* הטרנד התורן – הטרנד התורן הוא ללעוג לשר הבט"פ עומר בר לב. אכן, היו לו בימים האחרונים מספר "התחלקויות" מביכות, ואיני מזלזל בהן, אך לא בהן נבחן השר. הוא נבחן ויבחן במעשים. בפחות משנה בתפקידו, הוא הגדיל את תקציב המשטרה, הוסיף תקנים, הפיח רוח לחימה וגאוות יחידה, הוביל שינוי כיוון במלחמה בפשיעה הערבית ובנשק הבלתי חוקי; אמנם מעט מדי, אך הרבה יותר מכפי שהיה בכל השנים שחלפו, וכבר יש הצלחות רבות.
מן הראוי שנזכור איזו ירושה הוא קיבל. משטרה שבמשך חמש שנים ראש הממשלה נלחם בה, הסית נגדה, רדף את המפכ"ל, לא מינה במשך שנתיים מפכ"ל, בז לה, הקניט אותה ולבסוף מינה לשר הבט"פ את הסוס הטרויאני – הפרוייקטור שלו לחורבן מדינת החוק. את התוצאות הישירות ראינו בפרעות בעת מבצע שומר החומות ובאסון הר מירון. מן השפל הזה בר לב צריך להתחיל לשקם את המשטרה והוא עושה עבודה טובה.
[אהוד: לא ידעתי שנתניהו אשם גם באסון הר מירון!]
בר לב, ממקימי שלום עכשיו, הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי. אבל מה שחשוב לאין ערוך, הוא הרקורד שלו כלוחם ומפקד מצטיין, כמפקד סיירת מטכ"ל, כאחד הפורצים למלון "סבוי" לשחרור בני הערובה, כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. מה שחשוב לאין ערוך הוא העובדה שהוא הקים את תנועת "אחריי", המטפחת מנהיגות חברתית בקרב הנוער בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ומכשירה את הנוער לשירות משמעותי ולפיקוד בצה"ל.
הצטערתי לראות אותו מתגושש עם הכהניסט האפס, שלא שירת אפילו שעה אחת בצה"ל, ומכנה אותו, כראוי לו: "אפס". הצטערתי לראות אותו ואת האפס באותה תמונה, פנים אל פנים, כאילו הכהניסט הוא בר שיח, כאילו הוא לגיטימי. מוטב היה, שברגע שהכהניסט האפס, הרקדן הראשי על הדם, התקרב לשר כדי לבצע פרובוקציה כהניסטית מבחילה, שוטרי משטרת ישראל ומאבטחיו של בר לב היו מזדרזים לחצוץ בין השניים.

* לרקוד עם כוכבים על הדם – סמוטריץ' מאתגר את הכהניסט בתחרות "לרקוד עם כוכבים על הדם". סמוטריץ', משתמט עלוב מצה"ל, גיבור גדול. גזען והומופוב, על הרצף הכהניסטי. לפחות דבר חיובי אחד נזקף לזכותו. הוא סיכל את הקמת ממשלת החסינות של נתניהו עם רע"ם.

* טקייה – בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. יותר מחבריו מרזל, האיש הרע בן ארי וראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין. אפילו יותר מ"הרב" כהנא שר"י. למה? כיוון שהוא אימץ את טקטיקת ה"טקייה", המקובלת אצל תמונת הראי האיסלמיסטית שלו. וכך, הוא הצליח לא להיפסל לכנסת ולהיות כוכב אולפני התקשורת והסחבק של המראיינים. מה זאת טקטיקת ה"טקייה"? שאלו את גוגל, תקבלו תשובה מפורטת.

