[על תורת האסתטיקה של פפיטה האזרחי]

מתוך הספר "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר

בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

תוך כדי קריאה חוזרת בספרו של אהרן קציר ז"ל "בכור המהפכה המדעית" נתקלתי בקטע מעניין על תהליך היצירה. קציר מספר כי הסתכלויות ראשונות בתהליכי-היצירה מצויות במחקר שערך על עצמו אנרי פואנקרה, מגדולי המתמטיקאים בדורות האחרונים. פואנקרה ניסה לפתור בעייה מתמטית מסובכת, והדבר לא עלה בידו. הוא החליט לזנוח את הנושא והחל עוסק בבעיות אחרות ושכח את כל העניין. כעבור חודשים אחדים, כאשר יצא מביתו בדרכו לאוניברסיטה והציג רגלו על מדרגת כלי-הרכב, הבזיק במוחו הפתרון המלא לאותה בעייה. כאשר חזר לביתו רשם את תגליתו, שהיא אחת היצירות היפות של המתמטיקה המודרנית, תורת הפונקציות הפוכסיות.

פואנקרה ניסה לעקוב אחר התהליך שבמהלכו הצליח למצוא את הפתרון בלי לעבוד עליו, והגיע למסקנות הבאות:

"תהליך היצירה הרוחנית מורכב מארבעה שלבים. שלב ראשון – החלטה על נושא-העבודה: בשלב זה אין נפקא מינא אם הנושא מוזמן על-ידי מישהו, או הוא פרי-יוזמתו של היוצר; העיקר הוא, שהבעייה נקלטת בהכרתו; שלב שני – היוצר מנסה לפתור את הבעייה באופן רציונלי, והוא מגייס לשם כך את כל נכסי-ההכרה שלו – המושגים, הידע, החוקים וכיוצא בהם. אם הבעייה ניתנת לפתרון בדרך זו – ניחא. אך אם היא מקורית מדי, ואין אפשרות לפותרה בכלי-המחשבה המקובלים, הבעייה מודחקת אל התת-מודע. ואזיי מתחיל השלב השלישי – שלב היצירה ממש. עתה נתונה הבעייה בכור-ההיתוך של התת-מודע, ושם היא מבקשת, שלא בידיעת היוצר, את המושגים המתאימים לפתרונה. אם המושג הנכון נמצא, מגיע רגע ה'התגלות': הבעייה חוזרת אל ההכרה, ולפתע יודע היוצר את הפתרון. בשלב הרביעי והאחרון מתרגם היוצר את מה שהתגלה לו לסמלים הניתנים לתקשורת, כלומר לסמלים שאפשר להעבירם לאנשים אחרים: אם הוא מתמטיקאי, הוא מתרגם את תגליתו לנוסחאות מתמטיות; אם הוא פיסיקאי, הוא מבצע את הניסוי הדרוש ומסכם תוצאותיו בביטויים מתאימים; אם הוא הוגה-דיעות – הריהו מעלה על הכתב את פרי-הגותו; ואם הוא אמן – הריהו מעצב בצורה משמעותית את חזון-רוחו." (שם, עמ' 104).

על יחס הגומלין המעניין שבין בעייה לפתרונה באמנות עמדה בשעתה פפיטה האזרחי ז"ל בספרה "על הפעילות המתבוננת". היא סבורה כי הנסיון לנסח את היצירה האמנותית במונחים של בעיות ופתרונות עשוי להוות דרך המקרבת אותנו ככל-האפשר אל עיקרה של הפעילות האסתטית. פעילותו של האמן מתוארת כעיצובו של משהו מתוך החומר הנתון לרשותו, מתוך רעיונותיו ורגשותיו, באמצעות יישום המומחיות של הטכניקה בתחום עבודתו.

