יואב בירנברג ראיין את חתן פרס ישראל לשנת תשפ"ב אביהו מדינה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (25.3.2022), והוא שאל את המרואיין כדלקמן:

"לא הגיע הזמן שבשנת 2022 ייעלם השיח העדתי, שרק מעצים את השסעים בחברה שלנו?"

והרי תשובתו של אביהו מדינה:

"למה להפסיק לדבר אם זה כואב? אם היית סובל מקיפוח גם אתה היית ממשיך לדבר על זה. זו זכותו של כל מי מרגיש מקופח. השואה עברה לפני כמעט מאה שנה, ואתם עדיין מדברים על זה, כי זה כאב לכם. כשלאנשים כואב הם לא שוכחים את הכאב, אנשים מגיעים למה שהם הגיעו בגלל הכאב, לטוב ולרע."

התשובה הזאת ראויה לעיון: ראשית, אביהו מדינה משווה את הקיפוח העדתי, שהיה, או לא היה, לזוועות השואה – זה כואב וזה כואב – ממש כאב זהה! מדוע שנתלונן על זלנסקי שעושה שימוש חסר אחריות בין השואה לבין מה שקורה לאחר פלישת הרוסים לאוקראינה – למה שנתלונן על נשיא אוקראינה על ההשוואה המופרכת הזאת, כשאחינו משווה השוואה הרבה יותר מקוממת?

אביהו מדינה מפרט את הקיפוח: אחיו התינוק "נחטף" (על ידי האשכנזים, אלא על ידי מי?) – ישבו עליו שבעה, אבל הוא "בוודאי" חי; לא ניתבו אותו למסלול עיוני בתיכון, למרות שסיים בהצלחה את הסקר; המורה למוסיקה בקיבוץ כיסופים קבע שאין לו כישרון מוסיקלי – בזה מסתכם כל הקיפוח המושווה לזוועות השואה! – לעומת זאת, הוא מודה שנחמן שי בגל"ץ ושמעון פרס כראש ממשלה עשו לו פרוטקציה, שרבים מהאמנים היו כמהים לזכות בה.

וצריך לשים לב לדקויות בדבריו של מדינה: "השואה עברה לפני כמעט מאה שנה, ואתם עדיין מדברים על זה." ובכן, השואה זה כאב שלכם (לא שלנו!), ואתם (לא אנחנו) ממשיכים לדבר על זה אחרי כמעט מאה שנה, לעומת הכאב שלנו על הקיפוח, שהיה וישנו גם בימים אלה: עובדה בבית המשפט העליון יש רק שופט מזרחי אחד!

ההשוואה המקוממת הזאת של הקיפוח העדתי לשואה שגורה בפי עסקני הקיפוח משנות השמונים של המאה הקודמת: כאשר נשלח השר אבו-חצירא לשלושה חודשי מאסר, קבעה משפחתו שזאת "שואה ספרדית", לא פחות! ואת קצין המשטרה זיגל והשר בורג כינו "המאפיה של הנאצים." מוני יקים, אחד המקופחים המקצועיים, טבע את המונח המזוויע "אשכנאצים", ופנה לאש"ף שיירו על קיבוצים האשכנזיים, ולא על עיירות הפיתוח שם גרים הספרדים.

ובאשר לאח התינוק ש"נחטף", ובכן, עקבתי אחרי הדיונים של שלוש ועדות חקירה בנדון, ועל כל מה שנכתב בעיתונות על הנושא, ואינני זוכר שהצביעו על מישהו שניתן להוכיח שהוא ילד חטוף. משפחות רבות טוענות שנחטפו ילדיהם, ובכן איפה הם? הרי היו צריכים להימצא עשרות בעלי חזות מזרחית מאומצים במשפחות אשכנזיות. המדינה החליטה לפצות את המשפחות הטוענות לחטיפה, אבל לא הצליחו להצביע אפילו על חטוף אחד.

קשה להתמודד בכלים הגיוניים עם תחושת הקיפוח, כמו זאת של אביהו מדינה, שנותב למסלול מקצועי בבית הספר התיכון, כשהאשכנזים, לטענתו, נותבו למסלול עיוני, אבל שורש הקיפוח לא נובע מרשעות אשכנזית, אלא מתקלה היסטורית: הארצות האסלאמיות, שמהן באו אחינו, הלא הן תימן, עיראק, מצרים, סוריה, מרוקו, לוב – הן מן הנחשלות ביותר בעולם. אין להעלות על הדעת שלפני שמונים-מאה שנים הן היו יותר מתקדמות, כפי שעסקני הקיפוח רוצים שנאמין, ושכביכול האשכנזים איינו את התרבות המפוארת שלהם ואת היחסים הנהדרים ששררו בין יהודים למוסלמים לפני שהאשכנזים הקימו את המדינה הציונית.