* בין ביקורת עניינית לריקוד על הדם – "מה, אסור למתוח ביקורת?" רושפים הרוקדים על הדם, כדי ליצור דה-לגיטימציה לביקורת על מחול הדם שלהם. ודאי שמותר למתוח ביקורת. לא מותר – רצוי. לא רצוי – חובה. ריקוד על הדם וביקורת עניינית הם שני דברים שונים.
ההבדל הוא ב"איך" וב"מה". להגיע כנשוך נחש אל מקום הפיגוע כדי לשלהב את היצרים, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון במלאכתם, לצווח על שר הבט"פ או על מפכ"ל המשטרה, זו לא ביקורת. לשקר בטיעונים מסיתים כמו שהממשלה לא נלחמת בטרור בשל הקואליציה עם רע"ם – זו לא ביקורת עניינית, זה סתם שקר והסתה. לפרסם תמונות של קורבנות הפיגוע ולהאשים בהם את איילת שקד ונפתלי בנט כי לא הלכו לבחירות חמישיות – זו לא ביקורת, זו הסתה פרועה. מופע האימים של מירי כפיים רגב שחוללה ברחובות בני ברק עם ההמון המשולהב, הוא התגלמות הריקוד על הדם. דפי המסרים של "נתניהו – תחזור" בהקשר של הפיגועים, הם ריקוד ציני על הדם.
מהי ביקורת עניינית? ביקורת שמבוססת על טיעונים עניינים, ואינה מושמעת בהתלהמות כדי לגרוף פופולריות.
הטענה בפיגועים של שנות ה-90 וה-2000, שהכנסת ערפאת וצבאו לתוככי א"י הביאה לגל הטרור, היא טענה עניינית ונכונה. היא מבוססת על עובדות. כאשר נורו רקטות מעזה אחרי שישראל נסוגה ממנה ועקרה את גוש קטיף, למרות האזהרות שזה מה שיקרה, שהושמו ללעג אך התבררו כנכונות, היא טענה עניינית ונכונה. הטענה ששחרור סיטוני של מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים הביאה לפיגועי טרור היא טענה עניינית.
בעקבות הביקורת על פסטיבל המחולות שחולל, תרתי משמע, נתניהו, מיד עלו תגובות שככה עשו גם לנתניהו. כאילו זה מצדיק משהו. גם אני מתחתי ביקורת על נתניהו בשעות משבר ביטחוני, אך היתה זו ביקורת עניינית. את טענתי, שההבלגה על טרור ההצתות תביא בהכרח לסבבי רקטות, אמרתי בעוד מועד, וכן, כאשר למרבה הצער המציאות אוששה את הדברים, בהחלט ביקרתי את נתניהו. לאורך שנים מתחתי ביקורת על מחדל ביטחון הפנים ועל אובדן הריבונות, ובהחלט הזכרתי זאת בפרעות במהלך מבצע "שומר החומות".
וגם בגל הנוכחי יש מקום לביקורת. למשל, ביקורת על מחדל הפרצות בגדר והעלמת העין מחדירת אלפי שב"חים מדי יום. למשל, ביקורת על שלא נעשה מספיק במלחמה בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. אם כי, בנושאים האלה, מוטב שהביקורת לא תבוא מצד מי שאחראים למחדלים הללו.
גם ביקורת עניינית עלולה להשתלב בריקוד על הדם. למשל, כאשר נתניהו כראש האופוזיציה היה ממהר לאתרי פיגועים, בפיגועי שנות ה-90, ומשלהב את הרוחות, זה היה ריקוד על הדם, למרות שהביקורת על הכנסת ערפאת ליו"ש היתה עניינית וצודקת.
הריקודים על הדם אינם פטנט חדש. התופעה החלה כבר לפני ארבעים שנה, במלחמת שלום הגליל. וגם בפיגועים תחת שלטון נתניהו, הכהניסטים מיהרו למקום כדי לרקוד על הדם ולהאשים את נתניהו. אבל שום דבר אינו מתקרב לפסטיבל המחולות בשבוע האחרון.
קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת האבל של הכנסת אחרי הטבח במינכן. היה זה מפגן של אחדות לאומית, עמידה איתנה ומסר לאומי אחיד וברור נגד הטרור. לא היה כמעט הבדל בין מסרי הממשלה והאופוזיציה. כך ראוי שתנהג אומה תחת מתקפה.

* ערבי טוב נוסח גדעון לוי – גדעון לוי פירסם פשקוויל נאצה שבו התגולל על החברה הישראלית על כיבוד זיכרו של גיבור ישראל אמיר ח'ורי. כותרת הפשקוויל: "אמיר ח'ורי, הכי ערבי טוב." הוא כותב שאנו מכבדים אותו קודם כל כי הוא ערבי מת, והרי כידוע "היהודים" סבורים שערבי טוב הוא ערבי מת. ושנית כיוון שהוא נוהג כפי שאנחנו, הקולוניאליסטים, מצפים מן הערבים.
לכאורה הוא כיוון את חיצי הרעל שלו לחברה הישראלית ונזהר בכבודו של אמיר ח'ורי, אך בין השיטין אי אפשר שלא לחוש בבוז העמוק שהוא רוחש לו, כיוון שבעיניו הוא בוגד, העונה על הציפיות של החזון הקולוניאליסטי שלנו, הרוצה ערבים ש"מוחקים את מורשתם הלאומית והתרבותית, מתעלמים מגורל אחיהם בשטחים ומפנים להם עורף – והכי טוב שישרתו במנגנונים שפועלים נגדם: מג"ב, המשטרה וצה"ל."
גם לגדעון לוי יש חזון של ערבי טוב. ערבי טוב נוסח גדעון לוי הוא מחבל שגורם ליהודים למות. כן, גם בפשקוויל הוא מציג גיבור אמיתי, מחבל מג'נין, שהוא נוקב בשמו, שנהרג בעימות עם כוחות מג"ב ש"פלשו לג'נין".
הלוואי שכוחותינו היו "פולשים" לג'נין יום קודם, ומצליחים לשים בעוד מועד את ידם על הערבי הטוב, וכך מצילים את חייהם של ארבעה יהודים וערבי.