"בעייתו של האמן," אומרת פפיטה האזרחי, "היא לבטא במדיום שלו, יהיה אשר יהיה, משהו המוצע לו על-ידי רוחו-שלו או על-ידי הזמנתו של לקוח. הוא פותר את בעייתו על-ידי ציות לכללי אמנותו, כללי ההארמוניה והקונטראפונקט, תורת המשקל ומלאכת המכחול, כפי שלמדם ממוריו או כפי שהמציאם בעצמו למען צרכיו שלו. הפתרון הוא מוצרה-של-מלאכה, בניין כלשהו. זה אשר ניבנה על-ידי האמן הוא בבחינת יצירה אמנותית, בעלת מעלה אסתטית, אם הבעייה שהוצגה על-ידי המדיום, הרעיונות והטכניקה, נפתרה בהצלחה. או, ביתר דיוק, אם הפתרון הוא אלגאנטי. היינו, אם יש בו בפתרון מן ההברקה, מן החסכנות, מן הניראה-כקלות, המכזבות את פני קשיי הבעייה ומעניקות לפתרון זה מעמד בלעדי, שאי-אפשר לייחסו לפתרון אחר, כפתרון נכון, בלתי-נמנע ושלם. תכונתה האסתטית של יצירה אמנותית, יופייה של יצירה אמנותית, ניתן להגדירם כאלגאנטיות של פתרון. ובאשר אין בנמצא שני אמנים המתחבטים באותה בעייה, הרי שאין בנמצא שני פתרונות שהם זהים. ולפיכך יופייה של יצירה אמנותית יהיה לעולם מיוחד-במינו; המשותף לו וליופיין של יצירות אמנותיות אחרות יהיה מצוי אך באותן תכונות, שהן משותפות, למשל, לפתרונות האלגנטיים והמושלמים של שתי בעיות מתימטיות." (שם, עמ' 105-104).

ועוד היא אומרת בפרק זה, העוסק ב"מהי יצירה אמנותית וכיצד היא נשפטת?" – כי סימן ההיכר של יצירה אמנותית דגולה הוא בכך, שהיא השיגה את אשר הציבה לעצמה להשיג. האמן מעוניין בבעיות, ואילו הצופה מעוניין בתשובות, בתוצאות. הצופה מתבונן בפתרונות ונהנה מהם. ואילו האמן עוסק בפתירתן של בעיות ובהמצאת בעיות התובעות פתרון נוסף. האמן חדל להתעניין ביצירתו משעה שהושלמה, והוא מעסיק עצמו בחיפוש אחר מטרות ובעיות חדשות להתמודד עימן באמנותו. אסור גם להסיק מדברי האמן על יצירתו הגמורה, כי ייתכן מאוד שהוא יעיד על בעיות שאמנם העסיקו אותו בשעת יצירתה אך לא באו על ביטויין ביצירה המוגמרת ואין הן בכלל אותן מטרות פנימיות אשר היצירה הציבה לעצמה להשיג. מצד שני ייתכן מאוד כי ישנן בעיות מרכזיות עימן התמודד ואותן פתר האמן ביצירתו, אך במבט-לאחור קשה גם לו עצמו, מסיבות נפשיות, מתוך קשיי-ביטוי או חוסר מודעות עצמית – לספר עליהן; עניינו של המבקר-המנתח הוא לעסוק בבדיקה, בביתור, בהשוואה ובמיון של הפתרונות השונים כדי להתאימם ולשבצם בגוש נרחב יותר של ידיעות, ומצד שני, לנתח ולהעריך פתרונות מסויימים תוך התייחסות לשאלה אם אמנם הם נאותים ומשביעים-רצון. בעוד אשר הצופה, כאמור, עניינו בעיקר בהתבוננות ובהנאה מהפתרונות. (שם, עמ' 107-106).

מעניין כי גם אהרן קציר וגם פפיטה האזרחי עמדו על כך שאין חשיבות אם היצירה מוזמנת או היא פרי יוזמתו של היוצר, וכן על כך שתכונות האלגאנטיות והתאימות דומות בעיקרן בפתרונות המתימטיים והאמנותיים.

דומני כי מרעיונות אלה אפשר להוציא כמה מסקנות והצעות אשר עשויות להועיל למי שמעסיק עצמו בתחומים אלה והדומים להם:

א. ללא בעייה אין יצירה. לכאורה זה משפט מיותר. אך כה רבות הן היצירות המעוררות רושם כי שום בעייה לא העסיקה את יוצרן חוץ מעצם הצורך האמורפי לעשות משהו, עד שכדאי לחזור על המובן מאליו.

ב. בעייה שאינה נפתרת ב"מכה ראשונה" עדיין אינה בעייה שפתרונה בלתי-אפשרי. נהפוך הוא, הפתרון הקל והמהיר-מדי מעורר חשד פן הוא פרי תהליך טכני חיצוני במידת-מה, וזאת מבלי שהבעייה נוצרה, או עברה תהליך של הטמעה ואינקובאציה, דגירה, בנפשו של היוצר.