האנאלפביתיות שבין העולים מארצות האסלאם הייתה בלתי נתפסת! רוב מוחלט של הנשים מארצות אלו לא ידעו קרוא וכתוב. אביא רק שתי דוגמאות לאיור: שושנה נדף, לימים – שושנה בסין ממייסדי כפר יחזקאל – למדה לקרוא ולכתוב בהיחבא, כדי שאביה לא יידע חס וחלילה שבת מעיזה להשיג דעת; ומרים פרץ, אשת המופת הנפלאה, המחנכת האקדמאית, זוכת פרס ישראל, ולמרבה היגון והצער – אם שכולה – מעידה שהוריה שעלו ממרוקו לא ידעו קרוא וכתוב, ואפילו לא ידעו לפענח את הספרות בשעון.

לעומת זאת, לפני קום המדינה ואחריה, הגיעו מאירופה אלפי נשים בעלות תואר דוקטור ופרופסור, ורק לשם איור אזכיר את ורה וייצמן, נחמה ליבוביץ' ולאה גולדברג שהגיעו ארצה עם תואר דוקטור. מתימן לא הגיע ארצה אפילו רב"ט אחד, ואילו מצבאות אירופה הגיעו ארצה קצינים גבוהים, ורק לשם איור אזכיר שבצבא האדום פעלו במלחמת העולם השנייה 300 גנרלים יהודים. כל הסופרים שמוצאם מארצות האסלאם פרסמו את יצירותיהם לאחר קום המדינה ("המקפחת"), ואילו באירופה קמו סופרים יהודים, כותבי עברית ויידיש, מאתיים שנים קודם, וביניהם גאוני עולם.

רוב מוחלט של יהודי ארצות האסלאם הגיעו ארצה אחרי שקמה המדינה, אחרי שקמה ההתיישבות העובדת הייחודית לארץ ישראל (קיבוצים ומושבים), ואחרי שקם כוח המגן שהביא לנו את הניצחון הגדול במלחמת השחרור. ברור שרוב העמדות הביטחוניות והכלכליות היו תפוסות, ולא נותר לעולים שאחרי קום המדינה (פליטי שואה ופליטי מסך הברזל, וכן פליטי הרדיפות בארצות האסלאם) אלא להתפרנס מעבודות הרבה פחות נחשקות. כאיור אביא את סיפורה של טוני הלה, מייסדת תיכון חדש, שבן זוגה, הפילוסוף גוסטב שטיינשניידר, עבד בניקוי רחובותיה של תל-אביב, ולא התלונן על קיפוח.

אני טוען שלהאשים על תחושת הקיפוח את "הממסד האשכנזי" – זה עיוות מרושע של המציאות: המדינה היטיבה עם יוצאי ארצות האסלאם, וקידמה את מי שוויתר על הפריווילגיה הקיפוחית: יש לנו רמטכ"לים, פרופסורים, אמנים מהדרגה הראשונה, סופרים מעוטרים – מיוצאי ארצות האסלאם – כל אלה לא היו מגיעים להישגים הכבירים אילו נשארו ב"גן העדן" של תימן, עיראק, סוריה, מרוקו.

לאחרונה התראיין שאול מופז עם צאת ספרו האוטוביוגרפי, בו הוא הצהיר שמעולם לא חש בקיפוח עדתי, ומוצאו מאיראן לא הפריע לו להיות רמטכ"ל ושר ביטחון, ואילו אביהו מדינה, שהממסד העניק לו מטובו, כפי שהוא עצמו מודה, וכעת זכה להיות חתן פרס ישראל, מצא לנכון להיזכר בקיפוח שכאב לו כמו שלאשכנזים כאב זיכרון השואה. אריק איינשטיין, יוסי גמזו ויורם טהרלב – בעלי זכויות לא פחות משל אביהו מדינה, לא זכו בפרס ישראל, אבל להם אסור לטעון לקיפוח כי הם לא עלו מתימן.

משה גרנות