מדברים, וגם –
"פְרִיקית – "
"נס קרה לך, מותק, נולדת מחדש!"
"מסוממת – "
"שמע, זו לא זאת שמופיעה בטלוויזיה?"
"קיבלת את החיים במתנה – "
"בטח, זאת מיץ-אשכוליות!"
"תראי איך היא הולכת, חצי-ערומה – "
"את בטוחה שלא קרה לך כלום?"
"את משוגעת? רצית להתאבד ושיכניסו אותי לבית-סוהר בגללך?"
אוזניי היו אטומות. כאילו נתמלאו חול או מים ואני שומעת קולות מעולם אחר. ובפנים, באקוואריום של מוחי החירש, שטו והסתכסכו מחשבות: מכל האצבעות שעברו עלייך, לילך, הנה עכשיו עברה עלייך אצבע אלוקים. צחקו עלייך, לילך, אמרו שרק מכבש עוד לא עבר עלייך, הנה עכשיו עבר עלייך וולבו. מאת אלוקים היתה זאת וולבו, מאת אלוקים היתה זאת, לילך, שתפסידי את האופניים שלך ותזכי ללכת בדרך אחרת –
לקחתי את פגר-האופניים והתיק שנשאר בדרך-נס שלם ותכולתו לא נפגעה, ודידיתי משם לאיטי, בהליכה מגומגמת, חזרה לכיוון דירתי הקרובה. רעדתי. האם עכשיו נפתחו גם בתוליי האחרונים, אל המוות – או שעליתי על דרך-חיים חדשה? כך בוודאי מרגישה נערה שטרם ידעה גבר, לאחר שנאנסה, באכזריות, והיא שבה קרועה והמומה אל ביתה. זרקתי את אופניי ז"ל לערימת-גרוטאות, בדרך, כי מוטב היה לי לומר שנגנבו מאשר להודות בתאונה המחרידה שכמעט אירעה לי. ושיהיו מזכרת-עוון.
ונזכרתי במה שתוגתי ז"ל סיפר לי שפעם, באימון השנתי בחטיבה שלו, במילואים, במקום הקרוי מתקן קומבזה ליד בת-שלמה – כבר ביום הראשון פקדו עליהם, מִקְצֶה אחר מקצה של מילואימניקים טריים מהבית – לשכב בחפירה ארוכה באמצע דרך עפר, וטנק היה עובר עליהם, והם מתרוממים מאחוריו, דומים זה לזה בצבע האבק. ולא שפחד להיכנס לחפירה, אלא שידע שבמשך כל הימים הבאים לא תהיה אפשרות להתקלח ולא יצליח להיפטר מן האבק שימלא את כולו, וכל עורו ייעשה תפרחת גירוד אדומה אחת, ולכן מבלי שהרגישו בו חמק מקבוצת הממתינים לקבוצת המעופרים, וכך פדה עצמו מן הלכלוך; ועוד אמר לי שאם המפקדים לא לקחו בחשבון את תנאי ההיגיינה להמשך האימונים אלא רצו לחשל את כושרם הקרבי של המילואימניקים – הלא יכלו לספק להם מלכתחילה גם מדי-עבודה בי"ת שורצי כינים!
וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-44 נמענים לפי בקשתם.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר