בחייו של סבי יהודה ראב בן עזר
את ליל-הסדר האחרון בחייו בפסח תש"ח / 1948 חגג ר' יהודה ראב כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקוה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.;
"אני בטוח" – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."
וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.
כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח / 1948, בראשיתה של מלחמת-העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלם מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח / 1858, מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקוה בראשית שנת תרל"ט / 1878, והוא היחיד מכל מייסדיה שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.
בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד", כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר, ולהוציא את נשמתו ב"אחד".
לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו באו אנשי חברא קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.
הראשון מאנשי המושבה שהגיע למשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שייח' אִבְּרָהִים מִיכוֹ בפי השכנים הערבים. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואחר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

*
אהוד בן עזר על רקע תמונת סבו יהודה ראב (1858-1948),
מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו, 1933.

ההלוויה יצאה למחרת, יום ו', י"ט באייר תש"ח / 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בין-הקברות של המושבה מראשיתה, שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד.
במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בלבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים ולמות שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקוה – חופר בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

[מתוך אחרית הדבר של אהוד בן עזר
למהדורה החדשה של "התלם הראשון" 1956 – משנת 1988]