* לשחרר את גופות המחבלים – מחלוקת בין צה"ל ושב"כ לבין המשטרה בשאלה האם להחזיר גופות מחבלים. אני בעד. מאוד בעד. ביום שבו יוחזרו גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, יש לשחרר את כל גופות המחבלים. ולא רגע אחד לפני כן.

* פגיעה במורל הציבורי – סרטון אבטחה המתעד פיגוע, הוא מידע חשוב לציבור וחשוב להציג אותו. פעם. פעמיים. אולי שלוש פעמים. אבל הצגת הפיגוע בלוף אינסופי במשך שבוע, לא רק מיותרת אלא מזיקה; יש בה עידוד למחבלים ולמפגעים חקיינים ופגיעה במורל הציבורי ובחוסן הלאומי.

* צבא כושל וברברי – ימנן פייסבוק שסולד מרעיונות מוסר לחימה וטוהר הנשק, שכן לטענתו במלחמה יש רק מטרה אחת, ניצחון, והכול, כולל הכול, כשר כדי להשיגו, היה באופוריה לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה. הו, הנה מי שיודע מה זאת מלחמה, בלי כל מני עכבות.
אז ראינו. צבא כושל, מובס, שלא הצליח לעמוד באף יעד, חודש וחצי מתברבר, שוקע וסופג אלפי אבידות. הדבר היחיד שהוא יודע זה לבצע פשעי מלחמה ומעשי טבח ברברים.

* לא לאלימות – שום דבר אינו יכול להצדיק את האלימות נגד עיתונאי בכנס של תקווה חדשה. תקווה חדשה קמה כדי לבנות תרבות חלופית לתרבות של הליכוד, ומצערת מאוד ההתנהגות, שהזכירה את מראות מרכז הליכוד.

* ומחר נלמד לתקוע סכינים – במאמרה על שירו של אלתרמן "ילדי ההפקר" מציינת זיוה שמיר שמילות הפתיחה של השיר נמחקו. מדובר במשפט "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!" – ראוי לציין שבגרסתו של אריק איינשטיין לשיר, בלחנו של יוני רכטר, המשפט הזה מופיע כפזמון חוזר.

* לא עוד טפלון – ביום שני הוצאתי לציבור האורטלי הודעה של מטה קורונה, על פיה לראשונה מראשית הגל החמישי, אין באורטל אף מאומת.
ויהי ערב ויהיה בוקר, וביום שלישי הוצאתי הודעה שבה... כתבתי על עצמי בגוף שלישי, כולל איחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה.
כן, מסתבר שאיני טפלון. מראשית המגפה, לא זו בלבד שלא נדבקתי, גם לא נדרשתי לבידוד. והנה... איך נפלו גיבורים...
אף עיתוי אינו מתאים לקורונה, אבל האמת היא שיצא לי באמת עיתוי מחורבן במיוחד. ביום שבו יצאתי מאומת, הייתי אמור להיות יו"ר מושב בכנס ההתיישבות ע"ש מוישיק גרליק, עליו עמלנו חצי שנה, והוא התכנס אחרי שנתיים שבו לא התקיים בשל הקורונה. ודווקא באותו בוקר, הן ראש המועצה האזורית חיים רוקח שהיה אמור לברך והן אני – מאומתים לקורונה. ומחר הייתי אמור לצאת ליומיים של הדרכה במסע "נפגשים בשביל ישראל".
טוב, לפחות עד סדר פסח הכול יהיה מאחורינו וגם זו לטובה.
אני מאשים בהידבקותי את עצמי ורק את עצמי. למה לא התחסנתי בחיסון הרביעי? מה חשבתי לעצמי, שאם קוראים לבני 60 ומעלה להתחסן, אז בגיל 59 אני פטור? מה, הקורונה היתה מגיעה לפתחי וממתינה 9 חודשים?
אבל אני, כדרכי, רואה את הצד הטוב (שלא לומר ה"חיובי") בכל דבר. יהיו לי כמה ימי זמן איכות עם עצמי, שבהם אספיק לעשות דברים שאיני מגיע אליהם. אגב, איני זוכר מתי לאחרונה הייתי חולה, אבל זה היה לפני הרבה שנים.
[אהוד: מאחלים לך רפואה שלמה!]

* ביד הלשון: דָּבְרַת – דברת (הדל"ת בקמץ קטן, נהגה כמו דוברת) הוא קיבוץ בעמק יזרעאל, בקרבת עפולה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, אחרי המתנה של שבע שנים במעיין חרוד. את הקיבוץ הקימו חלוצים מאוסטריה וגרמניה, לצד חלוצים מתנועת מכבי הצעיר וקבוצה של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. הקיבוץ מנציח בשמו את עיר הלוויים דברת, בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. שמה של דברת השתמר בכפר הערבי דבוריה.
אורי הייטנר