נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ג
"איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה."

הולך משה דויד הביתה בגמר יום-העבודה ומתרחץ. באה חליפה אישתו ומגישה לו את הארוחה.
"אישה," הוא אומר לה, "האוכל שלך מלא מלח היום."
"זה הראש שלך מלא מלח," היא עונה לו וזורקת את המכנסיים על הילד המתרוצץ בחדר וחצי-גופו התחתון ערום. "תלבש כבר! יַא מרטיב שכמוך!" צועקת עליו.
הילד פורץ בבכי, רץ ומושך את השמיכה מן המיטה ונופלת הכביסה הנקייה על הרצפה שלא נשטפה זה יומיים. מתמלאת חליפה חימה כרוצח ותופסת את הילד בשתי ידיה ומטיחה ראשו אל דופן המיטה. נבהל משה דוד, מוציא בכוח את הילד מידיה ומשלחו החוצה.
"לֵך, לך, לך רחוק! תשחק עם החברים שלך ואל תבלבל את המוח לאימא שלך."
בורח הילד מהבית כל עוד נפשו בו, וחליפה ניצבת מול בעלה, נושמת ונושפת כאילו הפסיקוה באמצע תאוותה.
"חמוֹר!" היא קוראת אליו.
"שיתקי!"
"חמוֹר! אין לי כבר כוח מהממזרים שלך!"
"איך אַת יכולה לדבר כך, אישה? איך אַת יכולה לדבר כך על הילדים שלך, שבאו מעצמך? תתביישי!"
והוא חוזר אל האוכל הצונן שעל השולחן ומנסה להמשיך בארוחה, אך אינו יכול. מזיז הצידה את הצלחת, תוקע מרפקיו בשולחן ותומך ראשו באגרופיו. מביטה חליפה בשתיקה רגעים אחדים ולבסוף אומרת:
"דבּר!"
ומשה דויד שותק.
"דבּר, דבּר אליי! מה יש לך עליי? אני לא יכולה לראות אותך יושב כך. אתה צריך לאכול אחרי יום-העבודה שלך, לא יהיה לך כוח, אתה שומע?"
ומשה דויד שותק.
מפילה חליפה את עצמה על המיטה ומתייפחת בקול רם. טומנת ראשה בכר ורק אחוריה הגדולים בולטים כלפי מעלה. "מה אַלְלַי לי? מה אללי לי? יַא, יא, על חיי. חרפה. יא, יא, על חיי. חרפה. אללי לי. אוּ, אוּ, אוּ – "
הופך משה דויד את ראשו ומביט בה. "היא אישתי?" משיב לעצמו: "היא אישתי, היא אישתי, היא אישתי." חליפה מכה בשני אגרופיה במזרן וראשה משתקע בתוך הכר כמבקשת להיכנס לתוכו. חלוקה המרוט נמשך למטה תוך כדי מאמציה ונחשפוֹת ירכיה השמנות, גבהּ ותחתוניה הבלתי-נקיים. מסתכל משה דויד בבשר המגושם ומהרהר: "אלוהים, האם אני פה? ואלה הרגליים של אישתי? ואיפה הימים שהייתי מלטף את הרגליים הנאות של ציפורה ומעביר ידיי על האחורַיים שלה עד שבא ניסים לוי וחטף אותה ממני? במה אני אשמתי? במה אני בגדתי שכך עלה לי? איך אני מאמין שאוכל לאהוב את הרגליים האלה בעוד שמחשבותיי נושאות אותי רחוק, רחוק? אוֹי, אוי, איך חלפו הימים הטובים שלי עד שאני עכשיו כאילו שקוע בצוֹאה עד צוואר."
מרגישה חליפה שהוא מביט אליה, מפסיקה מבכייה ורוטנת לתוך הכר:
"ממזרים! הכול ממזרים! כל העולם, וגם אנחנו, ובייחוד הילדים שלך!"
"שקט! שקט! אישה!" צועק הוא, "אהרוג אותך אם אשמע עוד פעם שאת מדברת כך!" והוא קם ועומד מולה, ידיו רועדות ועיניו מביטות בה בחמת-רצח.
חליפה מציצה בו מפינת המיטה ומיד מנמיכה קולה עד שהוא נהפך שוב ליבבה ארוכה: "וַי, וַי, וַי לי על החיים המסכנים שלי. וַי לי, וַי לי, איפה החיים שלי – בלי טיפה של אהבה."
מתרכך ליבו של משה דויד והוא יושב על המיטה ומעביר ידו על עורפּה ומלטף ועובר על גבהּ עד שמגיע לשוקיה ומדגדג בהן, והיא – שריריה מתרּים ונוהמת בתוכה מהנאה, תופסת בידו ונצמדת בכל כוחה אליו ונעשית רכה, רכה, כה רכה עד שניתן לשקוע בה. מתעורר עליו יצרו, ממהר וסוגר את הדלת והתריסים, מחשיך בחדר, והוא מהרהר בליבו: "אוֹי ממזרים, אוֹי ממזרים כל העולם, וגם אני, ובייחוד הילדים שלא הייתי צריך אותם ולא רציתי בהם. איפה הילדים שאני הייתי רוצה? צודקת האישה. כולנו ממזרים. ואיך הילדים של ניסים לוי לבושים יפה והילדות דומות לאימא שלהן, והוא יש לו מכונית-משא שעובד בה נהג בקבלנות, נוסף לעבודה הרגילה שלו במחצבה. ואיך הילדים שלי מלוכלכים ברפש, ואני שותה שיכור כל ערב כדי שלא אצטרך להביט בעיניים שלהם. יַא ממזרים, אוֹי ממזרים שלי!"
עוברים כמה רגעים והתינוק שישן בפינת החדר מתחיל לבכות. היא קמה וניגשה אליו להשקיטו.
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא" 1964. סרט קולנוע 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.