ג. בעייה שראשיתה בהזמנה לבעייה (יצירה מוזמנת), אם היא רק מוטמעת באמת בנפשו של היוצר, וישנה בקירבו היענות לה, אינה נופלת בערכה מכל בעייה אחרת שהציב לעצמו.

ד. תהליך האינקובאציה, זה אשר קציר מכנה אותו בשם כור-ההיתוך של התת-מודע המניב את רגע ה"התגלות" – הוא תהליך פורה ובעל ריתמוס משלו. המסקנה היא שאל לו לאמן "להכריח" את עצמו ליצור, גם אם מבחינת דחפיו הנפשיים הוא נמצא בתקופה של לחץ שכמו דורשת התפרצות של הבעה אמנותית. כל זמן שלא הצליח האמן להציב בפני עצמו את הבעייה הנכונה, או למצוא את דרך פתרונה ההולם, עתידים התעקשותו ליצור ומאמציו שלא לחדול מיצירה – להגביר את תיסכולו ולהסיט אותו מדרך-המלך של היצירה.

ה. יתר-על-כן, בתהליך האינקובציה וה"התגלות" יש ועולים יסודות, או פתרונות, אשר להם כלל לא נתכוון היוצר מלכתחילה, יסודות אלה כמו מסיטים את עצם הבעייה שהוצגה מכיוונה המקורי לכיוון אחר, מוסיפים יסודות "ממזריים" וכמו-שרירותיים ליצירה, ועם זאת דווקא בהם, ולא במחשבתו ההתחלתית של היוצר, מצוי הביטוי האמיתי לכוחות המעמקים הפורצים ועולים בתהליך היצירה.

ו. תוך כדי תהליך הפתרון או הפתירה יש ומשתנית לא במעט גם הבעייה עצמה. היצירה הגמורה הינה לרוב בגדר פתרון לא לבעייה המקורית שעמדה בפני היוצר, אלא לאותה בעייה אשר הפתרון שנמצא ביצירה הלם אותה. יש בכך משום ציור עיגולי המטרה לאחר הקליעה, אולם הצופה אינו מעוניין בתהליך הירייה אלא באלגאנטיות של ההתאמה בין הכוונה לתוצאה. ואז אין הבדל רב אם פגיעת ה"בול" נעשתה בירייה מרחוק למטרה, או צויירה היטב סביב לנקב של ירייה סתמית.

ז. כמה מן השלבים עשויים להתרחש בזה אחר זה. רגע של הארה הוא אחד מיני רבים המתרחשים בתוך תהליך היצירה כאשר הבעייה שהולידה אותו ותהליך האינקובאציה שלו הם כמעט בו-זמניים להימצאותו בתור פתרון הולם. זה שקוראים – "שעה של חסד".

ח. תהליכי הגימור של היצירה, הכתיבה-מחדש, התיקון, הקיצור, ההוספה, צריכים לעזור ליצירה לעמוד במיבחן ההשגה של המטרה אשר היא הציבה לעצמה להשיג. ככל שהגימור מדגיש את האלגאנטיות, החסכוניות, התואמות הפנימית והיופי של מכלול הפתרונות שהיצירה מבטאת אותם, כן עולה ערכה של היצירה הגמורה. אין זה מבחן קל ליוצר, באשר לא פעם קופצים ובאים עליו שדים שמחוץ לספירה של היצירה הגמורה ומבקשים מקום בה; ואז, אם אין להם הצדקה פנימית עמוקה להימצא בה, הריהם מעמעמים את עיקרה ומושכים אותה לכיוונים שונים, כעגלה הרתומה לכמה סוסים מכיוונים שונים.

לדברים שנאמרו כאן חשוב להוסיף הבחנה, שאותה מביאה פפיטה האזרחי בעיוניה באסתטיקה בספרה "הפעילות המתבוננת". השיפוט שלנו על צליחותה של היצירה האמנותית, בכל תחום שהוא, נקבע אך ורק לפי הביצוע ולא לפי הנושא, וקיימות ארבע אפשרויות לבחינת היחס בין הנושא לביצוע:

1. נושא יפה (+) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי הספרות והאמנות הקלאסית במובנה הרחב. הנושא הוא הרמוני, על פי הכללים המקובלים בכל תחום ותחום, בדרמה, בשירה, בפיסול ובציור, וגם הביצוע מעולה ומושלם.

