טכס האזכרה הממלכתית המשותף לנשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, המקויים עתה, מחזיר אותי אל זיכרונות אישיים שלי הקשורים בכמה מראשי מדינה אלה.
בעקבות מלחמת יום הכיפורים היתה דרישה כי תותר פתיחת רשימות המועמדים לכנסת השמינית, שניסגרה לפני פרוץ המלחמה, כדי לאפשר שיבוצם של אישים חדשים. לקראת האפשרות הזו קיים שמואל תמיר, ראש מיפלגת "המרכז החופשי", שיחות עם מי שאז עוד היה האלוף במילואים – חיים הרצוג, לקבל הסכמתו, להשתבץ במקום השני ברשימתו. הפגישה המסכמת בין תמיר לבין הרצוג נערכה אצל הרצוג, בדירה בסימטה מסתעפת מרחוב בוגרשוב בתל אביב. תמיר עלה אליה ממכוניתו, שהֶחנה בסמוך, בה נותרנו להמתין לתוצאותיה, אהוד אולמרט שהתנגד למהלך, וכנוהגו ברגעי מתח סובב בעצבנות את אצבעו בסבך שיער ראשו, ואני – התומך בצירוף זה.
כעבור זמן לא רב חזר תמיר אל המכונית, ואמר בחיוך – "מוסכם. הוא מצטרף."
שר ההיסטוריה רצה אחרת. גולדה מאיר והמערך התנגדו לפתיחת הרשימות, הבחירות נערכו במתכונת הרשימות שהוגשו לפני המלחמה, ולחיים הרצוג לא התאפשרה חברות בכנסת במסגרת "המרכז החופשי". מאוחר יותר הפך להית מועמד מטעם המערך לנשיאות המדינה, וניבחר להיות
הנשיא.
בערב שלפני קיום הבחירות לנשיאות, הזדמן לי, אופן מקרי, להיות טרמפיסט במכוניתו של הרצוג, ביציאה מחניון הכנסת אל מרכז ירושלים. הכביש היה מפוקק, הנסיעה התארכה, במהלכה דיברנו על נושאים רבים, ורק על הבחירות, שנועדו להתקיים למחרתו, ותוצאותיהן כלל לא היו בטוחות, לא נאמרה מילה. המועמד הרצוג לא עשה ניסיון כלשהו במגמה לשכנע אותי, ח"כ בסיעה שתמכה במועמד המתחרה בו, לתת לו את קולי.
אותה אצילות שבחוסר המאמץ מצידו לצוד את קולי, הנתון, לכאורה, למתחרה, היא זו שהובילה אותי למחרת, מאחרי פרגוד ההצבעה החשאית, לתמוך דווקא בחיים הרצוג לנשיאות.

הופעתה של ד"ש, "התנועה הדמוקרטית לשינוי", לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, יצרה סוּפה במערך המפלגתי. יום יום נוספה ידיעה על עוד ועוד אישי ציבור שהצטרפו לתנועה החדשה. לאחד מימי השישי הזמינו מאיר עמית ודודיק גולומב, ראשי הקבוצה השמאלית בד"ש, עיתונאים למסיבה, שאת תוכנה, כיאה לאיש "מוסד" כמאיר עמית, סירבו למסור מראש, ונלחש לי בסוד. שלוש שעות לפני קיומה בוטלה המסיבה, כי האיש אשר על הצטרפותו ה"דובדבנית" לרשימה החדשה אמורים היו להודיע באותה מסבת עיתונאים – קיבל באותו בוקר "רגליים קרות" וחזר בו מהסכמתו לערוק ממפלגתו, אשר מטעמה כיהן אז בכנסת, ולעבור לרשימה החדשה. הדבר נישאר סוד גנוז. היצמדותו למקומו הישן הוליכה אותו כעבור זמן קצר להיות הנשיא יצחק נבון.


עקיבא נוף. מתוך ויקיפדיה.

ישבתי בחדרו של ראש הממשלה מנחם בגין, הוא ואני לבדנו בשיחה, כאשר במהלכה קיבל בגין קריאת טלפון. על הקו היה אריק שרון, שבישר לרוה"מ על סיום השתלטות צה"ל על בקעת הלבנון.
"מר נוף," פנה אליי מנחם בגין, באופוריה מוחלטת. "הבַּקעה כולה בידינו. ומי ששולט בַּבַּקעה שולט בלבנון כולה."
לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ...

כתבתי והלחנתי שיר ששורותיו הראשונות משקפות את המשכו: "להם יש עשרים ושתי מדינות, לי יש רק אחת, הם רוצים גם את זאת." את תקליט השדרים בו נצרב השיר, נתתי כשי, לחברי – יוסי אחימאיר, ששימש אז ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר.
כעבור מספר ימים הופתעתי לקבל מראש הממשלה שמיר מכתב, בו כתב, בהומור המיוחד לו: "התקליט גרוע, כי יש בו רק השיר האחד הזה."

לקראת טכס טמינת עצמותיו של הרצל בהר שבירושלים, פנה מארגן הטכס, פקיד הסוכנות היהודית בשם קורייטנר, במחלקתו עבדתי אז, אל כל תנועות הנוער הציוניות, לשלוח משלחות שתוצבנה כמשמרות כבוד סביב בור הקבר.
רק שתי תנועות נענו ושלחו נציגים – "השומר הצעיר" ו"בית"ר", ואלה, במדיהם הוצבו על פתח הקבר.
בעוד היא מעפילה אל הטכס במרום ההר, הבחינה גולדה מאיר, מרחוק, במראה ה"בית"רים" המוצבים ליד הקבר, ופרצה בזעקה, שזיעזעה את ההר כולו: "ק-ר-ו-י-ט-נ-ר!!!! – מה אלה עושים כאן ??!!" – ודרשה את סילוקם,
שאכן, בוצע.
עקיבא נוף