2. נושא יפה (+) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זוהי אמנות הקיטש הקלאסי. לכאורה הנושא הוא יפה, אבל דרך ביצועו היא חיקוי, העתקה וחוסר מקוריות. למשל, העתקה או תמונת קיטש "מקורית" על נושא פאסטוראלי "יפה" ו"הרמוני".

3. נושא מכוער (-) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי האמנות המודרנית ברוב גילוייה, או האמנויות הפרימיטיביות שהתגלו-מחדש. הנושא יכול להיות כל נושא, גם פרוע, גס, מכוער, בראשיתי, דיס-הרמוני. למשל, בתמונות של פאול קליי או וסילי קאנדינסקי דומה שהמסגרת קוטעת את התפרצות של קווי הציור אל מחוצה לה, אך זוהי בדיוק התוצאה לה התכוון האמן. הציור מוקפא לנצח באותה הרמוניה דינאמית.

ההבחנה הזו חשובה מאוד לעבודת הסדנה. היא מעניקה למשתתפים אומץ והעזה לכתוב על כל נושא, גם אישי מאוד, אירוטי או "מגעיל" – לכתוב ללא עכבות ומעצורים ובלי צנזורה פנימית. היא משחררת בהם כוחות גנוזים ומאפשרת להם להתגבר על פחדים של היחשפות או של היחשבות לכותבי "לא-ספרות". היא מראה להם שספרות אמיתית אינה מכירה בגבולות של מותר ואסור בנושא הכתיבה, כל נושא לגיטימי ובלבד שהביצוע יצלח.

4. נושא מכוער (-) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זהו הקיטש המודרני. מאחר ולכאורה כל מתכונת כבר מותרת באמנויות הפלאסטיות, במוסיקה ובספרות, קורה שיוצרים חסרי יכולת מסתתרים מאחורי נושאי יצירתם המכוערים, הדיס-הרמוניים, העמומים, המעורפלים, המשעממים והפטפטניים – בטענה שאלה הם ה"אמנות" וה"ספרות" האמיתיים והחדשניים, וכי הצופה, המאזין או הקורא אינו בקיא דיו כדי להבין אותם. בעצם אין לנו כאן עניין אלא עם מאחזי-עיניים, שספק אם הם עצמם יכולים לחיות בסביבת יצירותיהם או לשמוע ולקרוא אותן יותר מפעם אחת.

את הקיטש המודרני קשה הרבה יותר לגלות מאשר את הקיטש הקלאסי, מאחר שהלגיטימיות הניתנת לכל נושא ולכל מתכונת, לא פעם בעזרת יחסי-ציבור ותקשורת-המונים – מחפים על היעדר הכישרון ועל דלות הביצוע של הצייר, הפסל, המוסיקאי או הסופר.

בעבודת הסדנה קורה לא פעם שהקבוצה נתקלת בסיפורים יומרניים, מבולבלים, בלתי-קריאים וחסרי כל ערך, סיפורים שהכותבים עצמם לא תמיד מבינים מה כתבו בהם או שנידמה להם שאכן הביעו בהם דברים בעלי חשיבות, כך הם באמת חווים ומרגישים – אך כל אלה לא הגיעו כלל בסיפור לכדי ביטוי מילולי הולם.

לעיתים הכותבים עצמם אינם מודעים עד כמה כתיבתם היא דלת-ביצוע, בוסר ואחיזת-עיניים, והם מתעקשים להגן עליה בטענה שכך כותבים סופרים חשובים.

לא קל למנחה לשכנע אותם שהם אינם יכולים להרשות לעצמם את מותרות הכתיבה הגרועה והמשעממת של הסופרים החשובים, וכי אם הסיפור שלהם לא יהיה קריא, מושך ומקורי – יושלך כתב-היד לסל המערכת לאחר קריאת עמוד אחד או שניים בלבד.

מה עוד שלא פעם נכונה לגבי הסופר או הספר "החשוב" אימרתו הידועה של דוקטור סמיואל ג'ונסון: "אין בו דבר אחד חדש שהוא נכון, ולא דבר אחד נכון שהוא חדש."

עוד ראוי להזכיר את ההבחנות שעושה האזרחי בין שלושת סוגי החוויות: הדתית, האסתטית והסנטימטלית.

בחווייה הדתית – הסובייקט, שהוא האדם, נבלע באובייקט, שהוא התפילה, הטקס הדתי, הפולחן. המתפלל לוקח חלק פעיל בטקס ובפולחן ומתמזג בהם תוך איבוד עצמיותו. תהליך ההיבלעות אינו מתרחש בחווייה האסתטית. ככל שנהיה מרותקים למתרחש על הבמה, לא יעלה בדעתנו להתפרץ אליה ולקחת חלק בעלילה, ואם ננהג בפראות ונתפרץ, תיפסק החווייה האסתטית. התיאור הגראפי הוא: סובייקט קטן ואובייקט גדול.

בחווייה האסתטית – האדם, הסובייקט, עומד מול האובייקט – המוסיקה, התמונה, הפסל, התיאטרון, סרט הקולנוע או הספר, בוחר בו ומתכוון אליו תוך כדי הינתקות מכל שאר פעילויותיו, אך לעולם אינו מתמזג עם האובייקט. האזרחי מכנה זאת בשם – הפעילות המתבוננת. בחווייה האסתטית קיים תמיד דיסטאנס, רחק – שאין לעבור אותו. ככל שההתכוונות או הפעילות המתבוננת חזקה יותר וממוקדת רק באובייקט, כן החווייה האסתטית חזקה יותר, אבל תמיד נותר בה אותו שיווי-משקל, אותו גבול שקוף אך בלתי-עביר בין הצופה ליצירה הבידיונית, בין הקורא לסיפור. אי-אפשר להיכנס לתוך הספר או אל סרט הקולנוע, למעט וודי אלן ב"שושנת קהיר הסגולה". מרגע שההתכוונות הממוקדת פסקה, כאשר יש הפרעות חיצוניות או פנימיות כגון רעש, עייפות או שאתה מתנמנם – נפסקת החווייה האסתטית.

מי שסבור שקריאת ספרות בידיונית באינטרנט תחליף את ההשתקעות הרגילה ברומאן הנדפס, כדאי לו לשים לב לכך שכמעט בלתי אפשרי להגיע בקריאה באינטרנט, שרובה דפדוף ואפקטים נילווים, לאותה מידה של ריכוז התודעה באובייקט-בלבד, ושל שיכחת כל היתר – שהם תנאי הכרחי לכל חווייה אסתטית של השתקעות בעלילת הספר. התיאור הגראפי: שיוויון בין הסובייקט לאובייקט.

החווייה הסנטימנטלית, הרגשנית – מתרחשת כאשר הצופה או הקורא אינו מרוכז באובייקט, ביצירה האמנותית או הספרותית, גם אינו נבלע בהן, אלא כל-כולו מלא בעצמו, והיצירה רק משמשת לו גירוי חיצוני לכך. רבים מערבבים בין חווייה אסתטית לחווייה סנטימנטלית ושופטים את היצירה האמנותית או את הספר לא לפי ערכם (כפתרון האלגנטי והצולח ביותר לבעייה או לנושא שהציב לעצמו היוצר) – אלא לפי התגובה הרגשנית שלהם-עצמם, לפי מצב-הרוח או הנוסטלגיה שהיא מעוררת בהם. היצירה שימשה להם רק מעין זרז, טריגר. חווייה רגשנית עשוייה להיות עזה מאוד אבל אין בה התייחסות לאובייקט האמנותי כשלעצמו אלא רק ל"מה הוא עושה לי". גם יצירות אמנות חסרות-ערך, קיטשיות ושטחיות, עשויות לעורר חוויות רגשניות עזות שדבר אין להן עם הערך האמנותי של היצירה. בחווייה הסנטימנטלית אנו שופטים את היצירה לא לעצמה אלא כאילו אנחנו ה"מדחום" שלה. התיאור הגראפי: סובייקט גדול ואובייקט קטן.

ביבליוגרפיה:

אהרן קציר: "בכור המהפכה המדעית", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשל"ב, 1971.

פפיטה האזרחי: "הפעילות המתבוננת. עיונים באסתטיקה", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, 1965.

*

פפיטה האזרחי (1921-1963) נולדה ברומניה ועלתה עם הוריה ארצה בשנת 1934. היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קיימברידג' בלונדון, היתה גם למרצה בקימברידג', ובשנת 1957 נישאה לסופר יהודה האזרחי, איש ירושלים, והחלה ללמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית אך במקביל שמרה על קשריה עם קיימברידג', לשם נסעה להרצות מדי פעם וגם הוציאה בחייה את שני ספריה החשובים באנגלית על מחיר המוסריות ועל האסתטיקה.

בת 42 היתה במותה.

אהוד בן עזר